תביעת פגיעה בעבודה בגין מיקרוטראומה נפשית

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת והנדרשות להכרעה – ביום 14.5.14 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין פגיעה מיום 23.3.14.

"לועדה הרפואית הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין הארוע לבין הפגיעה הנטענת, וזאת גם אם פקיד התביעות לא הכיר בקשר הסיבתי בין הארוע לפגיעה הנטעת כל עוד פקיד התביעות לא דחה במפורש קיומו של קשר סיבתי". מכאן כי החלטת הועדה הרפואית אשר שללה קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לפגימה הנפשית ניתנה בסמכות.

ראשית, התביעה מתייחסת אך למצבה הנפשי של התובעת, וזאת הגם שהתביעה הוגשה כנגד ההחלטה הדוחה את ההכרה במצבה הנפשי על בסיס תורת המקרוטראומה.שנית יש להבחין בין הפגיעה הנפשית לטענה להחמרה במחלת הסוכרת.

...

ביום 11.11.20 בפתח דיון ההוכחות ניתנה הצעה מטעם בית בית הדין וב"כ הנתבע הסכימה לשקול אותה, כדלקמן: לאחר ששמעתי את דברי בית הדין הבאים: מהתיעוד הרפואי מזמן אמת (מסמך רפואי מיום 24.3.14) עולה, כי הכאבים בחזה הם תגובה על רקע נפשי, ולאור מכתב פקיד התביעות מיום 28.7.15 המשיב לתובעת, כי כל הפגימות הנלוות לפגיעה המוכרת, יבדקו בקשר סיבתי בועדה רפואית בלבד תוך התעלמות מהאפשרות שעמדה בפני התובעת להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטת פקידת התביעות אשר הכירה בכאבים בחזה בלבד, ולאור מצבה הנפשי הקשה של התובעת כפי שעולה הן מחוות הדעת של ד"ר פניג והן מהפרוטוקולים של הועדת הרפואיות בנכות כללית, אני מוכנה לשקול את המלצת בית הדין לפיה, ההליך שבו עמדה התובעת בפני הועדה הרפואית, מבוטל לחלוטין (VOID), לא נעמוד על טענת ההתיישנות לאור מצבה הנפשי הקשה של התובעת ופקיד התביעות ישקול את טענת התובעת, כי יש להכיר באירוע הנפשי מיום 23.3.14 כאירוע מיוחד ולהכיר בפגיעה הנפשית הנובעת מאותו אירוע.

לא נעלם מעיננו כי פתוחה הדרך בפני התובעת להמשיך במסלול הוועדות וכי הקשר הסיבתי ייבחן במסלול זה, אלא שאין צורך להכביר במילים כי מסלול זה בנסיבות הענין הוא "פחות". האפשרות להתמודד עם חוות דעת של מומחה רפואי רחבה יותר מהאפשרות להתמודד עם מסקנה של ועדה רפואית.

הנתבע ביקש לא לתת משקל לחוות הדעת שכן מדובר בטענות מקדמית אלא שטענה זו נדחית.

התוצאה הינה כי טענת ההתיישנות נדחית, אנו מורים למוסד לביטוח לאומי לבחון את טענת התובעת לליקוי נפשי כתוצאה מהפגיעה מיום 23.3.14.

כשבע שנים לאחר מכן, ביום 24.6.12, התקבלה אצל המוסד תביעת התובע (לטענת התובע, התביעה הוגשה על ידו ביום 11.6.12), במסגרתה ביקש התובע כי המוסד יכיר במחלת הסוכרת שאובחנה בו, כתאונת עבודה.

המוסד מוסיף וטוען, כי אף אם נפרש את סעיף 296 לחוק ברוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, דין התביעה להדחות, שכן התובע ידע, ולמצער היה עליו לדעת, על הקשר האפשרי שבין ארוע דחק נפשי לבין פרוץ המחלה, וממילא לא מתקיימים תנאי סעיף 8 הנ"ל. אשר להפניית התובע לעניין יעקב ארנון טוען המוסד, כי המקרה שם אינו זהה לענייננו, שכן שם דובר על מקרוטראומה ולא על ארוע תאונתי ספציפי.

להלן נפרט את הנימוקים שבבסיס הכרעתנו זו. בשים לב לפסיקה שהובאה לעיל, הרי ששאלה מרכזית העולה בעניינינו היא, האם נכון למועד הארוע שבעקבותיו הוכר התובע כנפגע עבודה (2.8.05), היה עגון אובייקטיבי במחקר המדעי-רפואי לקשר שבין חוויית דחק נפשי לבין התפרצות מחלת הסוכרת.

...

לפיכך, אין בידינו לקבל את טענת התובע בסעיף 20 לכתב התביעה, שלפיה אם הגורמים המקצועיים בעניינו (רופא המוסד, שלושת המומחים שמונו בהליך הקודם וחברי ועדת רפפורט) התלבטו/שללו קיומו של קשר בין האירוע לבין המחלה, הרי שהתובע לא יכול היה לדעת על קיומו של קשר כאמור.

לאור התוצאה אליה הגענו, לא מצאנו מקום להידרש במסגרת פסק דין זה לטענת הנתבע שלפיה חוק הביטוח הלאומי, בהיותו חוק ספציפי הקשור לתחום הביטחון הסוציאלי, גובר על חוק ההתיישנות, בהיותו חוק כללי המתייחס לעולם המשפט בכללותו.

בנסיבות אלה נדמה כי אף התובע זנח טענתו זו. סוף דבר לאור כל האמור,התביעה נדחית.

המטופל לרוב ממוקד בכאביו ובזעזוע הנפשי בעקבות התאונה ותלונת טינטון לא בהכרח מתעוררת מיד לאחר התאונה.

בית הדין הכיר בטינטון כפגיעה בעבודה עקב התאונה מושא התביעה, ודחה התביעה להכיר בסחרחורות כפגיעה בעבודה עקב תאונה זו. בית הדין הארצי קיבל בחלקו את העירעור שהגיש התובע, והורה על מינוי מומחה רפואי נוסף לבחינת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין ליקוי השמיעה.

"אני נוטה להעריך שכן, במידה מינורית השפעה לא משמעותית פחות מ-20%, למרות שלא מדובר כאן בהילכת מקרוטראומה), ובודאי שלא בתדירויות הדיבור". רואים כי המומחה הלך לפי המבחן של הקשר הסיבתי במקרוטראומה, על שני שלביו, כאשר המומחה מאשר כי התובע צלח את השלב הראשון, אך לשיטתו, ההשפעה – והיא השלב השני באותו מבחן ("אשר ידוע בכינוי "מאזן ההשפעות" או "שאלת היחס"), פחותה מ-20%, שזהו הסף הנידרש לצורך צליחת השלב השני של אותו מבחן.

...

התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 67462-09-19), אשר קבע בפסק דינו מיום 7.7.2020, כי בכל הנוגע לסחרחורות – דין הערעור להידחות; ובנוגע לליקוי השמיעה – יש למנות מומחה רפואי נוסף לבחינת הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לבין ליקוי השמיעה.

לאחר שבית הדין בחן את החומר שבתיק ואת טענות הצדדים, מסקנתו היא כי יש לדחות את התביעה.

על כן, אין מנוס מדחיית התביעה בנוגע לליקוי השמיעה.

כללו של דבר – התביעה נדחית.

כתב התביעה כולל תאור כללי של עבודת התובע, ונטען כך "התובע טוען כי נפגע בנפשו מחמת העבודה שנים רבות כשהוא חשוף לגופות ואבלים וכן לאחר הארוע הדרמטי בו שרף עצמו אדם בסמוך לתובע לאחר קבורת אביו" (סעיף 32 לכתב התביעה).

ההלכה הפסוקה בנוגע לתשתית הראייתית הנדרשת, במקרה של טענה לפגיעה בעבודה בתחום הנפשי פורטה בעב"ל (ארצי) 4980-01-21 המוסד לביטוח לאומי – עטר, 1.12.21, שם נפסק כך (ההדגשות במקור – ד.ו.): "כאשר בוחנים אם ארוע בעבודה (שלעיתים מכונה גם כ"אירוע היסוד"), אותו מבקשים לראות כ"תאונה" תוך כדי ועקב העבודה, יצר אצל מבוטח דחק חורג ממצבו הרגיל בעבודה - דחק שיכול לבסס קשר סיבתי לפגיעה במבוטח (בין בשל ארוע לב, בין בשל ארוע מוחי ובין בשל פגיעה נפשית) - נידרש כי הטענה לדחק סובייקטיבי תגובה בראיות אובייקטיביות.

לענין זה יפים הדברים שנאמרו בעב"ל (ארצי) 187/10 שושנה נחמני – המוסד לביטוח לאומי (25.1.2011): "באשר לאפשרות קיומה של פגיעה בדרך של מקרוטראומה במקרים של מתח נפשי מתמשך, נפסק בבג"צ עובדיה כרם, בעקבות פסקי דין קודמים של ביה"ד לעבודה, כי הנזק הנפשי הבא בעקבות מתח נפשי ממושך, ללא ארוע חריג, אינו בגדר תאונת עבודה, וכי אירועים מסוימים שאינם בגדר ארוע חריג, כאשר הנם ארוע בודד, אינם הופכים לארוע חריג בהצטרפם יחדיו, וכי האירועים שהובילו, אצל המשיב שם, לדכאון, אינם בגדר רצף של אירועים זעירים מבודדים אשר כל אחד מהם הוא תאונה זעירה, כנדרש על פי תורת המקרוטראומה כפי שפותחה בפסיקת ביה"ד לעבודה, והדברים יפים גם לענייננו.

...

לאחר ששקלנו את העדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע תיאר תנאי עבודה שוטפים הכרוכים בחשיפה לפעילות המתרחשת בבית עלמין ולא הוכחו אירועים חריגים /מיוחדים בעבודתו של התובע ביום 30.11.14 או בשנים מאוחרות יותר.

לא מצאנו כי עדות אשתו של התובע מהווה חיזוק ראייתי לנטען על ידו, בהיותה קרובה אליו ומטבע הדברים, מעוניינת בתוצאת ההליך.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

לפנינו תביעת התובע להכיר במחלת סרטן העור והנגעים בעורו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי), כמחלת מיקצוע או על יסוד עילת המקרוטראומה.

ביום 28.7.20 הגיש התובע את תביעתו לנתבע להכרה בפגיעה בעבודה בגין: "עבודה במשך שנים בתחום החקלאות ובתחום שיווק מוצרים והתקנתם תוך חשיפה לשמש, כמפורט במכתב הנילווה, כתוצאה מכך נגעים בעור "[footnoteRef:1].

ובלשונו של בית הדין הארצי "להלכה, עילת המקרוטראומה "נטועה" במונח "תאונת עבודה", אך למעשה "נפשה" במונח "מחלת מיקצוע". ההכרה בעילת המקרוטראומה בפסיקה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, שלא כלל ברשימת "מחלות המיקצוע" מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה, ובכך הותיר את רשימת המחלות "סגורה"." ר' עב"ל (ארצי) 29129-06-18 אברהם בנימין - המוסד לביטוח לאומי (06.05.2019), סעיף 20.

...

] כך שבכל הנוגע לתקופה הראשונה, לאור הצגת המידע בתצהירו באופן חסר, במיוחד ביחס לשעות החשיפה לשמש כאשר לא הגיע עד מטעם הקיבוץ להעיד על היקף העבודה ומשכה, מצאנו כי לא ניתן לקבל את גרסת התובע ביחס לכך בתצהירו.

הנה כי כן, כפי שפירטנו לעיל, גם בתקופה הראשונה בעבודתו כחקלאי וגם בתקופה השנייה בעבודתו כעצמאי, מצאנו כי גרסת התובע לא יכולה להתקבל בשל מארג הראיות שהוצג לפנינו וחשיפת המידע החלקי על ידי התובע.

משלא הונחה תשתית עובדתית לקיומה של פגיעה בעבודה על פי עקרון המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע, התביעה נדחית.