תביעת פינוי דירה וחוב דייר בדיור הציבורי

ביום 27.11.2017 ניתן פסק דין שדחה את התביעה וקבע: "על הנתבע להסדיר את חוב דמי השכירות לפי הקריטריונים הרלוואנטיים אליו, כדייר ממשיך". במקביל, ובהתאם להמלצת בית המשפט, ועדת האיכלוס העליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון אישרה לנתבע הקניית זכות חוזית כדייר ממשיך, כפוף להסדרת חוב שכר דירה בהתאם לכללי הדיור בשיכון הצבורי.

בסעיף 4.1 לנוהל משרד הבינוי והשיכון 08/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (18.8.2015) ("נוהל ההסדרה") נקבע: "לא ייחתם חוזה עם הדייר הממשיך אם נמצאה הפרה יסודית של החוזה"; ובסעיף 4.1 לנוהל נקבע: "אם ההפרה היסודית היא בגלל אי תשלום שכר דירה, תתן החברה לדיור צבורי ארכה של 3 חודשים להסדיר עניין זה. לא עמד הדייר הממשיך בהסדר, תפעל החברה לפינויו... בכל מקרה לא ייחתם חוזה שכירות ללא תשלום החוב או ביצוע הסדר החוב". סעיף 4 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי קובע אף הוא כי הוראות חוק המקנות זכות לדייר ממשיך לא יחולו אם חוזה השכירות הופר הפרה יסודית, אלא אם כן תוקנה ההפרה תוך זמן סביר.

...

סיכומו של דבר: לא בוססה אכיפה בררנית בעניינו של הנתבע בהשוואה לאחרים.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת כדלקמן: ניתן בזאת צו המורה לנתבע לפנות את הדירה ברחוב ברלב 113/3 בתל אביב הידועה כחלקה 12 בגוש 7243 ולהשיב את ההחזקה בה לתובעת כשהיא ריקה מכל אדם וחפץ.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 160,040 ש"ח. הנתבע יישא בשכר טרחת בא כוח התובעת בסך של 20,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

דיון והכרעה תביעת פינוי בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח-1998 (להלן – חוק הדיור הצבורי) נקבעה ההגדרה למונח "דייר ממשיך", כדלהלן: "דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי; "

הנתבעת לא סתרה את גרסת התובעת בדבר החוב שנצבר לה בגין דמי שימוש ראויים בדירה, מקום בו היא אינה זכאית להמשיך והתגורר בדירה כדיירת ממשיכה.

...

התובעת צירפה במסגרת ראיותיה חוות דעת שמאי מקרקעין מטעם מר אילן ברעם (להלן – המומחה) אשר חווה דעתו בדבר אומדן דמי השכירות לדירה שבנדון בשוק החופשי וקבע כי דמי השכירות הראויים לדירה במצבה הנוכחי עומד בסכום שווה ערך ל- 4,200 ₪ כולל מע"מ. הנתבעת לא הציגה חוות דעת נגדית ולא סתרה את המסקנה אליה הגיע המומחה מטעם התובעת, אלא רק טענה כי שילמה את שכר הדירה בהתאם לשוברי התשלום שנשלחו אליה, תוך שהציגה העתק שוברי התשלום לשכר הדירה ששילמה בגין החודשים שלהלן (נספח ג' להגנה): נובמבר-דצמבר 2016, בסך 691.89 ₪ (לכל חודש).

יחד עם זאת אני סבורה כי יש להתחשב בתשלומים על חשבון תשלום דמי השימוש הראויים.

סוף דבר התביעה לפינוי הדירה - מתקבלת.

וכך קובע סעיף 70 לחוק ההסדרים: "(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובילבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.

לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים ואת הראיות שהציגו, שמעתי את העדויות והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי התגורר בדירה ברציפות החל מהמועד הקובע ולכן דין תביעת הפינוי להיתקבל.

נוסף לכך הנתבע טען כי הגם שהחל משנת 1998 לא היו לו זכויות בדירה בנהריים ולא התגורר בה, בשל העובדה שהיה "שקוע בחובות, העדפתי שלא לשנות את כתובת המגורים שלי, כך שכל תיקי ההוצל"פ הופנו כולם לדירת המגורים הרשומה ברח' נהריים 5 בראשון לציון... כתובת אותה עזבתי בשנת 1998 לתמיד" (סעיף 7 לתצהיר הנתבע).

...

זאת, בצירוף דלות הראיות שהנתבע הציג מהשנים הרלוונטיות, מובילים למסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא עומד בתנאי הוראת המעבר לצורך הכרתו כדייר ממשיך.

כפועל יוצא, ולמרות התוצאה הקשה עבור הנתבע אין מנוס מקבלת התביעה.

אני מורה על פינויו של הנתבע מהדירה תוך 60 יום.

ואולם, היות והנתבע נמצא בהליכי פש"ר כעולה מצו הכנוס שצורף לתצהירו, תשקול התובעת בחיוב מחיקת החוב בועדה המוסמכת, ככל שיינתן הפטר.

עוד טען משרד הבינוי והשיכון, כי בית משפט השלום שדן בתביעת הפינוי נעדר סמכות עניינית לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות בעיניין מתן זכאות לדיור צבורי, וגם מטעם זה לא ניתן לפרש את פסק הדין בתביעת הפינוי כמחייב את משרד הבינוי והשיכון להקצות לעותר דירה בדיור צבורי.

...

לכן, אילו עמד משרד השיכון על ההחלטה הראשונה, אזי דין העתירה היה להתקבל במלואה, והעניין היה מושב למשרד הבינוי והשיכון לצורך בחינה מחדש, שכן אין בבדיקה שנעשתה במסגרת ההחלטה הראשונה כדי לענות על הסכמות הצדדים ופסק הדין בתביעת הפינוי.

אני סבורה שיש באותן החלטות כדי לענות על שנקבע בהסכמות הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין בתביעת הפינוי.

לכן, מצאתי להורות כי פינוי הדירה ייעשה בתוך 4 חודשים מהיום, על מנת ליתן בידי העותר שהות מספקת למצוא מקום מגורים שעונה על צרכיו ובהתחשב בסיוע המוגדל שיינתן לו. סופו של דבר, מצאתי כי דין העתירה להתקבל בחלקה, ואני מאמצת את שהוצע ע"י משרד הבינוי והשיכון במסגרת ההחלטות השנייה והשלישית ונותנת לכך תוקף מחייב.

האם יש להורות על פינויו של הבן מהדירה מחמת העדר רציפות מגורים? זוהי השאלה העומדת להכרעה בפסק דין זה. פתח דבר ביום 2.4.1968 חתמה הדיירת החוזית, גרופי רומיה ז"ל, על הסכם שכירות עם עמידר (היא התובעת), במסגרתו השכירה לה עמידר דירה ברחוב דנגור 13/29 בעיר בני ברק.

התביעות לעיל זהות במהותן ונסובות על דרישות התובעת לפינוי וסלוק ידו של הנתבע מהדירה, וכן תביעות כספיות בגין חוב דמי השמוש הראויים, אשר שונה הוא מתביעה לתביעה.

טענות הצדדים תמצית טענות התובעת הדירה מושא התביעה היא דירה בדיור הצבורי שלא חלים עליה חוקי הגנת הדייר.

...

תחילה אפנה לפסק הדין בעניין עת"מ (ת"א) 2164/07 כהן יהודה נ' משרד הבינוי והשיכון (נבו 22.06.2008) ובו נקבע:"סיכומו של דבר- על העותר היה להוכיח כי התגורר בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירת אביו. דא עקא- פרשנותו הדווקנית של החוק הדיור הציבורי צריכה לעלות בקנה אחד גם עם הרציונל שבבסיס החוק, שהוא מתן סיוע לנזקקים אשר היו סמוכים על שולחנם של קרוביהם בשנים שלפני פטירתם. לאור זאת, הפסיקה מלמדת אותנו כי גם פרשנות דווקנית אינה מחייבת את העותר להוכיח כי שהה בדירה מדי יום ביומו או כי לא נעדר ממנה לתקופות קצרות. העובדה כי העותר לא נמצא באופן יומיומי בדירה במשך שלוש השנים האחרונות אינה שוללת מיניה וביה את ההנחה כי הוא התגורר בדירה, כל עוד הצליח העותר להראות כי נשמרו בתקופה זו מירב זיקותיו לדירה". אבקש להתייחס בעניין זה לפסק הדין רע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (נבו 12.05.2008) אשר עסק בטענה להיעדר רציפות מגורים לאור שהות הנתבע במאסר ממושך.

סוף דבר מהתמונה בכללותה כפי שהוצגה בהרחבה מעלה, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה לפינוי ולסילוק יד על בסיס הנימוק שהעלתה התובעת- דינה להידחות.

לפיכך, הנתבע ישלם את דמי השימוש בהתאם לנוהלי התובעת, בדומה למי שמוגד "דייר ממשיך", עד להכרעה אחרת של הגורמים הרלוונטיים כאמור.