תביעת עיזבון בנזיקין לפיצוי בגין גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים

בראשית ההליך כתב התביעה כלל שתי עילות חלופיות: עילה אחת המבוססת על חוק פלת"ד, בגדרה נטען כי יש לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו לעזבון המנוח בעקבות פטירתו; התביעה הוגשה נגד קרנית הואיל ובעת ארוע התאונה לרכב לא היה ביטוח.

בגדרה נטען, כי אם ייקבע שהתובעים לא זכאים לפצוי מכח חוק פלת"ד – הם זכאים לפצוי מנתבע 4 מאחר שהתאונה אירעה ברשלנותו.

מלבד טענותיו הכלליות של האב כי המנוח היה יד ימינו בבצוע משימות יומיומיות, כגון ביצוע קניות למשק הבית, ביצוע עבודות גינון ובצוע "תיקון ושפוץ במסגרת הבית" – לא הונחו ראיות המלמדות על כך שמדובר במצב בו ההורים היו תלויים במנוח, במובן התלות לפי הדין (ראו סעיף 78 לפקודת הנזיקין בשלוב סעיף 4(א) לחוק פלת"ד; עניין 8961/16, פסקה 4).

האמור עד כה מוליך למסקנה כי לא היה זה סביר שהמנוח ידע שלרכב אין ביטוח בעת שהותר לו לעשות שימוש בו. מספר אינדיקאציות אותן פירטנו מקודם מוליכות למסקנה זו והעובדה כי המנוח היה נהג צעיר חדש שהיה צריך לנהוג עם מלווה והפר חובה זו – אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. ההודעה לצד ג' בהודעה לצד ג' שהגישה קרנית נגד חמזה ועסאם נטען כי הם הבעלים והמחזיקים ביחד ולחוד ברכב, ועל כן קמה לה הזכות לשיפוי בגין הפצוי שתשלם לתובעים מכח סעיף 9 לחוק פלת"ד. סעיף 9(א) לחוק פלת"ד קובע כלהלן: "מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

הקף הנזק מדובר בתאונת דרכים; המנוח היה קטין במותו; ועסקינן בתביעת העזבון להפסד הישתכרות בגין "השנים האבודות". בהנתן עובדות אלו לא יכולה להיות מחלוקת של ממש לגבי הקף הנזק, ואכן המחלוקות בין הצדדים (בעיקר בין התובעים לקרנית) מצומצמות ביותר.

...

סיכום התוצאה מן האמור היא שאני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסך של 817,092 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך 124,300 ₪; וכן סכום אגרת בית המשפט ששולם בפועל משוערך עד למועד מתן פסק הדין.

התביעה נגד נתבעים 1 ו- 2 נדחית ללא צו להוצאות, משום שעילת התביעה היא כלפי קרנית ולא כלפיהם.

אשר להודעה לצד ג' – ככל שההודעה מתייחסת לצד ג' 2, היא נדחית ללא צו להוצאות.

בפני תובענה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנורולוגי - ד"ר מחאג'נה, אשר הספיק לבדוק את המנוחה קודם לפטירתה, קבע בחוות דעתו מיום 29.4.16 כי אין לשייך את עצם גרימת מחלת האלצהיימר לתאונה, נוכח העובדה כי התובעת נפגעה פגיעת ראש קלה בלבד.

ההלכה הפסוקה קובעת כי גם על תאונות דרכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, חלים מבחני הסיבתיות שנקבעו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובכלל זה גם המבחן הקבוע בסעיף 76(1) לפקודה, המחיל קשר סיבתי עובדתי על פי מבחן "הסיבה בלעדיה אין", שכן קובע כי פיצויים יינתנו רק על נזק שבא באופן טבעי במהלך הרגיל של הדברים, ושנובע במישרין מעוולת הנתבע (ראה: ע"א 9349/08 פלוני נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ [ניתן ביום 26.8.2012]).

במקרים מעין אלה, גישת הפסיקה והספרות המשפטית הנה כי אין מקום להחלת חזקות ראייתיות לטובת התובע, מאחר ואין צורך בהרתעה מפני רשלנות ראייתית, אין לנתבע יתרון של מידע, והנזק הראייתי אינו נובע מפעילות בלתי ראויה של הנתבע, מה גם שהחלת חזקה תחייב את הנתבע על נזק שהוא לא גרם, תוך ביטול בפועל של דרישת הסיבתיות העובדתית (ראה: ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, פ"ד סד (2) 284 (2010); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב' 1362 (2012); רועי ששון "סיבתיות עמומה ונזקים שניוניים: על בעיה חדשה-ישנה ועל פיתרונות אפשריים לה", משפטים מד 271, 303 (התשע"ד)).

בישראל, בצד מקרים שחייבו בנזיקין במקרים של חולים דימנטיים (ראה למשל: ת.א. (שלום י-ם) 7326/03 עזבון המנוחה -מנוחה סלומון ז"ל נ' אוחנה מוטי [ניתן ביום 22.11.2011], היו מקרים שבהם נדחו טענות כי מחלות דוגמאת אלצהיימר נגרמו מתאונה (ראה למשל: ת.א. (שלום אשקלון) 6032/08 קרופ נ' יציאה צפונית בע"מ [ניתן ביום 1.10.2014]).

...

באחד המאמרים אותם הציג המומחה נאמרו הדברים הבאים: "In regards to risk for Alzheimer's disease, there are many conflicting results in this large literature spanning more than 20 years. Nonetheless, it is reasonable to conclude that patients who sustain severe TBIs (Traumatic brain injury) are at a small increased risk for the future development of Alzheimer's disease…Given that (a) many studies have failed to find an association between history of TBI (of any severity) and the disease, (b) the meta-analyses have only identified this association for men, (c) several studies have found a severity effect (i.e., risk is greater in patients with more severe brain injuries), and (d) the pathophysiology of MTBI (Mild Traumatic brain injury), especially on the milder end of the spectrum of this injury, appears to be temporary and reversible, it would be a mistake to conclude, at this point in time, that patients with MTBIs, as a group, are at increased risk for Alzheimer's disease. Several specific studies suggest that there is not a relationship between MTBI and risk for Alzheimer's disease" במילים אחרות, מהמאמר דלעיל המרכז תוצאות מחקרים רבים ניתן ללמוד כי קשר בין חבלה בראש לאלצהיימר נמצא רק אצל גברים, שחוו פגיעה חמורה להבדיל מקלה, כאשר המסקנה הינה שכאשר עסקינן בפגיעה קלה לא נמצא קשר כלשהו בין החבלה למחלה.

משלא הוכח הקשר הסיבתי , אין מנוס אלא לקבוע שאין לשייך את נזקיה של המנוחה ממחלת האלצהיימר, לתאונה נשוא התובענה, אלא יש ליתן פיצוי בדומה לתיק רגיל שבו לא נגרמה לתובע נכות צמיתה.

אשר על כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעות את הסכומים האמורים בסעיף 19 דלעיל בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לאחר שהמנוחה הלכה לבית עולמה הגיש הנתבע 1 תביעה כנגד עזבונה בגין הוצאות שהוציא על הטיפול במנוחה.

על פי נוסחה של התביעה היא הוגשה הן בעילה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") והן בעילה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעילה של רשלנות בטיפול במנוחה שהביא למותה.

במסגרת סעיף 13 לכתב התביעה המתוקן נטען "... הטיפול של הנתבע 1 במנוחה כלל טפול תרופתי, מניעה וטפול בפצעי לחץ, שמירת לילה, מסג' להרפיית השרירים מידי יום ומידי לילה, הכנסת והחלפת ערויים, רכישת תרופות, רחצה, חוקן, נקוי וכיוצ"ב ,לרבות טיפולים, שכאמור, לא הוכשר לתתם ושניתנו למנוחה על ידיו בהתאם להנחיות הנתבעת 3.". כך גם בסעיף 21 לכתב התביעה המתוקן נטען: "לחילופין, תטען התובעת, כי אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למותה של המנוחה, כי מותה נגרם עקב מינון יתר של תרופות שניתן לה על ידי הנתבע 1 על פי הנחיות הנתבעת 3 ו/או רופאי בית החולים, ועל כן, על הנתבעים 3-5 להוכיח כי לא באשמם נגרם מותה." הנתבע 1 פנה לנתבעת 2 ובקש ייצוג וסורב.

...

לו הייתה התביעה מתקבלת בסופו של הליך, הרי שעל פי הנהוג בתביעות נזיקיות שמתנהלות מכוח פקודת הנזיקין יש להניח שהתובעת הייתה זוכה לפסיקת הוצאות בשיעור של 20% מהתביעה בצירוף מע"מ. מכאן שאם סברה התובעת כי תביעתה עומדת על לפחות 2,500,000 ₪ הרי שהייתה זכאית לתשלום שכר טרחה של – 500,000 ₪ בצירוף מע"מ לכל הפחות.

סוף דבר מדובר במקרה יוצא דופן שבו הועלו טענות חמורות מצד התובעת כלפי הנתבע 1, מבלי שהיו בידיעתה.

על כן הבקשה מתקבלת.

שלישית, "מבחן הסיכון" אינו מיתקיים בנסיבות, שכן תכלית חוק הפלת"ד אינה לפצות על נזקים שנגרמו עקב חקירה רשלנית של תאונת דרכים או סגירת תיק ממניעים זרים.

לטענתה, כשם שנזקים (לרבות נזקים בלתי ממוניים) שנגרמו בעקבות טפול רשלני בעקבות תאונת דרכים, נכנסים בגדרי חוק הפלת"ד, כך הנזקים הנטענים בגין היתנהלות המדינה במהלך חקירת תאונת דרכים המתבצעת כדבר שבשיגרה (והמהווה המשך ישיר של התאונה), חוסים תחת כלל ייחוד העילה ואינם בני תביעה במסגרת תביעה נזיקית נפרדת.

יש לזכור, כי עילות התובענה לא הועלו במסגרת התביעה האחרת שהוגשה בהתאם לחוק הפלת"ד. הנזק הנתבע על ידי המשיבים (התובעים בבית משפט קמא), לטענתם, הוא נזק שניגרם להם כתוצאה מטענותיהם לחקירה רשלנית של המבקשת או כתוצאה מחקירה מגמתית שמטרתה הייתה, על פי הטענה, לחלץ את שפר מכתב אישום בגין גרימת מות המנוח.

יודגש, הפצוי הוא לניזוק ככל שבגין הרשלנות הרפואית הוגדלו אחוזי נכותו או ליורשיו ועיזבונו, ככל שהרשלנות הרפואית הרפואית גרמה למותו.

...

ככל שסבר בית משפט קמא שדין הבקשה לסילוק על הסף דחיה, היה עליו לדחותה ולא להוסיף.

נדחית בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לסילוק התובענה על הסף.

מאחר ובקשת רשות הערעור נדחתה ברובה, תשלם המבקשת הוצאות המשיבים בסך של 4,500 ₪ (כולל מע"מ).

התובעים מבקשים לפסוק כנגד הנתבע 1 פיצויים עונשיים, נוכח הרשעתו בהליך הפלילי בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בתאונה נשוא התביעה.

בהתאם להוראות חוק הפיצויים, בהיותו של צד ג'1, מעבידו של התובע וכן, הבעלים הרשום ו/או הבעלים ו/או המחזיק ו/או מתיר השמוש בקטנוע, אשר לא נקט באמצעים סבירים למניעת נטילתו ו/או מניעת השמוש בקטנוע, מבלי שהיה לקטנוע ביטוח חובה תקף המכסה את השמוש שעשה בו המנוח, יש לחייב את צד ג'1, מר עידו שמר, במלוא סכום הנזקים שנגרמו בגין התאונה וזאת בהתאם להוראות סעיפים 9(א)(1) בשילוב עם הוראת סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד .

התובעים טוענים כי בהתאם לפסק דין מנחה בבית המשפט העליון, בע"א 149/22 עיזבון המנוח פלוני נ' קרנית חברה לביטוח ואח', נקבע כי תביעת עיזבון לפי הפלת"ד, יש לפסוק לעיזבון פיצויים בהתאם לפקודת הנזיקין, בה לא חלות מיגבלות הנוגעות לתביעה לפי חוק הפיצויים, ולכן, יש לחשב את שכר הבסיס לפי ברוטו ולא נטו, ואין מיגבלה לגובה שכ"ט ויש לפסוק שכ"ט בשיעור 20% כנהוג בתביעות נזיקין ולא ביעור 13%.

לאור המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעת 4, קרנית- קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים לשלם לתובעים 2-3, יורשי עיזבון המנוח, דוד זבאן ז"ל, פיצוי בסך 1,321,934 ₪, אגרות בית משפט בתביעה העיקרית ובהודעת צד ג' שהוגשה מטעמה, וכן, שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצרוף מע"מ כחוק.

...

לאחר שעיינתי בטענות התובעים ובהתייחסות הנתבעים לעניין זה, אין כל בסיס לטענות התובעים באשר לאופן חישוב תביעתם לפי עקרונות פקודת הנזיקין.

אין כל בסיס משפטי לחישוב התובעים עד גיל 70, שכן הנחת היסוד בפסיקה ביחס לחישוב אובדן השתכרות הינה גיל הפרישה המקובל במשק לשכירים, גיל 67, כאשר התובעים לא הציגו כל ראיה המצדיקה סטיה מחישוב זה, ועל ככן, טענתם נדחית.

לאור המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעת 4, קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לשלם לתובעים 2-3, יורשי עזבון המנוח, דוד זבאן ז"ל, פיצוי בסך 1,321,934 ₪, אגרות בית משפט בתביעה העיקרית ובהודעת צד ג' שהוגשה מטעמה, וכן, שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק.