תביעת עזבון ואלמנה לפיצויים בגין רשלנות רפואית שגרמה לנכות ומוות

שנתיים לאחר הפטירה, הגיש עיזבון המנוח, באמצעות אלמנתו ויורשתו החוקית, תביעת ניזקי גוף בעילת רשלנות רפואית בעקבות ביצוע ההרדמה לקראת הניתוח, במהלכו כאמור נפטר המנוח.

לעניין זה אפנה לפסק הדין המנחה בסוגיה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, מיום 29.8.99, פ"ד נג' (4) 526 בעמ' 548-549 ששם קבעה כב' השופטת בייניש: "ככלל, שאלה זו אינה פשוטה. ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוואנטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוואנטית אף היא להקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חרום, או כאשר הסיכון הצפוי הוא שולי וזניח, לעומת התועלת שבטיפול, או כאשר החולה נתון במצב שעצם הגילוי עלול לגרום לו נזק..." ראה בעיניין זה גם ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 (2002) : "...הסכמה מדעת לטפול מבוססת על שיקלול של חיוניות הטיפול וסכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את הקף הגילוי הנידרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר". ראה גם ע"א 718/06 אליהו סתחי נ' מדינת ישראל מיום 30/10/2007 (כב' השופט גו'בראן): "... בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בבצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנידרש, סכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו.." הנתבעת בסיכומיה הפניתה לפסק דינו של בהמ"ש העליון בעיניין ע"א 2278/16 פלונית נ' מ"י (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' וילנר; מיום 12/03/18), שם נקבע כי מקום בו נפסק פיצוי בשל נזק לא ממוני בעילה של העדר הסכמה מדעת או כאב וסבל בשל התרשלות בטיפול, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף בשל הפגיעה באוטונומיה מכיוון שהדבר יוביל בהכרח לכפל פיצוי.

ראה דבריו של כב' השופט הנדל בעיניין פלוני הנ"ל בפיסקה 7 לפסק הדין: " יש לנכות מהפצוי הנזיקי בגין רשלנות את סכום התגמולים של המל"ל, כך כשמדובר בפגיעה פיזית כך כשמדובר בפגיעה באוטונומיה. מכאן כי בהתאם לסעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה, 1995 ועל פי הכלל המונע כפל פיצוי, יש לנכות מסכום הפצוי בגין פגיעה באוטונומיה את סכום גמלאות המל"ל". הנתבעת לא צרפה חוו"ד אקוטארית בנוגע להוון גמלה זו ועל כן הצדדים יערכו את ההיתחשבנות הסופית ישירות ביניהם בהתאם לעקרונות אלו.

...

על רקע האמור לעיל, היה המנוח מועמד להשתלת כבד, והצורך בניתוח כאמור אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

אז כיצד ניתן לטעון כי בית החולים "טייח" את האמת ברישומיו?! אין בידי לקבל טענה זו. הוא הדין לגבי הטענה המועלית בסעיפים 18-20 לסיכומי התביעה לפיה לא הוצע לבני המשפחה לבצע נתיחה לאחר המוות.

סוף דבר- דין התביעה בכל הנוגע להתרשלות במתן הטיפול הרפואי להידחות.

התביעה מתקבלת אך ורק בטענה לפגיעה באוטונומיה בשל אי מתן הסבר כנדרש בנוגע לסיכון הטמון בביצוע ההרדמה.

לאחר פטירתו הוגש ביום 26.1.2016 כתב תביעה מתוקן על ידי עזבונו (תובע 1) ואלמנתו (תובעת 2).

התובעים טוענים בנוסף כי אף שהם קיבלו מהמל"ל תגמולים על פי חוק התגמולים, אין מקום לנכות תגמולים אלו מהפיצויים העונשיים שיש לפסוק לחובת הרש"פ. טענה זו נסמכת על פסק דינו של סגן הנשיא דרורי שניתן ביום 17.11.2017 בת"א 3361/09 יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל נגד הרשות הפלסטינאית (להלן: עניין בן שלום (מחוזי)).

התובעים מתארים ארוכות את הפציעה, הטיפולים הרפואיים, הייסורים והנכויות שנגרמו למנוח.

טענות הרש"פ הרש"פ טוענת כי אין להשית עליה פיצויים עונשיים, משום שפיצויים אלה מתאימים רק לנסיבות נדירות וקיצוניות, שבהן היסוד הנפשי שליווה את המעשה או את המחדל העוולתי הוא יסוד של זדון או של כוונה מיוחדת הגובלת בזדון.

לדידה, הפצוי העונשי משקף רק את האלמנט העונשי, והוא מוטל בגין מעשהו של המזיק, ולא בגין הנזק שניגרם כתוצאה מהפגיעה, יהיה הנזק חמור ככל שיהיה (שכן הנזק מפוצה על ידי תגמולי המל"ל).

לכן יש להתייחס לגובה הפצוי שהתבקש על ידי התובעים בכתב התביעה המתוקן, שהוא 10 מיליון ₪, ולא כפי שבקשו בסיכומיהם 10 מיליון ₪ לעזבון ועוד 10 מיליון ₪ לאלמנה, שכן האלמנה (תובעת 2) היא היורשת של המנוח הבאה בנעלי עזבונו.

בעיניין מנטין (שנפסק למעשה פה אחד ולא ברוב דיעות כנטען בסיכומי הנתבעים; ראו דנ"א 9977/17 הרשות הפלסטינאית נ' עזבון מנטין, פסקה 21 (21.4.2021)) נאמר כי "הפסיקה לא שללה, עם זאת, כי לעיתים נדירות ניתן יהיה להסתפק ביסוד נפשי של 'אדישות' או 'רשלנות רבתי'" לצורך פסיקת פיצויים עונשיים (פסקה 137).

...

בהתאם לקנה המידה שהותווה בערעור בן שלום אני מחייב את הרש"פ בתשלום פיצויים עונשיים לשני התובעים יחד בסך כולל של 3 מיליון ₪.

בהתאם לשיקולים שפורטו בת"א (מחוזי י-ם) 4333/02 שמש נ' הרשות הפלסטינית (החלטה מיום 26.1.2021), המקובלים אף עלי, אני מחייב את הרש"פ לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 10% (בתוספת מע"מ) מסכום הפיצוי העונשי שנפסק, ובניכוי שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו בהחלטת האחריות בסך 100,000 ₪.

כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, מצאתי כי נפלו כשלים באופן בו נוטר ואובחן מצבו של המנוח ובאופן בו טופל על ידי הצוות הרפואי, המקימים לתובעים עילה לפיצויים בגין התרשלות שגרמה לנזק שבגינו זכאית לפצוי אלמנתו – שהיתה תלויה בו בחייו גם ירשה את עיזבונו.

בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמם, לטענת התובעים בכתב התביעה, רשלנות רפואית של צוות ביה"ח היא זו שהובילה להתדרדרות מצבו ולמותו של המנוח, באשר "הדבר מעיד על עצמו"; ולחלופין, בשל מחדלים רבים שנימנו בכתב התביעה, לרבות - אי-ביצוע ניטור ומעקב כנדרש ממצבו הרפואי בקבלתו לבית החולים, אי-ביצוע היתייעצות עם קרדיולוג, ואי-איבחון נכון של המצב הלבבי, שגרמו לכך שלא ניתן למנוח הטיפול הרפואי הנידרש ומצבו היתדרדר עד לפטירתו.

סך הפיצויים סך הפיצויים בגין נזק הגוף שניגרם בעניינינו בשל התרשלות הנתבעת 1, כשלוחה של הנתבעת 2, הוא 813,895 ₪ (לפני נכויים), הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן: הפסד שכר לעבר 170,633 ₪ הפסד שכר לעתיד 168,262 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 15,000 ₪ עזרת הזולת 10,000 ₪ אובדן שירותי בעל 100,000 ₪ כאב וסבל 350,000 ₪ סך הכל (לפני נכויים) 813,895 ₪ נכויים בעקבות הפטירה, משולמת לאלמנת המנוח קצבת שארים.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעות ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 681,135 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 159,386 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד - החזר הוצאות המומחים שהוצאו בתיק זה (לפי חשבוניות), וכן, בגין החזר הוצאות אגרה בסך של 712 ₪, כשלכל הוצאה המוחזרת, יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתה.

לאחר מכן הגיעו אנשי מד"א נוספים ופינו את המנוח באמבולנס למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, שם הוא נפטר ביום 2.8.2018, והותיר אחריו אלמנה (המשיבה 2) ושלושה ילדים (המשיבים 5-3).

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נזיקית בטענה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מעוולות שבוצעו על ידי מכון הכושר.

בית משפט קמא פסק פיצויים לתלויים במנוח בגין ראשי הנזק של הפסדי תמיכה ואובדן שירותי בעל, ולאחר ניכוי קצבת שאירים, שיעור הפצוי עמד על סך של 4,082,412 ש"ח. באשר לעזבון המנוח, נפסקו פיצויים בגין ראשי הנזק של "שנים אבודות", פדיון ימי מחלה, נזק לא ממוני והוצאות קבורה ולוויה, ובסך הכל 634,664 ש"ח. נוכח האמור, המבקשות חויבו ביחד ולחוד לשלם למשיבים סך של 4,717,076 ש"ח, ושכ"ט עורך דין ומע"מ בשיעור של 20% מסך הפיצויים (סה"כ כ-5.8 מליון ₪).

המבקשות טענו כי סכויי העירעור להיתקבל טובים שכן המנוח פעל בנגוד לדין ולא הצהיר בשאלון הרפואי של מכון הכושר כי הוא חווה בעבר כאבים בחזה; כיוון שאין מקום להחיל את דוקטרינת "אובדן סכויי ההחלמה" במקרים בהם לא מדובר ברשלנות רפואית, ומשנקבע כי גם אם היו פועלים באופן סביר, עדיין סכויי ההישרדות היו נמוכים מ-50%; וכי לחילופין, בית המשפט שגה משפסק פיצויים כה גבוהים.

באשר למאזן הנוחות, נטען כי ישנו חשש ממשי שהמשיבה 2 לא תוכל להשיב את הפיצויים לאחר שישולמו, נוכח גובה הפצוי ובשל העובדה שהמשיבה 2 אלמנה שהכנסתה עומדת על סך של 2,000 ש"ח בחודש בלבד כפי שקבע בית משפט קמא; וכי המבקשת 1 היא חברת ביטוח ועל כן אין חשש לחוסנה הכלכלי וליכולתה לשלם למשיבים את חיובי פסק הדין אם העירעור ידחה.

...

ככלל, בקשה לעיכוב ביצוע תוכרע בהתאם למאזן הנוחות ולסיכויי הערעור (ראו, מני רבים, ע"א 8666/22 בוקבוזה נ' עו"ד שילר, פסקה 7 והאסמכתאות שם (11.1.2023)), וכאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, בית המשפט יטה שלא להיעתר לבקשה מתוך הנחה כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו, למשל, ע"א 2242/23 ניו ספורט ומרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 8 והאסמכתאות שם (16.4.2023)).

אשר על כן, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי, כך שסכום כולל של 4 מיליון ש"ח יעוכב עד להכרעה בערעור.

רקע לפני תביעת עיזבון המנוח כ.נ.י ז"ל (להלן: "המנוח") ורעייתו, יורשת העזבון, לפיצויים בגין ניזקי התלות והעזבון בשל רשלנות רפואית נטענת.

בנושא הנזק הלא ממוני הוערך הפצוי בסך של 150,000 ₪, בגין הוצאות רפואיות מוכחות 79,518 ₪, הוצאות נסיעה 10,000 ₪, הוצאות קבורה ומצבה 10,000 ₪ ומכלל היתרה יש לנכות 102,560 ₪ כקצבת שארים, כפי טענת התביעה.

כמו כן מגיע לתובע פיצוי בגין השנים האבודות מיום הפטירה ועד למועד עריכת החישוב לאורך 10 חודשים בסך 29,604 ₪ כולל הצמדה למחצית התקופה וממועד זה ועד לגיל 83 של המנוח וגיל 79 של האלמנה 216,524 ₪.

הנתבעת מצידה סברה שלא ניתן להיתעלם ממספר נקודות מהותיות והן האחת, שמצבו של המנוח לא אפשר לו לשוב לעבודה סדירה מה גם שלא הוכח כל תיכנון שכזה במיוחד עת ששנה קודם לניתוח הפסיק המנוח את עבודתו ויצא לפנסיה אך לא עשה דבר על מנת שניתן יהיה להוכיח כי ביקש לשוב לעבודתו כמציל; השנייה, כי לתובעים אין לעבר הפסדי שכר שכן הם השתכרו מקיצבת מבטחים ששולמה למנוח המוערכת בסך של 218,837 ₪, כמו כן התקבלה קצבת זקנה בסך מיצטבר של 196,096 ₪ ממועד הניתוח ועד למועד פטירתו כאשר לסכום התווסף הסך של 2,337 ₪ לחודש ינואר 2022; ושלישית, בשנים האבודות נגרם לכאורה הפסד לקיצבת הפנסיה כמו גם לקיצבת הזיקנה של המנוח אלא שלא ניתן להיתעלם מכך שעד פטירתו נוצלה ידת המנוח לטובת חיסכון והיא מחליפה למעשה את הנזק שניגרם לעזבון בשל פטירתו ומכאן שאין מקום לכל פיצוי בגין הפסדי שכר לתובעים.

...

הנתבעת מצידה ציינה כי ראש נזק זה הינו אינדיבידואלי, והפנתה לפרשת ע"א 4022/08 אגבבה נ' דיש, פ"ד סד(2) 284 (2010), ובה ניזוק במצב וגטטיבי ולכן מחוסר הכרה מחייבת את המסקנה ולפיה מדובר בפיצוי בעייתי.

הנתבעת אינה מתמודדת בסיכומיה למעשה עם סכום זה ולפיכך הנני מקבל את הסכום הנדרש בסך 90,448 ₪.

סוף דבר תביעת התובעים מתקבלת.