תביעת עמידר לפינוי דייר ללא זכות בדירה

תביעה לפינוי הנתבעת מדירת עמידר בה התגוררה אמה המנוחה של הנתבעת.

הנתבעת מחזיקה בדירה מס' 1, כאשר התובעת סבורה שהנתבעת אינה זכאית למעמד של דייר ממשיך ולכן דורשת את פינויה מהדירה.

ככל שהתשובה לשאלה חיובית, הרי שהנתבעת עומדת בתנאי הוראות המעבר ויש להכיר בה כדיירת ממשיכה הזכאית להמשיך ולהתגורר בדירה ולכן דין התביעה להדחות.

...

הנתבעת טוענת כי היא עומדת בכל התנאים הדרושים בדין על מנת להקנות לה מעמד של דייר ממשיך ביחס לדירה 1 ולכן יש לדחות את התביעה.

סוף דבר הנתבעת הציגה מארג ראייתי המלמד במאזן ההסתברויות כי היא התגוררה בדירה עם אמה המנוחה, היא הדיירת החוזית, משך שנים רבות וברציפות, לפחות משנת 2000 ועד היום.

לכן, המסקנה המתחייבת מן הראיות היא כי עלה בידי הנתבעת להרים הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי היא התגוררה בדירה במועדים הרלוונטים בהוראות המעבר שבחוק ההסדרים ולכן יש להכיר בה כדיירת ממשיכה הזכאית להמשיך ולהתגורר בדירה.

לכן, התביעה נדחית.

תביעה לפינוי הנתבע מדירת עמידר.

התובעת טענה בכתב התביעה כי לאחר פטירת האם המנוחה, פלש הנתבע לדירה ומאז הוא מתגורר בה ללא הסכמת התובעת וללא זכות.

לאורך נהולו של ההליך, ניתנו לנתבע ארכות רבות כדי למצות את ההליך המינהלי על מנת לקבל הכרה כדייר ממשיך או ככזה הזכאי לדירת עמידר בפני עצמו ואולם, מסלול זה לא צלח והנתבע לא קיבל הכרה עצמאית ולא הוכר כדייר ממשיך.

" סעיף 3 בנוסח לעיל, תוקן במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן: חוק ההסדרים), וקובע כי הדייר הממשיך אינו זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה, אלא אם הוא עצמו עומד בתנאי הזכאות הבסיסית.

...

זאת, בצירוף דלות הראיות שהנתבע הציג מהשנים הרלוונטיות, מובילים למסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא עומד בתנאי הוראת המעבר לצורך הכרתו כדייר ממשיך.

כפועל יוצא, ולמרות התוצאה הקשה עבור הנתבע אין מנוס מקבלת התביעה.

אני מורה על פינויו של הנתבע מהדירה תוך 60 יום.

לפני תביעת עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ בשם מדינת ישראל (להלן: "התובעת") לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השמוש אשר עושה הנתבעת בדירה שבבעלות התובעת, בה ממשיכה הנתבעת להחזיק לאחר שניתן נגדה פסק דין פינוי .

מכל מקום, נוכח פסקי הדין שניתנו בעיניינה של הנתבעת בהם נקבע שהנתבעת אינה זכאית לדיור צבורי בדירה וכי עליה לפנותה, לא די בכך שהפינוי לא בוצע עד היום כדי להפוך את הנתבעת ל"זכאית לדיור צבורי".

...

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה ביחס לכל הסכומים שנכללו בהפטר עד ליום 6.2.2017.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 99,215.83 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

" על פי הוראת המעבר אם כן, גם דייר ממשיך שאינו זכאי לדירה ציבורית יכול להשאר בדירה ציבורית אם התגורר עם הזכאי ביום 01.08.09 (להלן: "המועד הקובע") ובילבד שהתגורר בה ארבע שנים ברציפות לפחות עד למועד פטירת הזכאי.

לגבי פרשנות הוראת המעבר ראה ע"א (מחוזי - חי) 22777-05-13 אזולאי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "פס"ד אזולאי") שם נקבע: "... העולה מהוראות המעבר בין לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות ובין לפי סעיף 70(ב) מראה כי על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון, על הטוען לזכות זו, להראות כי הוא התגורר עם החייב הזכאי לפחות ארבע שנים....". מן האמור לעיל עולה כי על מנת שדייר ממשיך יוכר כזכאי להמשך מגורים בדירה הציבורית, עליו לעמוד בתנאים של אחד משני מסלולים.

ראה עוד בת"א (שלום ב"ש) 66930-12-14 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ. רחל אנברם, שם נדחתה תביעת פינוי מקום בו הנתבעת התגוררה משך ארבעה חודשים בלבד בדירה שכורה עם שותפות, לאחר שהתגוררה בדירה עם אמה משחר ילדותה.

...

במצב זה, אני סבורה כי על אף שהנתבעים המשיכו לדאוג לדיירת החוזית ובהמשך אף חזרו להתגורר איתה, יש לקבוע כי המעבר לדימונה ולמצפה רמון קטעו את רצף המגורים ומשאני קובעת זאת, אינני נדרשת להכריע לגבי כל שנה ושנה אם הנתבע או הנתבעים התגוררו בדירה ואם האמור בדוח המעגל לכל שנה מדויק אם לאו.

משנקטע רצף המגורים והנתבע לא התגורר משך כל התקופה שמהמועד הקובע ועד לפטירת הדיירת החוזית בדירה ברציפות, לא ניתן לראות בנתבע דייר ממשיך ועל כן יש לקבל את תביעת הפינוי.

הסעד הכספי הנתבעים לא טענו כל טענה לעניין הסעד הכספי שנתבע, למעט הכחשה כללית בכתב ההגנה ועל כן יש לקבל את התביעה בעניין זה. סוף דבר אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת ומורה לנתבעים לפנות את הדירה ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום מקבלת פסק דין זה. כמו כן אני מקבלת את התביעה הכספית ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 10,309 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

הדין סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – חוק הדיור הצבורי), בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס' 3 משנת 2009, קובע כדלקמן: (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

בעיניין שניידר עמדה כב' השופטת ברק-ארז (בדעת מיעוט) על הקושי הגלום בעצם העובדה שנהלי התובעת מתמרצים, הלכה למעשה, דיירים שלא להצהיר על בני מישפחה הגרים עמם, על מנת ששכר הדירה לא יועלה.

במיקום המיועד בדו"ח לציון הערות נכתב: "חולת סרטן, מתקיימת מקיצבת שארים + זקנה מביטוח לאומי". במעמד החתימה על הדו"ח חתמה המנוחה גם על "תצהיר". נאמר בו כי המנוחה מתגוררת בדירה לבד, כי היא אינה מסתירה פרטים לצורך קבלת הנחה בשכר הדירה וכי אם יתגורר בדירה דייר נוסף, מגורים שמחייבים את אישור "עמידר", "אזי יועלה גובה דמי השכירות". במיקום שבו נידרש לציין פרטים של קרובי מישפחה להתקשרות במצב חרום לא צוין דבר.

סיכום אשר על כן, התביעה לפינוי הנתבע – נדחית, בכפוף להסתייגות: הסעד הכספי נדחה, בעקרם של דברים מאחר והוא כלל דרישה לחיוב כספי שנסמכת על העדר זכויות.

משהוכרה זכותו של הנתבע כדייר ממשיך – אין בפסק-הדין כדי למנוע מהתובעת לעתור בתביעה מתאימה כנגד הנתבע – אם תופנה אליו דרישה לתשלום כספי, שמביאה בחשבון את עצם זכאותו ושיעור התשלום הנגזר מכוח זכאותו כאמור, והדרישה לא תסולק, תוך פרק זמן סביר.

...

התיעוד כולו תומך במסקנה כי הנתבע התגורר בתקופה שבמחלוקת בדירה, וכבר אז טענה המנוחה כי הוא אינו מתגורר בדירה.

היא ידעה למסור פרטים על אודות מגוריו של הנתבע עם אמו המנוחה, ומסרה הסבר משכנע שתומך במסקנה כי אותה ידיעה מתייחסת לשנת 2009 (עמ' 36, ש' 5-2).

סיכום אשר על כן, התביעה לפינוי הנתבע – נדחית, בכפוף להסתייגות: הסעד הכספי נדחה, בעיקרם של דברים מאחר והוא כלל דרישה לחיוב כספי שנסמכת על היעדר זכויות.