תביעת פינוי דירת דיור ציבורי בגין נטישה ואי תשלום שכירות

לפניי תביעה לפינוי דירה המיועדת לדיור צבורי בשתי עילות חוזיות: נטישת הדירה והפרת החובה לשלם דמי שכירות.

התובעת פנתה לתום בכתב ביום 16.5.2017 ודרשה את פינויו מהדירה (נספח 4), ובמקביל פנתה ליוסי בימים 16.5.2017 ו-11.1.2018 והודיעה לו כי עקב נטישת המושכר הוא נידרש להשיב את ההחזקה בדירה ולשלם דמי שימוש ראויים (נספח 5).

יש ליתן צו פינוי נגד יוסי, בן אם משום שממילא אינו מחזיק בדירה בין משום שהפר את הסכם השכירות בכך שנטש אותה ולא שילם שכר דירה.

...

הטעם לכך הוא שתום הכחיש בכתב ההגנה שהוא מתגורר בדירה, והחל ממועד זה אין ראיות שהוא המשיך להתגורר בה. נראה לי שמקום שקמה הכחשה במהלך התדיינות משפטית, נדרשת ראיה נוספת לכך שתום לא עזב.

התוצאה היא שתום ויוסי חבים לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 70,200 ש"ח. נוסף על כך יוסי חב לתובעת לבדו סך של 20,700 ש"ח. סכומים אלה מכסים את התקופה שעד יולי 2021 כולל.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת.

פינוי דירה מס' 38 המחלוקת הנטושה בין הצדדים בעיניין זה נוגעת לשאלה, האם הנתבעים מחזיקים בשתי הדירות החדשות, דירות 38 ו- 39, כדין.

זאת, לנוכח האמור בסעיפים 9 ו- 14 להסכם, לפיהם: סעיף 9 סיפא: "...בכפוף לכך לכל אחד מהצדדים להסכם זה תשמרנה כל הזכויות ו/או הטענות העומדות לו כלפי מישנהו בהתאם להסכמי השכירות הקיימים עליהם חתומים הנתבעים ו/או הוראות כל דין ובכלל זאת בהתאם לכללי הדיור הצבורי." סעיף 14: "מובהר ומוסכם כי אין באמור בהסכם פשרה זה כדי לגרוע ו/או לפגוע מטענות הצדדים אחד כלפי מישנהו וכי תוקפו של הסכם זה יפה עד לאחר מועד כניסתם של הנתבעים לדירות החדשות כאמור לעיל וממועד זה ואילך יהיה רשאי כל צד לנקוט בכל פעולה לרבות הגשת תביעות פינוי כנגד הנתבעים והכול בהתאם לכל דין ולכללי הדיור הצבורי. עוד יובהר, כי אין באמור בהסכם זה כדי להקנות לנתבעים זכויות שאינם זכאים להם כלפי התובעת ו/או מדינת ישראל- מ. הבינוי בכלל ולא זכויות בדיור הצבורי בפרט מעבר לאלו הקיימות להם כיום בקשר עם חוזי השכירות על פי כללי הדיור הצבורי ועל פי כל דין." (הדגש שלי, ה.א.) לכן, בנגוד לטענת הנתבעים, הסכם הגישור אינו מקנה להם זכויות, ואינו מונע מעמידר לעתור לפינויים.

יתרה מכך, אי תשלום דמי שכירות במועדם מהוה הפרה יסודית של הסכם השכירות שנחתם בין התובעת לבין כדורי ופרחה (סעיף 5 (ז) להסכם השכירות מיום 3.2.1998 ביחס לדירה מס' 16), ומהוה לכן לכשעצמו עילה לפינויים (סעיף 28 להסכם) כלומר, גם מטעם זה לבדו רשאית התובעת לפנות את הנתבעים מדירה מס' 38.

...

הנתבעים טוענים, כי טענות עמידר חסרות בסיס חוקי או עובדתי, וכי יש לדחות את התביעה.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, שעה שאתי, הנתבעת 2, כלל לא העידה.

לאור כל האמור אני קובעת, שעל הנתבעים לפנות את דירה מס' 38 ולהחזירה לרשות עמידר, במצב תקין ושלם כמתחייב מגילה.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה במלואה, ומורה לכן כדלקמן: על הנתבעים כולם לפנות את דירה 38 המצויה ברחוב החלוץ 13 רמת השרון (הידוע כחלקות 228-229 בגוש 6550) ולהעמידה לרשות עמידר כשהיא במצב תקין, פנויה מכל חפץ וללא נזקים וזאת בתוך 30 יום מהיום.

התובעת מנהלת עבור המדינה דירות בדיור הצבורי ובמסגרת פעילותה זו השכירה לאחיו המנוח של הנתבע, מר אבל אבי ז"ל, דירה ברחוב אליעזר מילרוד 28/9 אשקלון, בהתאם להסכם שכירות מיום 29.12.16.

על כן, עתרה התובעת בכתב התביעה לפינוי הנתבע מהדירה ולחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים, החל ממועד פטירת המנוח.

אפנה לתצהיר נציג התובעת שצורף לתגובה לבקשה לביטול פסק הדין שם צוין כי הנתבע איננו מתגורר במושכר אלא ביבנה (בבית אמו), וכי הדירה שפונתה ביום 20.4.21 היתה נטושה מזה שנתיים, כאשר אין צריכת חשמל ומים בדירה.

...

מכאן אפוא, כי הטענות שהועלו רק בדיון בבית המשפט, וללא כל תימוכין ראייתיים, בדבר רישומו של הנתבע כ"נלווה" (הגם שלא הובהר פשר מעמד זה) ואף הטענה כי נרשם כמחזיק, באות בסתירה מובהקת לנטען בכתב התביעה והן נדחות (כאמור גם בשל העדר תמיכתן בראיות).

יוצא אפוא כי מלבד העלאת טענות בעלמא בעל פה לפיהן המדובר בדירת המשפחה (כירושה למעשה של המנוח), אין כל סממנים להחזקת הנתבע בדירה, וכזו שאינה מאפשרת לתובעת לתפוס חזקה במקרקעיה.

את השגיאות שבהתנהלות הנתבע, אשר שוכנעתי כי אינן נגועות בחוסר תום לב ונובעות מחוסר הבנה של מצב הדברים, יש בהחלט לייחס לגילו הצעיר ולנסיבות החיים אליהן נקלע בגיל כה צעיר, ובכללם ההכרח ליטול על עצמו את עול הטיפול במשפחתו, תחילה אחיו המנוח טרם פטירתו ולאחר מכן אמו, הכל בצל הטרגדיה של מות האח, כמתואר בתצהירו.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

העילות לפינוי דייר מדיור הצבורי מוגבלות לנסיבות בהן לא משולמים דמי השכירות ו/או במקרה של נטישה של הדירה.

לצד הראיות השונות שהונחו בפני בית המשפט בהקשר זה, גם במהלך עדותו וחקירתו הנגדית הפגין הנתבע מצוקה רבה וחשש מפני סיטואציה שבה יפונו מהדירה ויוותר ללא קורת גג. הכרעה בתביעה לפינוי כימעט תמיד מעמידה על כף המאזניים את האפשרות להותיר דייר ללא קורת גג. הקושי עולה שבעתיים כאשר מדובר בדיור צבורי שעה שמדובר באוכלוסייה מוחלשת מטבעה.

פסק הדין כאמור מצא לדחות את העתירה על הסף לאחר שהדיירת לא עמדה בנטל, אולם לא ניתן ללמוד מפסק הדין על אילו אינדיקאציות ו/או ראיות ביקשה העותרת שם לבסס את טענתה לפיה היא דיירת ציבורית לצורך רכישת הדירה על פי החוק.

...

אם כן, לנוכח כל האמור לעיל, עולה כי על פני הדברים קיימת מספר אינדיקציות לפיהן מדובר במעמד של דייר ציבורי ולא בשכירות כלכלית כפי הנטען.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעב"ל 20388/97 המוסד לביטוח לאומי - חיים ראובן מ (2005) 57: "אין סיבה שהאזרח היחיד יישא בתוצאה של המצג המוטעה. באיזון בין האינטרס של האזרח שסמך על המצג לזה של הציבור, נראה שברוב במקרים, אלא אם הפגיעה באינטרס הציבורי היא גדולה במיוחד, עדיף לפזר את הנזק על הציבור מאשר להטילו על האזרח הבודד שפעל על סמך המצג. כך בבג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה [...] גרס השופט ח' ברנזון, כי לא רק במקרה בו הפרט משנה את מצבו לרעה לאור הבטחה מינהלית אלא גם במצב בו הפרט טרם שינה את מצבו לרעה, הציבור הוא אשר צריך לשאת בתוצאות ולא האזרח הפרטי אשר סמך על ההבטחה. כותב השופט ברנזון, בעמ' 676: "ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12 (א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה. לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בענינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת. במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית" סוף דבר לסיכום, מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי קיימות אינדיקציות על פיהן יש לראות בנתבע כדייר ציבורי.

על כן, התביעה לסילוק יד נדחית.

היא טענה כי הנתבעים מתגוררים בדירה "שלא בזכות" (סעיף 8 לכתב התביעה), שכן הם "אינם חתומים על הסכם שכירות עם התובעת", והיות שבדירה לא מתגוררת הדיירת החוזית (היא כאמור נפטרה), יש להשיב את החזקה בדירה לידיה (סעיף 9 לכתב התביעה).

היא הוסיפה כי הנתבעים אינם משלמים דמי שימוש ראויים בגין החזקתם בדירה, ועתרה לחייבם בתשלום סך של 4,334 ש"ח. הנתבעים טענו כי "ממועד השכרת הדירה ועד למותה [...] התגוררה המנוחה בדירה ברציפות" (סעיף 9 לכתב ההגנה).

לטענת התובעת, המנוחה נטשה את הדירה ועברה לגור אצל בתה.

במכתב צוין: "אנו שמחים לבשר לכם כי נחתם הסכם פינוי/בינוי / תמ"א 38/2 במיתחם בו הנכם מתגוררים בשכירות בדירת הדיור הצבורי". עוד צוין במכתב: "אתם זכאים לחזור לדירה החדשה שתיבנה במסגרת הפרויקט". עולה כי בחודש ינואר 2019 ראתה התובעת במנוחה מי שזכאית להחזיק בדירה (נתתי דעתי לתכתובת ישנה, לפיה מצאה התובעת כי המנוחה אינה מחזיקה בדירה והיה בכוונתה לעתור לפינויה (ראו מוצגים 35-34 למוצגי הנתבעים).

...

שוכנעתי כי בתקופה הרלוונטית הטיפול במנוחה לא נעשה בדירה.

שוכנעתי – באופן מובהק – כי הנתבעים לא מסרו גרסה מלאה, מדויקת ובהירה על אודות הזיקה של המנוחה לדירה במועדים הרלוונטיים לעניין.

בתוך 30 יום ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך של 30,000 ₪.