תביעת עירייה לסילוק יד ממקרקעין המיועדים לפארק ציבורי

על פי התוכנית, המקרקעין מיועדים לשמש שטח צבורי פתוח לשם הרחבת "פארק דרום". בסעיף 11 לתקנון התוכנית נקבע כי שטחים המיועדים לצרכי ציבור יופקעו וירשמו על שם הערייה.

דיון הזכות להגיש את התובענה נטל ההוכחה סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". הכלל בעיניין זה הוא כי שעה שהוכיח התובע סילוק יד ממקרקעין, שהם אכן בבעלותו, עובר נטל ההוכחה לכתפי הנתבע שיידרש להוכיח את זכותו להמשיך ולהחזיק בהם (ראו: ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963); כן ראו דבריה של כב' השופטת ע' ברקוביץ בת"א (ת"א) 42657/07 עריית תל אביב נ' זערור (פורסם בנבו, 22/2/2015)).

...

אני דוחה אפוא את טענת הנתבע בעניין זה. דמי שימוש בהמשך לקביעתי כי לכל היותר, החזיק הנתבע בשטחו מכוח רשות מכללא ורשות חינם, אשר בוטלה, לכל המאוחר עם הגשת תובענה זו ביום 16/1/2017, אין לפטור את הנתבע מתשלום דמי שימוש החל ממועד זה ועד ליום הפינוי בפועל.

סוף דבר על שטח הנתבע חלה תוכנית מתאר מקומית מס' 1358ד' – פארק דרום, והוא מיועד לשמש שטח ציבורי פתוח ונכלל בשטח ההפקעה.

הנתבע ישלם לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

לפניי תביעה לסילוק ידי הנתבע מהמקרקעין הידועים כחלקה 107 בגוש 6137, המצויים בתחום "פארק דרום" בתל אביב (להלן - המקרקעין).

התכנית מייעדת חלק מהמקרקעין לשטח צבורי פתוח (שצ"פ) – פארק לרווחת התושבים.

על חשיבות השמירה על האנטרס הצבורי בהגנה מפני פלישה לנכסי המדינה ועל המשמעות שיש לייחס לאיטיות שנלווית פעמים רבות לטפול המשפטי מצד המדינה עמד בית המשפט ברע"א 11527/05 עריית תל-אביב-יפו נ' לוי (6.3.2006), כשקבע: "אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". יישום הדין החל על נסיבות העניין הנתבע העיד כי בית המגורים ניבנה על ידו "בסביבות 97'-98'" (עמ' 45, ש' 16-11).

...

דמי שימוש: עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה (2016-2010) ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסך כולל של 33,965 ש"ח (סעיף 12 לחוות דעת השמאי; התובעת אינה זכאית להוספת רכיב מע"מ על סכום זה. תחשיב ריבית והצמדה לא הוצג).

בגין שלוש השנים שמיום הגשת התביעה ועד למועד שנקבע להשבת החזקה (12/2019-1/2017) ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש בסך כולל של 15,795 ש"ח (על פי תחשיב של 5,265 ש"ח בשנה, נכון למועד הגשת התביעה).

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין על סך כולל של 30,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

נקבע: "עניינו של סעיף 16 לחוק המקרקעין הוא תביעה לסילוק יד שרשאי להגיש הבעלים או מי שזכאי להחזיק במקרקעין. מאחר שההפקעה הקנתה לעירייה זכאות להחזיק במקרקעין רשאית היא לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין. על כן, ואף מבלי להכריע בשאלה האם יכולה הייתה הערייה לבחור בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 8 לפקודה, משבחרה הערייה לתבוע סילוק יד מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין קנה בית משפט השלום סמכות לידון בתביעה" (רע"א 7215/18 קלמונטין נ' עריית תל אביב, ניתן ב-20.11.2018).

בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי "המיקום עליו נמצא מבנה 619 ומתחם שטח הפלישה משקפים מיקומים שונים. הם אמנם סמוכים, אולם שונים". מדובר במימצא עובדתי שנסמך על עדותה של המומחית לפיענוח צלומי אויר, שהצביעה על השטח שפינה המערער כתוצאה מהסכם הפשרה בתביעה הקודמת, על שטח הפלישה בתביעה הנוכחית, ועל מיקומו של מבנה 619, שבית משפט קמא מצא אותה "ברורה כנה ומהימנה". לא הונחה בפנינו כל סיבה להתערב במימצא זה, מה גם שאין מחלוקת כי מבנה 619 נכלל בתחום תכנית מתאר 2620 במ/55 (שכונת הארגזים) בעוד שהמבנים נושא תביעת הפינוי הנוכחית מצויים בתחומי תבנית מתאר 2579במ/46 (פארק דרום).

למעלה מהצורך יוער כי מלכתחילה, זכותה של המשיבה לידרוש את פינוי המקרקעין נובעת מההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, שפורסמה ביום 13.10.2015, בהקשר למימושה של תכנית מתאר "2579 ב.מ. 46 – ליבנה מערב", משאלה יועדו לשמש "שטח צבורי פתוח" (י"פ 7124, עמוד 303).

...

יתרה מכך, מקובלת עלינו קביעתו הנוספת של בית משפט קמא כי גם אם נניח שניתן למערער היתר ביחס למבנה 619 "ממילא לא כלל 'היתר' זה דבר ביחס ל'סביבתו' של מבנה 619", משההסדר מדבר על מבנים.

התוצאה היא שהערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 20,000 ₪.

" לעניין הסכמת ראש המועצה, אין מחלוקת כי הערייה אינה בעלת הזכויות במקרקעין, אפילו אם אלו הוקצו לה לצורך הקמת פארק צבורי, ואין בהסכמה של מי מטעמה כדי להקנות זכות של רשות בלתי הדירה, שכן נידרש כי מי שמעניק את אותה הזכות, יהיה בעל זכות לצמיתות, דהיינו בעלים.

השאלה האם ניתנה רשות כזו תדון בהמשך, לצורך הכרעה בשאלת דמי השמוש.עם זאת, השאלה אינה מעלה או מורידה לעניין סילוק היד המתבקש, וזאת מאחר שרשות מכללא במקרקעי ציבור אינה בלתי הדירה, וממילא אין בפי הנתבע הגנה ראויה מפני התביעה לסילוק יד. וראו ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף (פורסם בנבו, 21.07.2015)‏ (להלן עניין היפר חלף) פסקה ל"ג בפסק דינו של כב' השופט מזוז, שם הטיל כב' השופט מזוז ספק בעצם קיומו של מוסד הרישיון במשפט הישראלי, ועמד על מספר טעמים בגינם ככלל, שתיקתה של רשות ציבורית או המנעותה מלפעול, לא תהווה הסכמה מכללא למתן רשות לשימוש במקרקעין : "ספק רב בעיני אם לאחר חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין או החוק) יש עדיין מקום להכיר במוסד ה"רישיון" בכלל, וב"רישיון מכללא" בפרט.

טענת הנתבע כי בשל מיקומם הטופוגרפי של המקרקעין, כשמדרום להם קיים שפוע בגובה 12 מ' ומצפון הכניסה היא רק דרך מיגרש 65, ובשל כך אין למקרקעין נגישות עצמאית ולא ניתן לעשות בהם כל שימוש מלבד השמוש שנעשה על ידו, אינה מהוה הגנה כנגד פינוי, ומכל מקום המקרקעין מיועדים לפארק בשצ"פ. מן הטעמים העומדים בבסיס אי הכרה ברשיון המקרקעין במקרקעי ציבור על אף חלוף הזמן, נדחית גם טענת השהוי.

...

אני מקבלת את חוות דעתו של מומחה בית המשפט בכל הנוגע לגובה דמי השימוש, בהתאם לחוות הדעת ולחקירתו בבית המשפט.

עם זאת, אני דוחה את החלופה בחוות הדעת המתייחסת לשטח מדידה שערך המומחה בעצמו, הן בשל העובדה כי כתב התביעה גדר את הדרישה בהתאם לשטח שנקבע בחוות הדעת של השמאי פירו, המתייחסת למבנה מגורים בן 50 מטר, כאשר גם לאחר עריכת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לא תוקן כתב התביעה אף שלתובע זכות מוקנית לערוך תיקון כזה, והן מכוח העובדה הפשוטה שתחום מומחיותו של השמאי אינו בתחום המדידה, וממילא אין חוות דעתו יכולה לשמש תחליף לחוות דעת של מודד.

סוף דבר כעולה מן המקובץ, התביעה לסילוק יד מתקבלת ואני מורה לנתבע לפנות את המקרקעין מכל אדם וחפץ עד יום 1.11.2022.

דיון והכרעה אקדים סוף דבר לראשיתו ואציין כי מצאתי לקבל את התביעה לאחר שהוכח כי הקרקע מושא החלטת הפינוי היא קרקע ציבורית, ומשלא הוכח, ברמה הנדרשת, כי הערייה נקטה באכיפה בררנית שיש בה כדי להצדיק את דחיית התביעה ולהקנות לנתבע באופן עקיף, זכויות קנייניות בקרקע שאינה שלו.

הסוגיה החברתית הנתבע סבור כי מאחר והוא משכן בהוסטל אנשים קשי יום, מי שהיו דרי רחוב ועלולים לחזור להתגורר ברחוב ככל שתתקבל התביעה, יש להמנע ממתן פסק דין המחייב את סילוק ידו מהקרקע הציבורית.

הנתבע שיכן דיירים חדשים אלה – כך לכאורה עולה מטיעוניו – במבנים שהקים בקרקע ציבורית, ללא רשות, או אז ביקש מהם להגיש תצהירים, לבכר על מר גורלם (שאינו במחלוקת, והדבר מצער כשלעצמו) כדי שיוכל להמלט "מרוע הגזירה" ולהמשיך לעשות שימוש בקרקע ציבורית, במקום שמיועד לפארק לרווחת כל תושבי העיר.

...

" [ההדגשה שלי – ר.ה.] המסקנה היא, שאין להתיר לנתבע להמשיך ולהחזיק, לנהל הוסטל, לגבות דמי שכירות ולנהוג מנהג בעלים במקרקעי ציבור, מכח ההלכה הפסוקה, גם אם העירייה אינה פועלת ממניעים "טהורים", שכן בכך יזכה הנתבע, על חשבון הציבור, בקרקע שאינה שלו, קרי, בזכות שאינה מגיעה לו. נכון הדבר, כי לו פעלה העירייה כלפי כל מפרי חוק התכנון והבניה, בכל העיר, באכיפה הדוקה, קבועה ואינטנסיבית, בכל מקרה של פלישה למקרקעי ציבור, היו כלל התושבים זוכים לשטחים ציבוריים פנויים רבים יותר לרווחת הכלל.

סוף דבר לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי קיימת לו עילת הגנה טובה כנגד תביעת הפינוי, וזאת חרף התוצאה הקשה מבחינת הדיירים שנתנו בו את אמונם.

אשר על כן, דין התביעה להתקבל.