תביעת עובדת ללא קביעות להכרה כעובדת קבועה והפליה בגיל

בכתב ההגנה נטען כי התובעת לא הוכיחה קיומו של מקור שבדין המזכה אותה בשכר תמורת התקופה בה לא עבדה בפועל, התובעת לא היתה זכאית לשי לחג בתקופה בה לא עבדה, התובעת אינה זכאית למעמד של קביעות בטרם תעמוד בפני ועדת קבלה, ואין הנתבעת נושאת באחריות בגין הנזקים להם טוענת התובעת.

התובעת לא הופלתה לרעה ביחס לעובדות אחרות בנתבעת.

כפי שהעיד ששון: "אין בתקופת העדרה של התובעת מן העבודה עד ללידה משום ניתוק יחסי העבודה ולא נעשה אקט של פיטורים. זאת ועוד, כפי שהודענו לתובעת כבר אז, תקופה זו נמנתה אף לצורך ותק בעבודה של התובעת, למרות שלמיטב ידיעתי לא היינו חייבים להכיר בותק." (סעיף 13 לתצהירו של ששון), כמו כן העיד ששון כי: "בבדיקה שערכתי הוברר לי שאין בנמצא משרה פנויה בה ניתן היה לשבץ את הנתבעת" (סעיף 10 לתצהירו של ששון) סעיף 2(א) לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.

(להלן: חוק שויון הזדמנויות) קובע: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם או משך שירות המילואים, כמשמעותו בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986, הצפוי להם בכל אחד מאלה:

התובעת מעריכה נזקיה, נזקים שאינם ממוניים בסך 140,000 ש”ח. ב"כ הנתבעת טוען לחוסר סמכות עניינית של בית הדין לדון בעילת תביעה זו. לגופו של עניין, טוען ב"כ הנתבעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומם ושיעורם של נזקים כנטען על ידה, וכי הנתבעת חבה בנזקים אלו באם נגרמו.

לגבי השאלה אם היתה מוטלת, בכלל, חבות על הנתבעת להעסיק את התובעת בעבודה חלופית בתקופת הריונה – סבורני, כי אין להתעלם מן העובדה שבענייננו מוסדרים תנאי העסקתה של התובעת בהסכם עבודה קבוצי מיוחד (ת/27) ובנוהלי הנתבעת; ובהתאם לנ"ל, קיימת אבחנה ברורה ומפורשת בין עובד קבוע (שלגביו קיימת גם קיימת חובת העסקה בעבודה חלופית) לבין עובד זמני שאינו קבוע (כמו בעיניינה של התובעת), שם לא קיימת כלל חובה מעין זו. נ.צ. עובדים – מר עמוס וויל: מצטרף לדעתה ולפסק דינה של כב' השופטת ו. סאמט.

...

(2) היות האפליה קיימת מחמת אחד מן הגורמים שמנויים בסיפא לסעיף 2 (א) הנ"ל. הואיל וסבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא היתה, בעצם, הפליה כלשהיא בפועל, מצד המעביד, בין התובעת לבין עובדיו האחרים, כמשמעותו בסעיף 2 (א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (ור' ניתוח מפורט, בהקשר זה, בסעיפים 11 עד 12 בדנג"צ 4191/97, רקנט אפרים נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד (5) 330, 342 – 343) – אין מקום להחיל את הוראת סעיף 2 (א) הנ"ל בעיניינה של התובעת.

לגבי השאלה אם היתה מוטלת, בכלל, חבות על הנתבעת להעסיק את התובעת בעבודה חלופית בתקופת הריונה – סבורני, כי אין להיתעלם מן העובדה שבעניינינו מוסדרים תנאי העסקתה של התובעת בהסכם עבודה קיבוצי מיוחד (ת/27) ובנוהלי הנתבעת; ובהתאם לנ"ל, קיימת איבחנה ברורה ומפורשת בין עובד קבוע (שלגביו קיימת גם קיימת חובת העסקה בעבודה חלופית) לבין עובד זמני שאינו קבוע (כמו בעניינה של התובעת), שם לא קיימת כלל חובה מעין זו. נ.צ. עובדים – מר עמוס וויל: מצטרף לדעתה ולפסק דינה של כב' השופטת ו. סאמט.

סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: בגין פיצוי על אי תשלום שכר בתקופה מיום 1/1/02 ועד 30/5/02, סך של 16,255 ש”ח, בצירוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/02 ועד ליום התשלום בפועל.

לפננו תביעתה של גב' רחל שוורץ (להלן: "התובעת") כנגד מעבידה לשעבר, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), הנוגעת להעסקתה משך שנות עבודתה בבנק במעמד של עובדת ללא קביעות.

נציין כי הסוגיה שנדונה בעיניין נקש סבבה סביב תוקפו של הסכם קבוצי הקובע מעמדו של עובד כעובד לא קבוע ומאפשר לפטרו באופן חד צדדי בכל עת, ובשאלה האם קיימת הפליה בצורת ההעסקה בהסכם כזה בהשוואה לעובדי הבנק האחרים אשר זכאים לקביעות בעבודתם בבנק.

לעניין הפגיעה בהסתמכות על המדיניות שאיפשרה פרישה בגיל 72, בפסק הדין בעיניין מוצפי נקבע כי מבחינת מכלול השיקולים והנסיבות, אין מקום למתן סעד של החזרה לעבודה, אלא ניתן להסתפק בסעד של פסיקת פיצוי כספי: "אמנם, הבנק הנו מעביד גדול ונסיבות יחסי העבודה אינן מצביעות על נימוקים לשלילת אכיפת יחסי עובד מעביד, אולם אין אנו סבורים שחומרתו של הפגם שנפל בהפסקת עבודתו של העובד מצדיקה את השבתו לעבודה, הואיל והוא סיים את עבודתו בגיל הפרישה על פי חוק גיל פרישה, כפי שהיה נכון לגבי עובדים אחרים בבנק. כך גם, כפי שצוין לעיל, הפגם בהתנהלותו של הבנק בכל הנוגע להפסקת עבודתו אינו נגוע בהפליה ישירה מחמת גיל. על כן, אנו מסכימים עם קביעתו של בית הדין האיזורי לפיה לא קמה הצדקה להשיב את העובד לעבודה בבנק עד לגיל 72, ואין טעם משפטי להכיר בדיעבד במעמדו בבנק כעובד קבוע, בנגוד להוראות הסכם 88 שעל פיו הוא הועסק". לדידנו יש לאמץ את קביעות אלה של בית הארצי בעיניין מוצפי, אשר בעיניינה של התובעת מקבלים משנה תוקף, שכן גם אם נניח כי בראשית העסקתה לפי הסכם בכירים היה לה יסוד סביר לצפות כי העסקתה תמשך עד גיל 72, הרי שבמרוצת הזמן, ובודאי בשנים האחרונות היה ידוע לעובדי הבנק שלא מתאפשרת עוד פרישה לאחר גיל 67.

...

לאחר שבחנו את טענת התובעת אשר, ביקשה כי בית הדין ידון מחדש בבקשתה לשמיעת עדות הזמה, לא מצאנו להעתר לבקשה משמצאנו כי עיקר המחלוקת שבין הצדדים איננה במישור העובדתי, ומאחר שבנסיבות העניין מדובר בעדויות שהיה מקום להביאן בפרשת התביעה, ואין הצדקה בנייננו לחריגה מסדרי הדין המקובלים.

לכן, גם תביעתה ברכיב זה נדחית.

הערה לגבי הטענות המקדמיות שהעלה הבנק: דינן של הטענות המקדמיות להידחות.

סוף דבר: הבנק ישלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: פיצוי בגין פגיעה באינטרס ההסתמכות בסך 76,133 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.14 ועד לפירעון.

(ודאי כך, במהלכו, אופציה שוודאי נבחנה עת נבחנו אפשרויות פיתרון, בין הצדדים, "מחוץ" להליך); ובאשר לעדות פרוכטמן, כפי שהובהר אין הוא מנהל את בי"ס מנגן, לא את שעות המחוז (של הנתבעת) ולא את הקונסרבטוריון – ודאי לא את העסקת התובעת/שכרה וכיוצ"ב! (מה שאגב, היה ברור, מובן וידוע, בלא שנדרשנו לאימות עובדות אלה בח.נ.!) עוד הבהיר כי את תכנית תל"ן הוא מכיר, והנגינה נלמדת במסגרת תוכנית משותפת של המשרד והעיריה (=היכל התרבות) ובמימון ההורים.

העובדה כי קיימים במחוז מורים ממורי הנתבעת, המשובצים כמורי נגינה – לכשעצמה, אין בה כדי אפליה, שהרי כל נתוני העסקתם לא הובאו בפנינו, מחד (לדוגמא, נניח שמי מהם וותקו / משך הקביעות שונה / מלמד הוא קלרינט בשיבוץ שונה ובעיקר, ברשות עירונית אחרת, וכיוצ"ב), ומאידך, לא על טענה זו בוססה התביעה, הטוענת לכך כי הוחלפה במורים ב"מיקור חוץ" – ולא היא! התובעת לא הוחלפה ע"י מורי הנתבעת וככל שהמשיכה הוראת הקלרינט בבתיה"ס בהם לימדה – הרי הִמשיכה לפי בחירת הרשות-העיריה, בהעסקה של העיריה ובכך, אין כל פגיעה בזכויות התובעת כעובדת קבועה של הנתבעת! (כשברי כי הנתבעת ממשיכה בהעסקתה, וממילא, לא נפגעה כלל העסקתה).

נוסיף ונבהיר – האם לטעמה של התובעת לוּ נפסק תקציב המחוז בכלל; לוּ נפסקה הוראת קלרינט והנתבעת היתה מתקצבת רק הוראת חליל; לוּ קידמה רק הוראת פסנתר / לוּ קידמה רק הוראת חינוך גופני – האמנם היה מקום להליך שבפנינו? לא נוכל שלא להזכיר כי בשנה בה היה הליך פיטורין נרחב של מורים (בחינוך היסודי והעל יסודי) פוטרו מורים רבים בתחומי המוזיקה, גאוגרפיה, חינוך גופני, היסטוריה וכיוצ"ב. האמנם עסקינן ב"אפליה"?! האם מורה לכדורסל בבי"ס מופלה לרעה, עת מתבקש הוא ללמד חינוך גופני (כללי), להעביר שעורי היתעמלות לתלמידיו?! האם נאמר כי אפליה בפנינו מקום בו במחוז מסוים מלמד מורה כיתה ובה 15 תלמידים (כי כך ביישוב) אך מורה אחר מלמד כיתה ובה כ- 30-40 תלמידים (בישוב אחר)? – איננו מקבלים טענת התובעת, כשברי לכולנו כי גם הוראת המתמטיקה או האנגלית או השפה העברית תיטיב להיעשות, לוּ נעשתה בקבוצות / בכיתות של תלמידים בודדים (ואיננו מתייחסים באמירה זו להיבטים סוצאליים או אחרים) – האם אותם מורים מופלים לרעה מול התובעת, משמשולבים הם בכתות ובהן לעיתים 40 תלמידים?! ונתהה: מה על הנתבעת לעשות בהנחה כי בכל ביה"ס / הרשות – אין אף לא ילד אחד המעוניין (הוא או הוריו) ללמוד נגינה על קלרינט, או (מצב הפוך:), יש 30 תלמידים בשכבת הגיל באותו בי"ס המעוניינים רק בנגינת קלרינט?! נאמר כללית כי שוכנענו, מכל שהובא בפנינו, כי שיבוץ התובעת כמורה למוסיקה, בשעות הקבועות לה כמורה קבועה בנתבעת – נעשתה על בסיס שיקולים עינייניים ומקצועיים בלבד.

לא הוכח כי לתובעת קביעות / תקן בהוראת קלרינט בלבד / בהוראה בכיתה בת 5 תלמידים בלבד! מנגד, שוכנענו כי "בי"ס מנגן" מופעל בכל רשות עירונית לפי בחירתה, תוך "שימוש" כזה או אחר בתקציב הנתבעת (שאגב שעות מחוז, לגביו, ודאי אין "קביעות").

...

לא מצאנו להשתית קביעתנו על טענות בהקשר זה, אלא לאזכרו כנדבך נוסף ולאחר קביעותינו גופא, תוך שנבהיר כי לטעמנו, לא רק שראויה היתה טענת השיהוי להכריע גופא, אלא מלמדת היא אף על "תום הלב" של התובעת ושל הארגון, בניהול ההליך (שלא להזכיר דברי התובעת עצמה בנספח מא' לתביעה המתוקנת, או ידיעת בכ"י, עוד ביולי 2016).

ובאשר לסעיף 11 לסיכומי התשובה – נתהה: האם התובעת הציגה כאמור?! סיכום לאחר ששקלנו כל האמור – משלא השכילה התובעת להוכיח זכאותה, משלא שוכנענו כי קמה לה זכאות למתן סעד הצהרתי כבקשתה – אין לנו אלא לדחות התביעה.

לאחר ששקלנו כל האמור ומשעסקינן בעובדת הנתבעת, ותוך התייחסות להליך הארוך שהתנהל, ולבקשתה האחרונה של התובעת, אנו קובעים כי לא בכדי עתרה המדינה להוצאות ולפיכך, מצאנו להורות כי התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק.

לפני תביעתה של הגב' יהודית פוזנר (להלן: "התובעת" או "העובדת") כנגד מעסיקה לשעבר, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע" או "הבנק"), הנוגעת להעסקתה במשך כל שנות עבודתה בבנק במעמד של "עובדת ללא קביעות". העסקה זו היתה, בין היתר מכוח הסכם קבוצי מיוחד מיום 9.10.1994, שהחיל עליה את תנאי "הסכם הקשישים" (הסכם קבוצי מיוחד שנחתם ביום 18.2.1980 ותוקן ביום 4.3.1988).

התובעת מבקשת להכיר במעמדה במהלך תקופת עבודתה בבנק כעובדת קבועה, וטוענת כי סיום העסקתה בבנק נעשה שלא כדין, מחמת הפליה פסולה ומטעמי גיל.

...

לאור האמור, אני דוחה את טענת התובעת, כי הבנק לא פעל במאמץ כנה וסביר למצוא לה תפקיד חלופי, בטרם החליט לסיים את העסקתה.

כללו של דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהליך פיטורי התובעת.

סוף דבר: תביעתה של התובעת על כל רכיביה- נדחית.

התובעת טוענת כי עובדות אחרות אשר התקבלו לעבודה אחריה והועסקו באותה מסגרת שבה הועסקה, היו זכאיות לפנסיה תקציבית וכי היא הופלתה למולן לרעה.

הנתבעת טוענת, כי לפנים משורת הדין פנתה למשרד הפנים וביקשה להכיר בתקופת העסקתה של התובעת החל מחודש 1/95 ועד לפרישתה כרצף העסקה אחד ולשלם לה פנסיה תקציבית, אך פנייתה נדחתה.

אין מחלוקת כי התובעת הועסקה בתחילה כעובדת שעתית במשרה שאינה צמיתה ועל פי הוראות סעיף 104.811 (1)(ו) לחוקת העבודה - "סייעות המחליפות [כתובעת בעניינינו - י.א.ש] לא תהא קביעות בעבודתן, אך תנאי שכרן ועבודתן יהיו כתנאי העבודה והשכר של הסייעות הקבועות, למעט האמור בסעיף ג-ד לעיל". הסכם המעבר שנחתם ביום 3.3.99 בין המרכז לשלטון מקומי לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, נגע באופן הביטוח הפנסיוני ממועד חתימת ההסכם וקבע, כי רק אותם עובדים שבמועד הקובע (1.11.01) היו מבוטחים בפועל בפנסיה תקציבית, ימשיכו להיות מבוטחים במסגרת זו. עובדים שלא נכללו בהסדר זה כגון עובדים זמניים, עובדים בתקופת ניסיון או עובדים שבוטחו בהסדר פנסיה אחר, לא יוכלו להיכלל עוד בפנסיה התקציבית.

בסופו של יום, לאור עמדת הערייה ובמדינה ולאור התוצאה שאליה הגענו, מצאנו כי איננו צריכים להכרעה בשאלת היתיישנות תביעתה של התובעת, ומשכך, איננו נדרשים לה. הערייה טענה כי משסיימה התובעת את עבודתה מחמת גיל פרישה, אין היא זכאית לתשלום פצויי פיטורים (סעיף 15 לחוק) ולחילופין, כי סכום פצויי הפיטורים בגין כל תקופת עבודתה של התובעת עומד על סך של 100,800 ₪.

...

אחרית דבר משדחינו את תביעת התובעת לתשלום פנסיה תקציבית, אין גם מקום להורות על השבת הכספים המופקדים בקופת מנולייף לידי התובעת, והתביעות בעניין זה נדחות.

משכך, אף היא דינה להידחות.

משהודיעה העירייה כי היא נכונה לשלם לתובעת פיצוי בשיעור ההפרשות החסרות על פי ערכן (בסיס השכר השעתי) במועד סיום עבודתה, מקבלים אנו את עמדת העיריה ומחייבים את העירייה בתשלום הסך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.12 ועד לתשלום המלא בפועל.