עילות הפינוי הנטענות הן שתיים: האחת – טענה כי הנתבע אינו משלם את דמי השכירות, ובכך קמה, כנטען, עילת פינוי לפי סעיף 131 (1) או 131 (2) לחוק, והאחרת היא כי היתנהגותו של הנתבע כלפי התובע, הוא בעל הבית, עולה כדי העילה הנקובה בסעיף 131 (5) לחוק, הקובע עילת פינוי כנגד דייר ש"[.
אשר לטענות להטרדה ולהרגזה, הנתבע טוען כי התובע כלל אינו מתגורר בבניין, ועל כן אינו בבחינת "שכנו" של הנתבע, וממילא הוא טוען כי אין בדברים שאמר ועשה כדי להקים עילת פינוי לפי סעיף 131 (5) הנ"ל.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את העדויות מטעם הצדדים, לרבות הקלטות שיחות שערך התובע עם הנתבע ודברים שהטיח הנתבע בתובע, ולאחר ששמעתי את סיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה על שני רכיביה.
עילת הפינוי מחמת אי-תשלום
אין מחלוקת, כי התובע – והוריו לפניו – סירבו לקבל מאת הנתבע את דמי השכירות.
מכאן שדין התביעה בגין אי-תשלום דמי שכירות – להדחות.
בית המשפט העליון נידרש לקבוע מהם השיקולים שיש לשקול בעת בחינת תביעה לפי סעיף זה, ובפסק הדין ברע"א 4020/13 יניב נ' פז קבע (מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז) את השיקולים שיש לבחון:
שיקולים קנייניים, ובכלל זה זכויותיו של בעל הבית, אך גם זכויותיו המעין-קנייניות של הדייר המוגן;
זכותו של הדייר המוגן לקורת גג;
זכויות נפגעי עבירה – כך שניפגע עבירה לא יידרש להמשיך ולהיפגש עם הפוגע על בסיס יום יומי;
שיקולים מעשיים – המנעות מיצירת תמריץ לבעלי בתים לנסות ולמצוא עילה לפינוי, ואף ליזום עימותים לצורך כך.
בנוסף לאלה יש לבחון גם את חומרת ההיתנהגות המטרידה של הדייר ואת התמשכותה, כאשר בין משך ההטרדה ובין חומרתה מיתקיים יחס של "מקבילית כוחות", קרי – ארוע חמור ואלים במיוחד יכול להספיק כדי להקים עילת פינוי גם אם היה חד-פעמי, ואילו היתנהגות הנמצאת על הגבול שבין הנורמאטיבי לפסול נידרשת להיות ארוכה ומתמשכת.
מדובר במי שהוכר כדייר מוגן בפסק דין חלוט, כך שזכויותיו בדירה הן זכויות מעין-קנייניות, לא הוכח כי לנתבע יש מקום מגורים חלופי (ויוזכר, כי לפי הוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, אחד היסודות להכרה בבן כדייר ממשיך הוא העדר דירה חלופית), ומכאן שקיים חשש שאם יפונה מן הדירה – ימצא עצמו ללא קורת גג. בנסיבות אלה, יש לדחות את הטענה להתקיימה של עילת פינוי מכוח סעיף 131 (5) לחוק.
...
לצד אלה, ומבלי שישתמע מכך חיזוק להתנהגותו של הנתבע, יש לזכור כי הוריו של התובע עשו כל שביכולתם כדי להביא לפינויו של הנתבע מן הדירה, לרבות הגשת תביעת פינוי נגדו ואחריה ערעור, שהורי התובע (והתובע בעצמו) סירבו לקבל מאת הנתבע את דמי השכירות והתעלמו מפניותיו, כך שאני סבור שניתן לראות בהתנהלותם משום "טריגר" שתרם תרומה של ממש להתפרצויותיו של הנתבע.
עם זאת, ועל מנת שלא יימצא הנייר חסר, אציין, כי גם אילו סברתי שהתנהגותו של הנתבע מקימה עילת פינוי לפי סעיף 131 (5), אני סבור כי היה מקום ליתן סעד מן הצדק, על דרך של הימנעות מפינויו.
סוף דבר
מכל הטעמים שלעיל, התביעה נדחית במלואה.
