תביעת פינוי דירה בשכירות מוגנת בירושלים

לטענת התובעים הם בעלי זכות דיירות מוגנת בדירה וזאת בהתאם להסכם לשכירות מוגנת בינם לבין בעל הבית (עניי הפרושים האשכנזים היהודים החסידים בירושלים על-ידי הועד הכללי כנסת ישראל (ע.ר.) כנאמני ווקף של זיסקינד בן חיים שחור (להלן: הועד הכללי) - ראו נסח טאבו נספח א' לכתב התביעה) שקבל את אישור בית הדין הרבני בירושלים (נספח ב' לכתב התביעה).

לצורך תביעת הפינוי שלפניי אין לי צורך להכריע בנוגע למועד המדויק שבו הפסיק הנתבע לשלם דמי שכירות ותשלומי חשמל ומים ודי בכך שלפי הודאתו שלו הנתבע אינו משלם תשלומים אלה למצער למעלה מחמש שנים אף שעודנו מתגורר בדירה.

...

בטרם סיום אוסיף בבחינת למעלה מן הדרוש כי לנוכח האמור לעיל הגם שלא הותר תיקון כתב הגנתו של הנתבע - בקשה שהוגשה לאחר ישיבת ההוכחות בה הודה במסירת גרסת שקר ביחס לתשלום דמי המפתח (ראו החלטתי מיום 8.2.17, עמ' 49-47 לפרוטוקול) - ממילא אני מתקשה לראות כיצד היה בתיקון המבוקש כדי לסייע לו. כך לעניין הבקשה לתקן את כתב ההגנה לשם הוספת טענה לפיה מלכתחילה שכר הנתבע מהתובעים את הדירה בשכירות מוגנת, טענה שנשענה על טענה נוספת שהתבקש לתקן בדבר היות הסכם השכירות שצורף על-ידי התובעים פיקטיבי ונטול כל תוקף.

לאור כל האמור, התביעה מתקבלת באופן שעל הנתבע לסלק ידו מן הדירה ולהשיב את החזקה בה לידי התובעים כשהיא פנויה מכל אדם או חפץ.

לאור כל האמור, ואף לא נעלמה מעיני העובדה כי מדובר בדירת מגוריו של הנתבע, אני מורה כי פינוי הדירה והשבת החזקה בה לידי התובעים יושלם עד יום 30.4.17.

בפני תביעה לפינוי מושכר.

התובע משכיר לנתבע דירת מגורים בת שלושה חדרים בשכירות בלתי מוגנת ברח' השליו 411/8 בירושלים.

בנסיבות שהוצגו בפני ובאיזון בין טענות הצדדים, הלוקח בחשבון את הוראות ההסכם בין הצדדים מחד ומאידך את טענת הנתבע כי התובע ידע כי הוא בקשיים והיה נכון להפגין גמישות וסבלנות ביחס למועדי תשלום השכירות, כמו גם את העובדה כי על פניו ניכר שהנתבע עושה מאמצים לעמוד בתשלומים החלים עליו, הגעתי למסקנה שיש מקום ליתן פסק דין פינוי מותנה, כפי שיפורט להלן וזאת בהיתחשב גם בהסכמתם העקרונית של הצדדים לפיתרון זה. ניתן בזה פסק דין פינוי של הנתבע מדירת התובע (המושכר).

...

שני הצדדים הסכימו עקרונית למתווה האמור, אלא שהתובע עמד על תשלום הוצאותיו ושכ"ט עו"ד. הנתבע התנגד לפסיקת הוצאות כאמור והדגיש כי עוד טרם הוגשה התביעה התחייב לשלם את החוב, כפי שבסופו של דבר עשה.

בהתאם לנתונים שהוצגו בפני (ושעליהם אין ולא יכולה להיות מחלוקת), הנתבע פיגר לא אחת בתשלום דמי השכירות, אולם כיסה בסופו של דבר את הפיגורים שנצברו לחובתו כשהתובע אכן מגלה כלפיו סבלנות.

מהמתואר לעיל עולה כי התובע מחל על הפיגורים הקודמים שצבר הנתבע (ושילם בסופו של דבר), אולם לא היה מוכן למחל עוד על הפיגור האחרון (שגם הוא כוסה כמעט במלואו, כאמור, בסופו של דבר).

בנסיבות שהוצגו בפני ובאיזון בין טענות הצדדים, הלוקח בחשבון את הוראות ההסכם בין הצדדים מחד ומאידך את טענת הנתבע כי התובע ידע כי הוא בקשיים והיה נכון להפגין גמישות וסבלנות ביחס למועדי תשלום השכירות, כמו גם את העובדה כי על פניו ניכר שהנתבע עושה מאמצים לעמוד בתשלומים החלים עליו, הגעתי למסקנה שיש מקום ליתן פסק דין פינוי מותנה, כפי שיפורט להלן וזאת בהתחשב גם בהסכמתם העקרונית של הצדדים לפתרון זה. ניתן בזה פסק דין פינוי של הנתבע מדירת התובע (המושכר).

פסק-הדין מורה על פינוי דירה בשכירות מוגנת, על הריסת חלקים שניבנו בסמוך לה שלא כדין, ועל תשלום שכר ראוי בגין החזקת מקרקעין ושימוש בהם בנגוד לפסק-דין חלוט.

רקע והליכים קודמים ת.א. 5900/09 והערעורים עליו ביום 30/11/09 הוגשה תביעתם של התובעים דנא לפינוי הנתבע מנכס בדיירות מוגנת, המצוי ברחוב חגי 3 בירושלים, ולתשלום דמי שימוש ראויים.

...

בית המשפט דחה בהחלטה שניתנה למחרת את טענותיו של התובע אחת לאחת, אך הואיל והתובע אינו מיוצג – אפשר לו לפנים משורת הדין להגיש תשובה לתגובה ואם ימצא בית המשפט כי תשובה זו משנה את נקודת האיזון לטובת הנתבע – יעיין מחדש בנפש חפצה בהחלטתו מיום 16/10/17.

סוף דבר – הנתבע קיבל את יומו בבית-המשפט, אך המסמכים מצביעים והנטל הורם כי בחר לסכלו במו-ידיו ואף להמשיך להגיש הליכים בזמן שהיה אמור למצות תיק זה בהוכחות, ואין אלא להלין על עצמו.

הבקשה לביטול פסק-הדין – נדחית.

הנתבע ישלם לתובעים הוצאות הבקשה והתגובות לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח. זכות/רשות לערער – כחוק.

רקע כללי ועיקר טענות הצדדים בין הצדדים מתנהלים מזה שנים, הליכים רבים הנוגעים לנכס מקרקעין שבבעלות המשיבים ובו המבקשת שוכרת דירה בשכירות מוגנת.

בשלב מסוים הגישו המשיבים תביעת פינוי כנגד המבקשת בבית המשפט השלום בירושלים בת.א. 37467-10-10.

...

יוצא, אפוא, שכעת נותרה לבירור והכרעה שאלה עובדתית בנוגע לקיום התנאי השני, היינו: האם עד כה התובעת קיימה בצורה מלאה ושלמה את התנאי השני, והאם היא עשתה זאת בפרק הזמן הנכון, כאמור לעיל? סבורני כי סוגיה עובדתית זו ניתנת לבירור במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" שהמבקשת יכולה להגיש בתיק ההוצל"פ. המשיבים טוענים כי המבקשת כבר הגישה בקשה בטענת "פרעתי", אך זו נמחקה על פי בקשתה, ולכן, היא מנועה מלהגיש בקשה נוספת בעניין זה. אין בידיי לקבל טענה זו. אין מחלוקת שהבקשה הראשונה בטענת "פרעתי" נמחקה ולא נדחתה לאחר בירור לגופה.

לפיכך, לא נוצר מעשה בי-דין בעניין זה. אף אם יש ממש בטענות המשיבים כנגד התנהלותה הדיונית של המבקשת, סבורני כי עדיין אין בכך כדי להשמיט את זכותה של המבקשת להגיש בקשה חדשה בטענת "פרעתי". יש לציין שלדעתי המשיבים היו יכולים להתנגד למחיקת הבקשה הראשונה בטענת "פרעתי", ורשם ההוצל"פ היה רשאי לא להיעתר לבקשת המחיקה ולקיים דיון לגוף העניין, בשים לב לטענות הצדדים, וזאת בהיקש מתקנות 154 ו- 155 לתקנות סדר הדין האזרחי; שכן, בקשה בטענת פרעתי מתבררת בהתאם לפרק כ' לתקנות סד"א (תקנה 27א לתקנות ההוצל"פ), אך היא גם בבחינת תובענה כאמור בתקנות סד"א, ולכן, ניתן להחיל עליה את ההסדר שתקנות 154- 155 הנ"ל, ולו על דרך ההיקש.

יחד עם זאת, לנוכח אי-הבהירות שהייתה קיימת עד כה לגבי המחלוקת בכל הנוגע לקיום התנאי השני, לרבות פרשנות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, אני מחליט כי ההחלטה לעיכוב הליכי הפינוי שניתנה בתיק זה על ידי כב' השופטת ק' אזולאי, תמשיך לעמוד בתוקפה במשך 14 יום מהיום, וזאת על מנת ליתן למבקשת סיפק לשקול אם להגיש בקשה בטענת "פרעתי" במסגרת תיק ההוצל"פ, או כל הליך אחר נכון לטעמה, לצורך ההכרעה בסוגיית קיום התנאי השני כאמור.

ודוק, הוכחת טענות בעלות אופי פלילי, כגון זיוף, מחייבות רף הוכחה גבוה ממאזן הסתברויות גרידא (ר' ע"א 8398/17 תאופילוס ג'אנופולוס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית של ירושלים נ' Berisford Investments Limited, בפיסקה 19 (‏10.6.2019)).

ראשית לכל, השלב שבו הופיע מיסמך זה, לאחר שחותנו של המבקש ניהל את הגנתו בתביעת הפינוי והסתייע בתצהירו של הסב המנוח לגבי זכויותיו בדירה, מבלי להזכיר את הסכם השכירות המוגנת, אלא נשען על הסכם מתנה שהוכח כמזויף.

...

התהיות הללו הביאוני לכלל מסקנה כי סיכויי התביעה קלושים, ובמודל 'מקבילית הכוחות', יש בקשיים אלו כדי להטות את הכף לכיוון דחיית הבקשה.

סוף דבר על יסוד מכלול השיקולים כאמור, באיזון שבין זכויות המשיבה למול השיקולים במתן הסעד הזמני, מצאתי כי אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.