תביעת פינוי וסילוק יד ממושכר בתום תקופת שכירות בת 24 שנים

מבוא לפני תביעה לפינוי וסלוק ידם של הנתבעים ממקרקעין המצויים בשטח החקלאי של התובעת, ולמתן חשבונות ולתשלום סך של 267,770 ₪ המהוים תשלומים אותם קיבלו הנתבעים מחברת פלפון מיום 14/12/05 ועד למועד הגשת כתב התביעה.

עוד טוענים הם כי במסגרת פסק הבוררות שניתן ביום ה- 5/8/98 צוין כי התביעה כנגד הנתבעת הוגשה מאחר ובין הנתבעת לחברת פלפון נחתם הסכם שכירות להקמת מתקן קשר על חלקה ב' של הנתבעת, וכי התובעת מבקשת סילוק יד של הנתבעת מהקרקע היות ומדובר בניצול לא חקלאי שלה, וזאת משום שהתובעת יזמה פרויקט לשינוי ייעוד חלקה ב', מחקלאי למגורים.

בהחלטתי זו הוריתי למינהל להביע את עמדתו בסוגיות הבאות: "...נוכח המחלוקות בין הצדדים, כעולה מכתבי טענותיהם, ועת עסקינן בקרקע שהנה בניהול מינהל מקרקעי ישראל, ונוכח הסמכות הקבועה בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, אני מורה על צרופו של מינהל מקרקעי ישראל באמצעות פרקליטות מחוז הדרום- אזרחי, שנוכחותו דרושה כדי לאפשר לבית המשפט להכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. על מינהל מקרקעי ישראל להגיש את עמדתו באשר למעמדה של הקרקע נשוא התביעה, בעלי הזכויות בה, מעמדם של התובעת ו/או הנתבעים בקרקע, וכן את התייחסותו לטענות הצדדים בדבר זכויותיהם הנטענות בקרקע...". מכתב הטענות אשר הוגש לתיק מטעמם עולה, בין היתר, כלהלן: לטענת רמ"י , הנתבעת כלל אינה בעלת הזכויות בחלקה א' של הנחלה, שכן בעל הזכויות הרשום בספרי הרשות כבר רשות במשק 52 הנו פרץ מסעוד וכי הנתבעת הגישה בקשה להעברת הזכויות במשק אך תהליך זה טרם הושלם.

בהיתר נכתב כי "היתר זה יפקע תוקפו בתום 3 שנים מיום נתינתו". תוספת להסכם השכירות הראשון משנת 2005 הנתבעים הגישו במסגרת כתב הגנתם נספח הארכה להסכם השכירות משנת 2005, אשר מהוה תוספת להסכם שכירות בלתי מוגנת מיום ה- 4/2/96 ( נספח ז' לכתב הגנתם ) ולפיה הסכימו הצדדים על הארכת ההסכם השכירות הראשון לתקופה של 5 שנים נוספות, מיום 15/12/05 ועד ליום 14/12/10.

נספח להסכם שכירות בלתי מוגנת משנת 2011 כמו כן, הוגש לתיק נספח הארכה להסכם שכירות שנת 2011, ( נספח ח' לכתב ההגנה של הנתבעים) אשר בו נכתב כי "ניתנת בזאת לשוכרת זכות להאריך את התקופה הנוספת בתקופה נוספת בת חמש שנים החל מיום 16/12/15 ועד ליום 15/12/20...". כמו כן נקבע בנספח זה כי החל מיום 16/12/10 יועלו דמי השכירות ויעמדו על סך של 5,000 ₪ וכי נתונה לחברת פלאפון הזכות להאריך את ההסכם עד ליום 15/12/20.

...

משכך, טענה זו, לפיה הסכמת האגודה לבניית האנטנה מלכתחילה ניתנה שלא כדין, ובשל שחיתות פנימית, דינה להידחות על אתר, לענייננו, בהיותה לא רלוונטית ובשים לב לפסק הבורר מיום 5/8/98 אשר קבע כי " הנתבעת חתמה הסכם עם חברת מוטורולה בתום לב ובאישור כל המוסדות". הסכמת האגודה לבניית האנטנה היא לפיכך מהווה נתון מוגמר, לפחות בשלב ההתחלתי של בניית האנטנה, ועד לשנת 2005.

דה עקא שלענייננו אין מנוס אלא לקבל את גרסת הנתבעת כי הסכמה שכזו אכן ניתנה לה בעבר.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

התביעה הועמדה על סך של 20% מדמי-שכירות בסך 5,500 ₪ לחודש ובסך הכול 26,400 ₪ (1,100 ₪ X 24 חודשים).

הארכת השכירות לשנה השלישית ופינוי המושכר בתצהירה אישרה חזן כי בתום תקופת שכירות בת שנתיים הוסכם בינה לבין תפירו על הארכת השכירות תוך תשלום דמי-השכירות מדי חודש בחודשו, זאת בשל רצון של תפירו להוסיף לגור בבית מצד אחד ומבוקשה של חזן למכור אותו מצד שני.

בשל כך הוגשה נגדם תביעת הפינוי, בה ניתן ביום 20.3.2016 פסק-דין שהורה לתפירו לסלק ידם מהמושכר עד יום 15.4.2016 [סע' 20 ונספח ב' ב-נ/9 – שהנו פסק-הדין בתביעת הפינוי].

...

לאחר שנדחתה תביעת חזן לגבי קיומם של ליקויים בבית שמקורם בתפירו, נדחית מאליה גם טענתה כי ירידת ערך הבית – שנדונה לעיל ולא הוכחה – הושפעה גם מן הליקויים הללו.

סוף דבר די באמור לעיל כדי להכריע בשאלות הממשיות השנויות במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר לכך.

למען הסר ספק, כל טענה שלא התקבלה במפורש נדחית בזאת.

לאחר שנחתם החוזה, ניתקל השוכר בהתנגדות שלא כדין ושלא היתה צפויה מכיוון מישפחת אבו אסעד ולאור זאת הוצע לו להקים את הסככה במקום חלופי ולא בסמוך לקו האפס בין החלקות והוא הסכים; אולם, ביקש לשנות את תנאי החוזה ולהאריך את החוזה בין הצדדים לתקופה של 15 שנים, דרישה שהמשכירה לא הסכימה לה. כמו כן, השוכר אף ניסה להחליף את מטרת השכירות ולבנות בחלקה מבני קבע כדי להשכירם והמשכירה אף חתמה על תוכניות בניה שבקש השוכר.

על כן, מתבקש מבית המשפט לקבל את התביעה ולחייב את השוכר ואחיו בסכום התביעה לרבות הוצאות ושכר טירחת עו''ד. טענות הנתבעים – השוכר ואחיו בת.א. 3181-04-20 בתצהירו למתן רשות להיתגונן שהפך לכתב הגנה – חוזר השוכר על טענותיו בתביעה שהגיש לרבות נסיבות חתימת החוזה, היתנגדות מישפחת אבו אסעד והתנהלות המשכירה ובנה שהסתירו ממנו בחוסר תום לב את המחלוקת העמוקה בין המשפחות בדבר השטח נשוא הסכם השכירות.

עניין זה מתואר אף בסעיף 5 לתצהירו של וסים, בנה של המשכירה: "גם אנו החלנו בבניה בחלקה הנ''ל מבלי להיתרחק מגבול חלקו של השכן אבו אסעד אך לא המשכנו בבניה". כך גם עלה מחקירתו הנגדית של נידאל אבו אסעד (עמוד 38 שורות 24 – 25) ומחוזה השכירות נשוא התביעה המתאר את המושכר בהואיל הראשון בו כ"קומת מחסן ועל גגו עמודי בטון" לא הוכח בפניי כי במהלך שותפותם ארוכת השנים במקרקעין היתה מחלוקת כלשהיא בין מישפחת אבו אסעד למשפחתה של המשכירה בנוגע למקרקעין.

עקב אירועים אלו הגישה המשכירה תביעה לפינוי וסלוק יד של מישפחת אבו אסעד והוגשה תביעה לפירוק שתוף על ידי נידאל אבו אסעד כמפורט לעיל, תביעות שאוחדו והגיעו לסופן רק בשנת 2021.

...

על כן אני דוחה את תביעת השוכר שמספרה 49700-02-20 וכן את תביעת המשכירה שמספרה 3181-04-20.

לאחר ששקלתי את מורכבות ההליך, השכר הראוי לאור ההשקעה המוערכת בו וכן את הסכמתה החוזית של המשיבה לתשלום שכ''ט ב''כ, אני מחייב את השוכר – התובע בת.א 49700-02-20 לשלם למשכירה – הנתבעת שכר טרחת עו''ד בסך כולל של 40,000 ₪.

אני מחייב את המשכירה – התובעת בת.א. 3181-04-20 לשלם לשוכר – הנתבע שכ''ט מינימלי על פי כללי לשכת עורכי הדין בסך כולל של 13,000 ₪.

הסכם השכירות האחרון שחל על יחסי השכירות נערך בכתב והוא נושא תאריך 16.6.2021 (להלן הסכם השכירות); הדירה הושכרה לנתבעים לתקופה בת שנה, מיום 1.7.2021 עד יום 30.6.2022, ללא מתן אופציה לשוכרים להאריך את השכירות באופן חד-צדדי.

בשל כך הגישה התובעת את התביעה שלפני ביום 1.8.2022 כשהיא עותרת להורות על פינוי הדירה וסלוק ידם של הנתבעים ממנה.

לפי תקנות סדר הדין האזרחי מ-2018 שחלות על הליך זה, תביעה לפינוי מושכר היא מקרה פרטי של תביעה אשר מתבררת בדיון מהיר; בשל כך יש לתמוך כתב-טענות שמוגש במסגרתה בתצהיר לשם אימות עובדות שמגולל הכתב.

התובעת – חרף גילה (ומצבה הרפואי כפי שנחזה בדיון שהתקיים ביום 6.11.2022), בקיאה בפרטים הנוגעים לדירה וליחסי השכירות עם הנתבעים; ניכר היטב שהיא מצויה בכל אשר נעשה בעיניין זה באמצעות בתה-שוהם – בשליחות התובעת, בידיעתה ולא מאחורי גבה – כדי לחתום עם הנתבעים על הסכם שכירות חדש תוך עידכון דמי השכירות באופן שיהלום את עליית מחירי הדיור בשוק, והכול זמן מספיק, סביר, לפני תום תקופת השכירות על-פי הסכם השכירות הקיים.

...

אין מנוס מלקבוע כי הארכת תקופת השכירות הוכשלה על-ידי הנתבעים בלי שניתן לכך טעם או הסבר מניח את הדעת.

אין מנוס מלקבוע כי הנתבעים חטאו לאמת-מידה זו. תקופת השכירות תמה זה מכבר.

הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד את הוצאות ההליך בגין אגרת משפט בסך 669 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה (1.8.2022) עד יום פסק-הדין וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 15,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין.

לפני תביעה לפינוי וסלוק יד וכן לסעד כספי.

ביום 25.4.1965 נכרת הסכם שכירות בין התובעת לבין סביה המנוחים של הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת), ליזה ויצחק ביטון ז"ל, שהוכרו כזכאי הדיור הצבורי, במסגרתו השכירה להם התובעת את דירה מס' 8 ברחוב בר כוכבא 53, בהרצליה (הסכם השכירות מתייחס לדירה בת 50 מ"ר בנוה ישראל, בית מס' 170, דירה 8; אין מחלוקת כי זו כתובת הדירה מושא ההליך; ראו נספח 1 לתצהיר יעקב אדר)) (להלן – הסכם השכירות ו-הדירה, בהתאמה).

בשנת 1968 (היא שנת תום תקופת השכירות החוזית, לשיטת הנתבעים) עמד בתוקפו חוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955 (החוק תוקן בשנת 1968, בחוק הגנת הדייר (הוראות שונות), התשכ"ח-1968, אשר כונה "חוק תשכ"ח"; במסגרת התיקון בוטל חוק הגנת הדייר (בנינים חדשים), התשט"ו-1955).

כך גם עדות הנתבע בדיון מיום 6.7.2021 לפיה "הייתה עוזרת מביטוח לאומי צמודה לסבתא. היא במשרה מלאה ישנה בבית, הייתה לה אמנם מיטה קטנה. עוזרת שנמצאת 24 שעות. אני מכיר הכל בעל פה" (עמ' 2, ש' 11-9) [ההדגשה הוספה – י.נ.], אינה מתיישבת עם הטענה בתצהירי הנתבעים לפיה המנוחה קיבלה "עזרת מטפלת דרך ביטוח לאומי מס' שעות בשבוע, אולם עיקר הסיעוד ניתן לה על ידנו וע"י ביתה" (סעיף 17 לתצהיר הנתבע; סעיף 15 לתצהיר הנתבעת) [ההדגשה הוספה – י.נ.].

...

שוכנעתי כי בתקופה הרלוונטית הטיפול במנוחה לא נעשה בדירה.

שוכנעתי – באופן מובהק – כי הנתבעים לא מסרו גרסה מלאה, מדויקת ובהירה על אודות הזיקה של המנוחה לדירה במועדים הרלוונטיים לעניין.

בתוך 30 יום ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך של 30,000 ₪.