תביעת עיריית ירושלים לתשלום ארנונה וקיזוז חוב

מבוא: לפני תביעה כספית, על סך 15,336.81 ₪ במסגרתה עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בגין חוב ארנונה בגין נכס אשר שימש, בזמנים הרלוואנטיים, למגורי הנתבעים- המצוי ברחוב לייב יפה 34 בירושלים, הידוע כנכס מס' זהוי 30119-002-001-0027 המתנהל בחשבון ערייה מס' 6058093-014 (להלן: "הנכס") לתקופת חיוב מיום 22.8.11 ועד ליום 31.12.13.

8.1 המחלוקת הנעוצה בין הצדדים בתיק זה נסובה סביב טענת הנתבעים לפטור מתשלום חוב ארנונה בעיניין של נכס מגורי הנתבעים בשל טענת קזוז לתשלום חוב ארנונה שהנתבעת 1 שילמה לתובעת בגין נכס אחר, לטעמה, שלא כדין בנסיבות בהן כונס הנכסים שטיפל במכירת דירתם בעבר, שילם מתוך חלקה של הנתבעת 1 חוב ארנונה שנצבר בנכס נשוא הליך זה. דא עקא, כי עסקינן בחוב פסוק שנגבה כדין בהליך אחר, במסגרת תיק הוצאה לפועל כאשר הנתבעים לא השיגו עליו בשום דרך הנתונה להם על פי הדין.

משכך, חוב ארנונה אינו נושא לקזוז ומתוקף היותו חוב מס במהותו, אין הוא בבחינת חוב רגיל ( ראה: בש"א 524/99 (מחוזי נצרת), מדינת ישראל נ' מועצה אזורית גליל תחתון, ת"א (שלום ירושלים) 709445/02, עריית ירושלים נ' נאורם- לפיתוח ובנייה בע"מ).

...

כן, ראה ע"א 4294/07, (מחוזי חיפה): "כידוע, על-פי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שטר חוב ניתן לביצוע כמו פסק דין. בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2) 145, אומר השופט זוסמן (עמ' 148): אמור מעתה, שטר כמוהו כפסק-דין על-תנאי, והתנאי הוא שהחייב נמנע מהתנגד לביצועו, או שהתנגד אך ההתנגדות נדחתה. עוד נזכיר, כי מקום שבו ניתן פסק דין שהכריע במחלוקת שבין צדדים, שוב לא יזדקק בית המשפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם המבוססת על עילה זהה (ראה ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 562, 583). לתובע אומרים כי תביעתו נבלעה בפסק הדין הראשון ולנתבע כי פסק הדין מקים בפניו מחסום מלשוב ולהעלות לדיון את אותה עילה (ראה נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 6     (1991); רע"א 508/06 קאפח נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.5.2006). על-פי ההלכה, מעשה בית דין נוצר לא רק מקום שפסק הדין ניתן לגופם של דברים, לאחר שמיעת ראיות, אלא גם מקום שהתובע זכה בדינו מחמת היעדר הגנה (ראה זלצמן, שם, עמ' 304; ע"א 684/89 שותפות אליאזגי למסחר ותעשיה עזה נ' בנק הפועלים בע"מ סניף עזה (לא פורסם, ניתן ביום 31.12.1989). שילוב של כללים אלו מחייב את המסקנה, כי מקום שמושך שטר נמנע מלהגיש התנגדות לביצוע, יראו בשטר כפסק דין היוצר מעשה בית דין בין הצדדים ומקים מחסום מפני התדיינות נוספת באותו עניין. בע"א (תל-אביב-יפו) 1154/04 אימפורט בע"מ נ' ינלוביץ, פ"מ תשמ"ו(3) 485, מציין השופט לויט כי "לא ייתכן לאפשר למי שלא התנגד לביצוע שטר לטעון את התנגדותו, במסגרת תביעה שהוא מגיש להחזר הכספים ששילם במסגרת הליכי גבייה שהתנהלו נגדו, כדין, בהוצאה לפועל" (שם, עמ' 490).

סוף דבר- דין התביעה להתקבל.

הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 15,335 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 מיום 28.5.14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

הנתבע אינו מכחיש כי הוא החזיק בנכס ברחוב דוד המלך בירושלים במועדים הרלוואנטיים ואולם הוא טוען כי קיימת לו זכות קזוז כלפי התובעת, משום שהתובעת חייבה אותו ביתר בגין נכסים אחרים שלא הוחזקו על ידו וכן בגין נכסים שהוכרזו כמסוכנים והיה פטור מתשלום ארנונה בגינם.

בבסיס גישה זו עומדים שקולי מדיניות והחשש מפני פגיעה ביכולתה של הרשות הציבורית לנהל את תקציבה ולכלכל את צעדיה כראוי (ראו למשל בש"א (מחוזי - נצרת) 524/99 מ"י - משרד הבטחון נ' מועצה אזורית גליל תחתון (3.8.1999) אמנם, כפי שטען הנתבע בסיכומיו, פסק הדין עסק בקיזוז חוב ארנונה כנגד אי מתן שירותים ואולם בית המשפט הציג גישה השוללת זכות קזוז גם ביחס לקזוז כנגד חוב ארנונה ששולם ביתר, פסקה 10; ה"פ (חיפה) 18682-01-13 כרמון נ' מעינות העמקים (13.06.2013) פסקה 12; עת"מ (חיפה) 34630-03-12 מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ' עריית חדרה (23.04.2012), עמ' 4.

סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כי "לא תשמע טענת היתיישנות נגד קזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". בנסיבות אלו, אם יתאפשר לנישום החב חוב ארנונה להעלות טענת קזוז בכל מקרה שהוא שילם ארנונה ביתר (ולכן מיתקיים לכאורה התנאי "נושאן אחד"), על בסיס עובדות מלפני עשרות שנים, כבמקרה דנן, הרשות תהיה חשופה להליכים משפטיים אין סופיים ולפגיעה במערך הגבייה שכאמור צריך להיות מהיר ויעיל.

...

מכל מקום טוענת התובעת כי הדין אינו מכיר בזכות קיזוז של האזרח כלפי העיריה בכל הנוגע לחובות ארנונה, ולכן דין טענה זו של הנתבע להידחות.

גם טענה זו אין בידי לקבל.

נוכח האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 84,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות - ריבית, וזאת מיום 7.12.2011 ועד ליום התשלום בפועל.

לפני תביעה נגד בעל שליטה בחברה שהפסיקה את פעילותה, לתשלום חובות ארנונה שצברה בגובה 66,690 ₪.

רקע חקיקתי סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן – חוק משק המדינה) מאפשר לעירייה, בתנאים מסוימים, לגבות חוב ארנונה סופי, מבעל השליטה בה. וזה נוסחו: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; ..." סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – פקודת מס הכנסה) מונה שלוש חלופות, בהתקיים אחת מהן, הערייה (או רשות המס) רשאית לגבות את חוב המס כאמור.

ראו למשל את ע"א (ת"א) 19634-11-10 עריית הרצליה נ' סיני אייל (ניתן בפרוטוקול ב-30.06.2011), שם נפסק בפיסקה 5: "בהחלט יתכן, שבסוף שנת 2004 הראתה הנהלת החשבונות של החברה, שמאזן החובות עולה על הזכויות. נדרשה, עם זאת, ראיה פוזיטיבית מצד מי שהמידע בידיו, שיצביע איזה שימוש נעשה בפועל בנכסי החברה". כן ראו את האמור בתא"מ (י-ם) 41216-12-16‏ עירית ירושלים נ' אברהם שנהב (ניתן ב-11.08.2018) בפסקות 39-42: "39. למעשה, כל שהראה הנתבע, הוא כי החברה הייתה נתונה ביתרת חובה משמעותית – סך התחייבות העולה על סך הנכסים – ערב הפסקת פעילותה. מקובלת עלי גם עדות הנתבע, כי החברה כשלה, וכי לכן הופסקה פעילותה.

קשה להניח שכוונת המחוקק היתה כי בעל השליטה יכול לקחת לידיו את נכסי החברה ו"לשלם" עבורם בקיזוז חובות החברה כלפיו, וכי במקרה זה הוא לא ייחשב כמי שהבריח את נכסי החברה לידיו - הגם שחובות החברה ליתר נושיה לא שולמו.

...

בנסיבות אלה, כל עוד בעל השליטה לא מצביע על זיקה בין השקעותיו בחברה לבין הנכסים וגורלם, זיקה שמעבר להשקעה שוטפת, המסקנה האמורה אינה משתנה (פסק דין הלל בפסקה 26 ופסק דין ל.ר. בע"מ בפסקה 70).

סוף דבר הנתבע ישלם את סכום התביעה בסך 66,690 ₪ בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 6,000 ש"ח תוך 30 יום.

עניינה של התביעה הנה דרישת תשלום בגין יתרת ארנונה על סך כולל של 19,127 ₪, נכון ליום 5.12.16 הרובצת על נכס ברחוב יעבץ 1 בירושלים (לעיל ולהלן: "הנכס").

במקור, הוגשה על ידי הערייה תביעה כנגד הנתבעת ביום 24.11.14 בסדר דין מקוצר לתשלום שומות הארנונות הבלתי נפרעות בחשבון מושא החוב לתקופה שמיום 1.1.14 ועד ליום 31.12.14 (להן: "תקופת החוב המקורית").

לטענת הנתהעת, כל עוד התובעת לא מבצעת את חובותיה, לא חלה על הנתבעת כל חובה בתשלום הארנונה ואם יקבע בית המשפט, כי חלה עליה חובה לשלם את הארנונה, הרי שהנתבעת זכאית לקזוז נזקיה מתשלום הארנונה.

...

כיוון שכזאת לא נעשה, דין טענת הקיזוז להידחות.

זאת ועוד, בעניין בש"א 524/99 בת.א. 854/99 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' מועצה אזורית גליל תחתון נאמר: " ולעניין זכות הקיזוז המדינה סמכה את טענתה זו על הוראת סעיף 53 בצירוף הוראת סעיף 61 (ב) לחוק החוזים חלק כללי תשל"ג - 1973, אמנם לכאורה אין לי מניעה שזכות קיזוז המעוגנת בחוק החוזים תחול גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיוב שאינו נובע מחוזה כפי שסעיף 61 (ב) לחוק קובע מפורשות, יחד עם זאת מס, וארנונה הינה כאמור בעלת תכונות של מס, הינו חוב מיוחד שאינו בר קיזוז אלא אם נקבעה לגביו הוראה חוקית מיוחדת ובהעדר הוראה חוקית מיוחדת נראה לי כי חוב של ארנונה איננו חוב בר קיזוז ובודאי שאינו חוב בר קיזוז לעומת סכומים שעל פי הנטען הוצאו עבור שירותים שהרשות המקומית היתה חייבת לספק, ואשר לגביהם קיימות מחלוקות של ממש בין הצדדים, הן במישור העקרוני של חובת המועצה לפנות אשפה, והן להיקפה של חובה זו." מכל המקובץ, דין התביעה להתקבל.

על כן, אני מורה לנתבעת כי תשלם לתובעת סך של 19,127 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם - 1980, מיום הגשת התביעה כתב התביעה המתוקן ועד למועד התשלום המלא של החוב בפועל, וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

לפניי תובענה בהמשך לתביעה על סכום קצוב לתשלום חוב ארנונה שהגישה התובעת ללישכת ההוצאה לפועל בירושלים נגד הנתבעים.

כלל המסמכים שהציגה התובעת גם לא מלמדים שעם יציאת הנתבעת לגימלאות ניתנה לה הודעה סדורה וברורה כלשהיא על צורך להקים הוראת קבע חדשה (קרי הנחיה חדשה למחלקת השכר של עריית ירושלים) לצורך המשך תשלומי ארנונה באמצעות ניכוי מגמלתה של הנתבעת.

...

התוצאה התובעת תשלם לנתבעים סך כולל של 15,000 ₪.