תביעת פינוי וסילוק יד בגין רכישת מקרקעין

סאלח פנה לבית משפט השלום בבקשה להורות על ביטול הצוו, בטענה כי לא היתקיימו התנאים לפינויו מכוחו, וכי היה על המשיבה לפנות בנידון לבית המשפט בתביעה לפינוי וסלוק יד. בעקבות הסכמה דיונית, היתמקד הדיון בבית משפט השלום בהתקיימותו של תנאי אחד – הגדרת המקרקעין כ-'מקרקעי ציבור' (סעיף 4 לחוק הפינוי).

סאלח טען, כי המקרקעין מושא הצוו אינם 'מקרקעי ציבור', שכן מעולם לא פורסמה לגביהם הודעה בהתאם לאמור בסעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, המהוה לטענתו תנאי להעברת הבעלות במקרקעין, מבעליהם המקורי – לידי הגורם המפקיע.

...

הערעור נדחה.

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא בזאת, וממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

לאור האמור לעיל, עתרה התובעת לבית המשפט לקבל את הסעדים כדלקמן: לצוות על הנתבעים לפנות את הדירה ובמקרקעין נשוא התובענה ו/או לסלק ידם מהם, ולהחזיר לתובעת את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם ו/או חפץ; לאשר לתובעת לפצל סעדיה, כך שתוכל לתבוע מהנתבעים את מלוא נזקיה הכספיים, לרבות דמי שימוש ראויים בגין השמוש בדירה והמקרקעין מיום הגשת התביעה ועד הפינוי בפועל; לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בצרוף הפרישי הצמדה ורבית.

טוענים הנתבעים שיותר ממחצית החלקה הנ"ל הופקעה על ידי עריית יהוד-מונוסון, אך לא הביאו כל ראיה להפקעה זו. על מנת שמקרקעין יופקעו ויירשמו על שם ערייה, על הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה לכלול נושא הפקעה זו בתכנית מתאר, והנתבעים לא הגישו לבית המשפט כל תכנית מתאר שהיא שבה יש הוראה להפקעה של חלק מהחלקה הנ"ל. גם אם נצא מנקודת הנחה שאכן יש תכנית מתאר עם תכנית הפקעה, היה על הנתבעים להוכיח לגבי אותה תכנית הפקעה פרסומים בילקוט פרסומים של הודעות על פי סעיפים 5, 7 ו-19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), ורק פירסום הודעה לפי סעיף 19 לפקודה הנ"ל מעביר את הבעלות במקרקעין ממי שהפקיעו לו את המקרקעין אל הערייה.

...

ולענייננו, סבור אני שאין ליתן לנתבעים סעד מן הצדק מהסיבות כדלקמן: הנתבעים בנו תוספות בנייה ששטחן פי 4 מהמושכר המקורי; הנתבעים ידעו שהתובעת מתנגדת לבנייה ללא היתר, ולמרות התביעה שהוגשה נגד מר סוריאנו בשנת 1991, לא הפסיקו לבנות תוספות בנייה ולבצע שינויים במקרקעין, וזאת עד לשנת 2014 ואף גם בשנת 2017; הפרות תאני החוזה ובנייה מסיבית ומתמשכת של תוספות הבנייה מצד הנתבעים הביאו את התובעת לכדי יאוש מטיפול בתוספות הבנייה שנבנו ללא היתר, על כי התובעת שקלה לפתור את בעיית הפלישות של הנתבעים למקרקעין והפרת חוזה השכירות על ידי מכירת המקרקעין לנתבעים; אין מדובר במשפחות במצוקה, אלא מדובר במשפחות עם אמצעים כלכליים נאים ויפים, ויעיד על כך תיאור הדירות המצוי בחוות הדעת של השמאי לוי; הנתבעים התנהגו בחוסר תום לב מובהק מול התובעת ורמסו ברגל גסה את הוראות חוזה השכירות המוגנת פעם אחר פעם במשך עשרות שנים.

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעים לסעד מן הצדק.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את המקרקעין הידועים כגוש 6685 חלקה 178, לסלק ידיהם ממנה ולמסור את החזקה בהם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

לפני תביעה לפינוי וסלוק יד. התובעת מנהלת את מקרקעי המדינה וביניהם המקרקעין המצויים בראשון לציון רח' הרקפת 12 (לשעבר 2), והידועים כגוש 4242 חלקה 375 בשטח 1.58 דונם (להלן: המקרקעין).

לא הוצג חוזה חכירה או הסכם אחר המצביע על רכישת זכויות כלשהן במקרקעין ע"י המנוח, ולא הוכח כי המנוח שילם סכום כלשהוא עבור רכישת זכויות במקרקעין.

...

" כן אני דוחה את הטענה כי יש בפסקי הדין הפליליים נגד המנוח לגבי בניית/אי הריסת הגדר משום השתק פלוגתא, לפיו החזקת המנוח בבית והמקרקעין היתה כדין.

לפיכך אני קובעת כי מעת שהרשות שניתנה מכללא למנוח ואחריו לנתבע להחזיק במקרקעין בוטלה, והודעה על כך ניתנה לנתבע בעצם הגשת התביעה לפינוי וסילוק יד - דין התביעה להתקבל.

לעניין דמי שימוש, אני קובעת כי עד מועד הגשת התביעה אין לתובעת זכות לדמי שימוש, ולכן הבקשה לפיצול סעדים נדחית.

טענות הנתבעים 2-1 הנתבעים 2-1 טוענים כי זכותה של התובעת במקרקעין נובעת רק מדיני ההפקעות, כמפורט בהערה הראשונה שבנסח הרישום (נספח 1 לכתב התביעה) שנרשמה ביום 11.7.1977: "מהות הפעולה – הערה על הפקעת חלק מחלקה – סעיף 19". כלומר, לטענתם ההערה נרשמה על יסוד סעיף 19 פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") ופרק ח' לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה").

על כן, ואף מבלי להכריע בשאלה האם יכולה הייתה הערייה לבחור בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 8 לפקודה, משבחרה הערייה לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין קנה בית משפט השלום סמכות לידון בתביעה.

" ראו גם רע"א 9265/20 עריית תל אביב-יפו נ' דוד תג'ר (1.2.2021) שם נקבע כלהלן: "עוד יוער, כי לא היה מקום לזקוף לחובת הערייה את מועד הגשת תביעת הפינוי, שכן זו הוגשה רק משהשטח נידרש לצורך ביצוע העבודות, וכפי שקבע בית משפט השלום, הערייה רשאית הייתה להגיש את תביעת הפינוי מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, ולא דוקא מכוח סעיף 8 לפקודת הקרקעות". (ההדגשה הוספה – ע"י) טענה נוספת שהעלתה התובעת, היא כי בדיון בתובענה לסילוק יד יכולים הבעלים או המחזיקים המתנגדים למסירת החזקה במקרקעין לעורר רק טענות היורדות לעצם חוקיות ההפקעה והמביאות לבטלותה מעיקרה.

...

לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון וקריאת הסיכומים שהוגשו מטעמם, אני סבור כי יש לקבל את עמדת התובעת לפיה אין להידרש בעניינו לדיני ההפקעה, לאחר שהליכי ההפקעה הסתיימו בהקניית המקרקעין מושא התובענה לעירייה, ואבער.

אני סבור כי גם בטענה זו צודקת התובעת, וארחיב.

מכל מקום יוער, כי הנתבעים לא הגישו תביעה שכנגד, כך שבכל מקרה הם לא יכלו לקבל פיצוי בגין פינויים מכוח ההלכות שנקבעו בעניין זה. סוף דבר לאור קביעתי שלפיה אין תחולה לטענות מתחום דיני ההפקעה על ההליך דנן, ובהעדר טענת הגנה קניינית או אחרת הראויה להתברר – דין התביעה לסילוק יד להתקבל.

אפנה בהקשר זה לפסק הדין רע"א 7215/18 זיו קלמונטין נ' עריית תל אביב (נבו 20.11.2018)‏‏, שם צוין מפורשות כי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) יוצר דרך מהירה וקצרה לקבלת החזקה במקרקעין שהופקעו, ולכן בפסיקה נקבעו תנאים אשר רק בהתקיימם רשאית הרשות המפקיעה להשתמש ב"קיצור דרך" זה. סעיף 16 לחוק המקרקעין עניינו, כידוע, תביעה לסילוק יד שרשאי להגיש הבעלים או מי שזכאי להחזיק במקרקעין.

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה מעלה, מצאתי לנכון לקבל את תביעת הפינוי ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וזאת תוך 60 ימים לכל המאוחר ממועד מתן פסק דין זה. ניתן בזאת צו לפיו על הנתבע לפנות את המקרקעין מושא התביעה- מיתחם המצוי בתחומי תכנית מתאר מקומית מס' 1358ד'- פארק דרום, וידוע כגוש 6136, חלק מחלקות 37,38,39,40 בעיר תל אביב-יפו – ולהשיבו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת לא יאוחר מיום 28.12.2023 בשעה 12:00.

...

כפי שפורט בהרחבה מעלה, איני מקבלת את עמדת הנתבע לפיה הוא מחזיק בזכות כלשהי (לרבות רישיון מכללא) או כי הוא זכאי להחזר בגין השקעותיו במקרקעין, בשים לב לכך שמדובר במקרקעי ציבור.

בעניין זה הגעתי למסקנה לפיה יש להורות על חיובו של הנתבע בדמי שימוש החל מחודש יולי 2020, הוא המועד בו נשלח מכתב ההתראה מטעם התובעת.

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה מעלה, מצאתי לנכון לקבל את תביעת הפינוי ולהורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וזאת תוך 60 ימים לכל המאוחר ממועד מתן פסק דין זה. ניתן בזאת צו לפיו על הנתבע לפנות את המקרקעין מושא התביעה- מתחם המצוי בתחומי תכנית מתאר מקומית מס' 1358ד'- פארק דרום, וידוע כגוש 6136, חלק מחלקות 37,38,39,40 בעיר תל אביב-יפו – ולהשיבו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת לא יאוחר מיום 28.12.2023 בשעה 12:00.