הנתבעת טענה בכתב ההגנה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן:
1) התובעת לא פירטה את התקופה בגינה תובעת התובעת את סכום התביעה;
2) התובעת מתגוררת ברחוב בר-אילן 15 בלוד ומעולם לא קיבלה לכתובתה שומות ארנונה או התראה מטעם התובעת;
3) לאורך שנים ארוכות לא שלחה התובעת לנתבעת דרישות תשלום בגין כל חוב שהוא לחנות;
4) הנתבעת לא קיבלה כל עיקול שהוא על חשבון הבנק שלה או על נכס השייך לה;
5) הנתבעת היא דיירת מוגנת מזה שנים רבות בחנות שגודלה כ-37 מ"ר, החנות שייכת לחב' עמידר, וכל העניינים וההתכתבויות מתנהלים מול חב' עמידר;
6) החנות הייתה לא מאוישת במשך שנים רבות, אינה ראויה לשימוש ולא התבצע בה כל שימוש;
7) כשנודע לנתבעת על התביעה, ניסתה להגיש ערר או השגה, אך נאמר לה שמאחר וכל סכום החוב נמצא בתביעה משפטית, לא ניתן להגיש ערר או השגה;
8) הנתבעת רשומה כבעלת הזכויות בנכס באופן פורמאלי, אך בן זוגה המנוח של הנתבעת הוא זה שהיה מנהל את העניינים ומכיר את העובדות באופן מדויק.
גב' פרץ נחקרה חקירה שכנגד בה העידה שדרישת התשלום משנת 2003 כנראה הושארה על דלת הנכס; לא ידוע לה על בעיה באיתור הנתבעת; גם כאשר כתוב על גבי דרישה שנשלחה וחזרה שהכתובת לא תקינה, היא ממשיכה לשלוח דרישות תשלום לאותה כתובת; לא ידוע לה שהנכס נטוש, מכיוון שמדובר בחנות, וחנויות לא תמיד מאוישות, אך הדבר אינו גורע מהחובה לשלם מיסי ערייה; לאחר שמעקל הודיע לה שהנכס נטוש, היא שלחה את דרישת התשלום לכתובת המגורים של הנתבעת; כל חודשיים נשלחת לכל חייבי הארנונה דרישה לתשלום ארנונה; לא ניתקו את המים לחנות, מכיוון שמדובר בחנות אשר חיבור המים אינו קריטי עבור השמוש בחנות; רישום החוב כחוב מסופק אינו פוטר את הנתבעת מתשלום החוב; התובעת חייבת לשלוח את דרישת התשלום לתשלום מיסי הערייה לכתובת הנכס, והנתבעת לא ביקשה לשלוח לה את הדרישות לכתובת אחרת; התובעת תובעת את מיסי הערייה החל משנת 1993.
העד השני מטעם התובעת הוא מר שרון לוי, עובד חברת מ.ג.ע.ר, אשר עוסקת באירגון וניהול גביה במיסוי המוניציפלי בעריית לוד מזה 12 שנה.
...
הנתבעת טענה בכתב ההגנה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן:
1) התובעת לא פירטה את התקופה בגינה תובעת התובעת את סכום התביעה;
2) התובעת מתגוררת ברחוב בר-אילן 15 בלוד ומעולם לא קיבלה לכתובתה שומות ארנונה או התראה מטעם התובעת;
3) לאורך שנים ארוכות לא שלחה התובעת לנתבעת דרישות תשלום בגין כל חוב שהוא לחנות;
4) הנתבעת לא קיבלה כל עיקול שהוא על חשבון הבנק שלה או על נכס השייך לה;
5) הנתבעת היא דיירת מוגנת מזה שנים רבות בחנות שגודלה כ-37 מ"ר, החנות שייכת לחב' עמידר, וכל העניינים וההתכתבויות מתנהלים מול חב' עמידר;
6) החנות הייתה לא מאוישת במשך שנים רבות, אינה ראויה לשימוש ולא התבצע בה כל שימוש;
7) כשנודע לנתבעת על התביעה, ניסתה להגיש ערר או השגה, אך נאמר לה שמאחר וכל סכום החוב נמצא בתביעה משפטית, לא ניתן להגיש ערר או השגה;
8) הנתבעת רשומה כבעלת הזכויות בנכס באופן פורמלי, אך בן זוגה המנוח של הנתבעת הוא זה שהיה מנהל את העניינים ומכיר את העובדות באופן מדויק.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעת שהתובעת לא דרשה ממנה לשלם את מיסי העירייה.
סבור אני שאין חולק שאכן כך קבעה הפסיקה.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן:
1) את הסך 117,517.2 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), ה'תש"ם-1980 מיום 20.12.12 ועד ליום התשלום בפועל;
2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי התמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
