תביעת עזבון בגין נזק גוף אפשרי ברשלנות רפואית

לפניי תביעת עיזבון ותלויה שהוגשה מטעם אלמנת המנוח, פלוני ז"ל, בטענת רשלנות רפואית המיוחסת לצוות הרפואי של בית החולים, הנתבע 1, בכך שלא נתן למטופל, בעלה, טפול הולם ולפי הסטאנדרטים המקובלים; היינו, שהתרשל בכך שלא נקט כלפי המטופל מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה יכול וצריך לנקוט.

כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, מצאתי כי נפלו כשלים באופן בו נוטר ואובחן מצבו של המנוח ובאופן בו טופל על ידי הצוות הרפואי, המקימים לתובעים עילה לפיצויים בגין התרשלות שגרמה לנזק שבגינו זכאית לפצוי אלמנתו – שהיתה תלויה בו בחייו גם ירשה את עיזבונו.

כדברי כב' השופטת וילנר (אמנם באותו ענין נדון מקרה של ניזקי גוף בתאונת דרכים, אך מעיון בפסיקה נוספת – יש לדברים אלה הדהוד משמעותי ביישום בפועל של דיני הנזיקין בכללם): "ברבות השנים חלו תמורות בגישה האינדיווידואלית. בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות ניתן לזהות מגמה ברורה של האחדת סכומי הפיצויים והפשטתם, על ידי מעבר מגישה אינדיוידואלית מסורתית ליצירת חזקות והנחות עבודה. נראה כי הגישה האינדיווידואלית ששלטה בכיפה בדיני הפיצויים, נסוגה מפני הרצון והשאיפה להאחדה ולהפשטת מלאכת עריכת הפיצויים, תוך יישום עקרונות המונעים משקולי מדיניות משפטית, ערכים ושיקולים מתחום המשפט החוקתי - כבוד האדם, וזכותו של הנפגע לכתוב את סיפור חייו (למהותן של החזקות והטעמים ליצירתן ראו גם גיא שני חזקות רשלנות - העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 37 (2011))" [בענין ת"א (מחוזי חי') 966/06 אולגה פינקלשטיין נ' הפול-המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (פורסם; 3.12.2013)].

זאת - כאשר בעצם אנו מוזמנים מטעם התובעים לבדוק האם ראוי, ובמיוחד, לנמק - מדוע ראוי, להכניס במודע אי-וודאות בהערכת הנזק, באופן שנוגד את ההלכה הספציפית לעיל (שנחזה כדין שמקפידים ביישומו – על אף מודעות לפער האפשרי מול "מספרי האמת", כאמור).

סך הפיצויים סך הפיצויים בגין נזק הגוף שניגרם בעניינינו בשל התרשלות הנתבעת 1, כשלוחה של הנתבעת 2, הוא 813,895 ₪ (לפני נכויים), הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן: הפסד שכר לעבר 170,633 ₪ הפסד שכר לעתיד 168,262 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 15,000 ₪ עזרת הזולת 10,000 ₪ אובדן שירותי בעל 100,000 ₪ כאב וסבל 350,000 ₪ סך הכל (לפני נכויים) 813,895 ₪ נכויים בעקבות הפטירה, משולמת לאלמנת המנוח קצבת שארים.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעות ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 681,135 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 159,386 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד - החזר הוצאות המומחים שהוצאו בתיק זה (לפי חשבוניות), וכן, בגין החזר הוצאות אגרה בסך של 712 ₪, כשלכל הוצאה המוחזרת, יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתה.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים ביום 31.8.22 הגישה התובעת כנגד הנתבעות תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לה לטענתה בגין טפול רשלני שניתן לה על ידי הצוות הרפואי של הנתבעות, במהלך לידה שעברה בבית החולים ביום 11.6.21.

בהיעדר חוות דעת כתמיכה לכתב התביעה, ומשהעובדות האמורות לבסס את עילת התובענה הנן טענות שברפואה, אין לתובעת כל אפשרות להוכיחן ולמעשה מדובר בתובענה טורדנית וקנטרנית ומשכך יש לסלק את התביעה על הסף על דרך מחיקתה.

הנתבעות מפנות לרע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין בית חולים בילינסון נ' עיזבון המנוח שלמה אייזנבך ז"ל (להלן – עניין עיזבון אייזנברך) (נבו, 8.5.12), וטוענות כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי קיימות נסיבות של ממש אשר מונעות ממנה לצרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה, כאשר טענותיה כלל לא נטענו בתצהיר.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בשים לב להלכה בעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת התובעת לפטור אותה מהגשת חוות דעת רפואית וככל שזו לא תוגש על ידה, דין התביעה – סילוק על הסף.

בעניין עזבון אייזנבך סיכם בית המשפט את הטעמים לפטור תובע מצירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה כך: "בית משפט רשאי לקבל בקשת תובע לפטור אותו מצירוף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו כאשר עלה בידו להראות כי קיימות נסיבות של ממש, בדרך כלל נסיבות שאין הוא יכול להתגבר עליהן באמצעים שסביר שינקוט בהם בהתחשב כלל נתוני המקרה, אשר מונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו, והוא תמך טענות אלו בתצהיר. כמו כן, על התובע להראות כי קיים יסוד לתביעתו, שבפיו טענה הראויה להיטען ואין מדובר בתביעת סרק". (ההדגשות אינן במקור) בעניינו, ממקרא כתב התביעה נראה כי על אף העדר חוות דעת רפואית, מספר הפרוצדורות הרפואיות והניתוחים שעברה התובעת, על מנת לוודא כי רחמה ריק משאריות שליה, נראה על פניו כטענה ראויה שיש לידון בה, ולפיכך איני מקבל את טענת הנתבעת כי אין יסוד לתביעה וכי מדובר בתביעת סרק טורדנית וקנטרנית.

באשר לטענת התובעת למתן פטור מצירוף חוות דעת, שעה שהנזק לו היא עותרת במסגרת כתב התביעה הינו ברובו נזק בלתי ממוני, אפנה לעניין פלוני, פסקה 8 לפסק הדין שדנה בטענה זו ודחתה אותה: "בתביעת נזקי גוף בגדרה התובע מסתפק אך ורק בנזק בלתי ממוני, אין בהכרח חובה לצרף חוות דעת רפואית. כך, לדוגמא, מקום בו מדובר בתביעה בגין תקיפה או תאונת עבודה (ראו למשל רע"א 235/16 דנציגר נ' חרל"פ, פסקה 6 (נבו, 10.7.16). אך כאשר בתביעה לרשלנות רפואית עסקינן, כמו במקרה דנן, הרי שעל מנת להוכיח התרשלות בגינה נגרם נזק לא ממוני, על התובע לצרף חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות ההתרשלות והקשר הסיבתי". אשר על כן, הבקשה למתן פטור מהגשת חוות הדעת לתמיכה בכתב התביעה נדחית.

רקע ומספר הערות מקדימות במסגרת התובענה הנדונה עתר התובע לקבלת פיצויים בשל ניזקי גוף, שעל-פי הנטען נגרמו כתוצאה מרשלנות רפואית.

עוד הוסיף, כי אפשרות זו שונתה לאחרונה, כך שעתה, בעת הגשת תביעה כאמור, יש לבחור בין אחד משני סוגי תביעות הכוללים את שני הסעדים, ובהתאם לכך משולמת האגרה.

כמו כן נטען, אף זאת כפי שנקבע, "מועד קביעת שיעור האגרה הוא מועד הגשת התביעה" (רע"א 1364/03 עזבון ליאור ז"ל נ' מדינת ישראל, נז(3) 606 (2003)‏‏, כבוד השופט א' ריבלין, פסקה 3 (להלן – עניין ליאור)).

...

סכום האגרה המרבי הקבוע בתוספת לעניין תביעה לשני סעדים אלו, אינם משקפים בהכרח את סכומי האגרה אשר ישולמו בסופו של דבר בקשר לתובענה שאלו הסעדים הנתבעים בה. תשלום הסכום המרבי תלוי אפוא, בהתקיימות הנסיבות הקבועות בתקנות 5 ו-6, אשר אינן ידועות בעת הגשת התובענה לבית המשפט.

עם זאת, בעת הגשת התביעה ישנה ודאות רק לגבי סכומי אגרת הפתיחה בשל כל אחד מהסעדים הנתבעים – פיצויים בשל נזק גוף או סעד שעניינו סכום קצוב – אך אין ידיעה ודאית לעניין סכומי האגרה שישולמו בסופו של דבר.

לנוכח מסקנה זו ובהיעדר התנגדות לבקשה החלופית לתיקון כתב התביעה, מתקבלת בקשתו החלופית של התובע לתיקון הסכום הנתבע בשל פיצויים עונשיים.

לפני תביעת עיזבון לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעים עקב הפרת החובה ליידע את התובע 1 ז"ל (להלן: "המנוח") בדבר העובדה שבצעירותו הוענק לו טפול נגד מחלת הגזזת ע"י הנתבעת.

עוד לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה גם בכך שלא ניהלה רישום ותעוד סדורים באשר לזהות מקבלי ההקרנות; הנתבעת התרשלה בכך שלא יידעה את המוסדות הרפואיים השונים על אודות הסיכון המוגבר בו מצוי היה המנוח עקב ההקרנות; כן, התרשלה הנתבעת, באמצעות מוסדותיה הרפואיים, בבצוע הבדיקות והטיפולים הרפואיים המתאימים, ובמעקב הרפואי המתאים , בדחיפוּת הראויה, לשם איבחון הגידול והטיפול בו, מוקדם ככל האפשר, הגם שהגידול התפתח בגופו של המנוח משך שנים ארוכות.

מאידך, חידד ב"כ התובעת את העילות לתביעה, באומרו: "...לא תבענו על רשלנות רפואית, תבענו בגין הפרת חובת היידוע". הינה אם כן, במישור החבות וגובה הנזק, נותרו הצדדים חלוקים בשאלה אם הייתה פגיעה בסכויי ההחלמה של המנוח, ושיעור הפיצויים המגיע בגין כך, אם בכלל; וכן בשאלת שיעור הפיצויים בגין כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, כאשר מוסכם על הנתבעת כי אכן הייתה פגיעה באוטונומיה של המנוח עקב הפרת חובת היידוע.

...

כיוון שהגעתי למסקנה שהפרת חובת היידוע לא היא שגרמה לגילוי המאוחר, בעל כורחך תאמר שאין קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין אובדן הגמלה של המנוח לפי חוק הגזזת.

סוף דבר הנני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבעת לשל לתובעת פיצוי בסך -.

כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של -.

שנתיים לאחר הפטירה, הגיש עיזבון המנוח, באמצעות אלמנתו ויורשתו החוקית, תביעת ניזקי גוף בעילת רשלנות רפואית בעקבות ביצוע ההרדמה לקראת הניתוח, במהלכו כאמור נפטר המנוח.

לעניין זה אפנה לפסק הדין המנחה בסוגיה ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, מיום 29.8.99, פ"ד נג' (4) 526 בעמ' 548-549 ששם קבעה כב' השופטת בייניש: "ככלל, שאלה זו אינה פשוטה. ניתן לומר כי ככל שהניתוח או הטיפול אינו מיועד למנוע סכנה מיידית, וככל שניתן לדחות את הטיפול בלי להחמיר את המצב, כדי שהחולה יוכל לגבש את הסכמתו כשהמידע הרלוואנטי בידיעתו, כך חובת הגילוי של הרופא רחבה יותר. מובן שמידת הסיכונים הצפויים מהטיפול רלוואנטית אף היא להקף חובת הגילוי, ומובן גם כי יש חריגים הפוטרים את הרופא ממתן מידע מלא ומפורט בנסיבות ובמצבים מיוחדים; כך, למשל, במקרה של דחיפות הטיפול בשל מצב חרום, או כאשר הסיכון הצפוי הוא שולי וזניח, לעומת התועלת שבטיפול, או כאשר החולה נתון במצב שעצם הגילוי עלול לגרום לו נזק..." ראה בעיניין זה גם ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 (2002) : "...הסכמה מדעת לטפול מבוססת על שיקלול של חיוניות הטיפול וסכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את הקף הגילוי הנידרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר". ראה גם ע"א 718/06 אליהו סתחי נ' מדינת ישראל מיום 30/10/2007 (כב' השופט גו'בראן): "... בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בבצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנידרש, סכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו.." הנתבעת בסיכומיה הפניתה לפסק דינו של בהמ"ש העליון בעיניין ע"א 2278/16 פלונית נ' מ"י (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' וילנר; מיום 12/03/18), שם נקבע כי מקום בו נפסק פיצוי בשל נזק לא ממוני בעילה של העדר הסכמה מדעת או כאב וסבל בשל התרשלות בטיפול, אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף בשל הפגיעה באוטונומיה מכיוון שהדבר יוביל בהכרח לכפל פיצוי.

...

על רקע האמור לעיל, היה המנוח מועמד להשתלת כבד, והצורך בניתוח כאמור אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.

אז כיצד ניתן לטעון כי בית החולים "טייח" את האמת ברישומיו?! אין בידי לקבל טענה זו. הוא הדין לגבי הטענה המועלית בסעיפים 18-20 לסיכומי התביעה לפיה לא הוצע לבני המשפחה לבצע נתיחה לאחר המוות.

סוף דבר- דין התביעה בכל הנוגע להתרשלות במתן הטיפול הרפואי להידחות.

התביעה מתקבלת אך ורק בטענה לפגיעה באוטונומיה בשל אי מתן הסבר כנדרש בנוגע לסיכון הטמון בביצוע ההרדמה.