תביעת עובדות מנהלה נגד עיריית לוד בגין העסקה בבית ספר

התובעת, גב' מלי זלצר (להלן: "התובעת") הגישה ביום 18.12.14 בקשה לצוו מניעה זמני כנגד ההחלטה של עריית חולון (להלן: "הנתבעת" או "הערייה") לפטר אותה וכן בקשה לצוו מניעה לשינוי כל סטאטוס ושינוי תנאי העסקתה.

עובדות המקרה א. התובעת בת 60 (נכון למועד הדיון), מתגוררת בחולון.

בטרם ניגשה התובעת למכרז מטעם הנתבעת, היא עבדה כבודקת תוכניות בעריית לוד.

כך נפסק: "בית הדין אינו שם שיקוליו במקום שקולי הרשות, אלא במסגרת הבקורת השיפוטית על פעולות הרשות הציבורית הוא בוחן רק זאת: הפעלה הרשות מתוך שיקולים סבירים ובתום לב? האם קיימה את כללי הצדק הטבעי? האם לא חרגה ממיתחם הסבירות?" (ראו דב"ע נג/228-3 מנהל סעדי - ביטוח לאומי, 19.5.1994, דב"ע שנ/150-3 מלכה כנען - מדינת ישראל, 13.11.1990).

כך גם נאמר בע"ע 1123/01 בית ספר תיכון ערוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - צויזנר (פד"ע לו 438): "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במיתחם הסבירות". בהתאם להלכה כאמור, לא מתפקידו של בית הדין לבחון בעצמו את הכישורים של המועמדים למכרז ומי לדעתו הוא המועמד המתאים ביותר, אלא לבחון אם נפלו פגמים מהותיים בהחלטה אשר מצדיקים את ביטולה, או אם ישנם שיקולים זרים שגורמים כי ההחלטה תהיה נגועה בחוסר סבירות קיצונית.

האם חל שהוי בהחלטת הנתבעת – פגם בהליך הפיטורים בעיניין ח'ורי נפסק: "לסוגית השהוי במיכרז הצבורי שני פנים - השהוי הסובייקטיבי והשהוי האובייקטיבי. השהוי הסובייקטיבי בהגשת תביעה נגד תוצאות מיכרז בוחן את היתנהלות הטוען לפגם במיכרז מעת שנודע לו על ההחלטה הנתקפת, בהיתחשב בחובת הטוען לפגם למצות את הליך הפניה המוקדמת לעורך המיכרז, אל מול חובתו לצפות את הנזק שעלול להגרם לצדדים שלישיים בשל השהוי בהתנהלותו. השהוי האובייקטיבי בפנייה לבית הדין מתבטא בנזקים שנגרמו לצדדים שלישיים עקב הסתמכותם על הזכייה במיכרז (שמואל הרציג, סעדים בדיני מכרזים, מאי 2014, עמ' 5)". אף נאמר שם בנוגע לשהוי ה"אובייקטיבי", עת מדובר בעובד אשר עבד שלוש וחצי שנים ממועד הבחירה עד להחלטה על ביטול המיכרז: אשר לשהוי האובייקטיבי, אכן חלוף שלוש וחצי שנים ממועד הבחירה במערער כזוכה במיכרז, ביום 6.3.08, לבין מועד הגשת התובענה לבית הדין האיזורי בעיניינו של המערער, ביום 6.11.11 - הנו פרק זמן לא מבוטל.

...

ביום 25.12.14 הגישה התובעת כתב התביעה שבו ביקשה להצהיר כי התובעת נבחרה כדין במכרז ועל כן יש להשיב אותה לעבודתה וכן "במידה ובית הדין יגיע למסקנה אחרת לקבוע את הפיצוי הכספי המידי והעתידי (אותו אין אנו יכולים לכמת) עד יציאתה לפנסיה". הנתבעת טענה בתגובתה לבקשה לצווים זמניים כי התובעת הגישה מועמדות למכרז שבה ציינה כי היא בעלת השכלה של הנדסאית בניין מהטכניון בחיפה.

עם זאת, נוכח חומרת הפגיעה ובשל הפרת זכות יסודית, כזכות לשוויון ולהגינות, ממין אותם פגמים היורדים לשורשו של עניין, מצאנו כי יש לפסול מיניה וביה החלטת הזכייה במכרז, חרף השיהוי האובייקטיבי, נחלת המקרה שלפנינו.

לכן דין טענות התובעת להידחות.

לסיכום נוכח האמור לעיל אנו דוחות את תביעת התובעת על כל רכיביה.

לפנינו תביעתן של התובעות, עובדות מנהלה בבית ספר תיכון "פסגה" בלוד (להלן: "בית הספר") לקבלת סעדים כספיים מהנתבעת 1 (להלן: "עריית לוד" או "הערייה"), אשר היתה מעסיקתן האחרונה.

הערייה הסכימה לקבל לאחריותה את חובות העבר של בית הספר רק בכפוף לכך שהמדינה תעמיד לרשותה מימון מיוחד לכסוי חובות ביה"ס וכן תשפה אותה בגין כל תביעת חוב עתידית שתוגש נגד הערייה שאינה מופיעה במאזן ואינה ידועה לעירייה.

הערייה טוענת כי סעיף 30(א) חל ביחס למעביד שקבל על עצמו את העסקתם של עובדי מיפעל שהיה בבעלות קודמת, ואילו בעניינינו בית הספר הועבר לידי הערייה במסגרת הליכי חידלות פירעון ופרוק של האגוד ולפיכך חל סעיף 30(ב).

...

אשר לטענה כי בענייננו חל סעיף 30(ב), כאמור, אף טענה זו דינה להידחות.

לפיכך, לטעמנו האיזון הראוי הינו לפיו תשלם העירייה לכל אחת מהתובעות פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור של 40% בגין הפרש הפיצויים עבור כל התקופה.

התוצאה איפוא שהתביעה מתקבלת בחלקה.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעות (ביחד) הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

[footnoteRef:1] [1: צו אגודי ערים (איזור רמלה-לוד) (מוסדות חינוך על–יסודיים, ניהולם והחזקתם) (פירוק ובטול), התשס"ח-2008 – להלן – "צו הפרוק".] ביום 25.05.08 הוציא בית הספר הודעה בכתב לתובע בדבר סיום העסקתו, בה נכתב כי עבודתו בבית הספר תופסק ביום 31.08.08 וכי המשך העבודה מותנה בהמצאת אישורים לימודיים במקצוע הוראת האזרחות, לא יאוחר מיום 31.08.08.

לדידי, העובדה שבית הספר הועבר לאחריותה של העיר רמלה, והעובדה שלא נאמר דבר בצו הפרוק בנוגע לפטור כזה או אחר, שיחול על הערייה בנוגע לזכויות העובדים, מלמדות, כי יש לראות בנתבעת כאחראית לכל מעשיו ומחדליו של בית הספר, שעבר לאחריותה ולניהולה.

לא מן המותר לציין, כי מלבד הטיעון כי אין בידי התובע תעודת הוראה באזרחות, לא טענה הנתבעת דבר וחצי דבר כנגדו ואף לא טירחה להביא לעדות אף לא איש מיקצוע אחד מתחום ההוראה שיוכל להעיד כי בנסיבות הרלוואנטיות לכתב התביעה, חלה על בית הספר חובה כלשהיא לפטרו בשל כך. לא נעלם ממני תוכנו של המכתב שצורף כנספח ט' לתצהיר התובע.

...

עוד שוכנעתי, כי עילת הפיטורים לא שימשה יותר מאשר עלה תאנה ככסות לשיקולים אחרים, בלתי מקצועיים.

אין בידיי לקבל טענה זו, שכן מקובלת עלי טענת הנתבעת, לפיה על התובע חלים ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים לציבור המורים בישראל ולא לציבור עובדי הרשויות המקומיות.

אחרית דבר לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין פיטורים שלא כדין בנסיבותיו של מקרה זה - סך של 50,000 ₪; בגין עגמת נפש - סך של 20,000 ₪; בנוסף לאמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד סך כולל של 10,000 ₪.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 59641-02-16 27 אוגוסט 2019 לפני: כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר התובע זאב ברוך אוזן ע"י ב"כ: עו"ד פ. בר הנתבעת עירית לוד ע"י ב"כ: עו"ד ע. שפיר ועו"ד ח. רזיאל ברק פסק דין

לאחר שעבר בין מספר אגפים / תפקידים, ובשל הקושי של התובע למלא תפקיד של "אב בית" בבית ספר, בסוף שנת 2011 הוצב התובע לתפקיד שומר בבנין המשמש את אגף הרווחה.

על רקע האמור, התובע הוזמן מספר פעמים לשיחות בירור ולשקילת המשך העסקתו אך לאור בקשתו ניתנה לו היזדמנות נוספת לשפר את תיפקודו, ונדמה כי תיפקודו אכן השתפר, שכן לאחר הבירור מחודש יולי 2012 ובמשך כשנה לא תועדו אירועים חריגים בעיניינו (למעט ארוע של קטטה בה היה תובע מעורב בחודש מאי 2013).

נציין כי התובע אף הגיש כנגד הגב' דהן תביעה אזרחית לפי חוק לשון הרע על רקע מעורבותה בעיניין זה (ת"א 46607-12-14 בבית משפט השלום בפתח תקווה שעדיין תלוי ועומד).

מנהלת משאבי אנוש הגב' סנדרה כהן, אליה פנה התובע בסמוך לאחר הארוע על מנת להודיע כי הוא מתמוטט, העידה כי תוצאות הבירור שערכה ביחס לארוע היו כדלקמן (עמ' 90 לפרוטוקול שורה 11): "העדה, גב' כהן: שמעתי שהוא הגיע לאגף, ואורלי כן ניסתה לדבר איתו בהתחלה בצורה יפה, ביקשה ממנו לעזוב את המקום, והתחילו חילופי דברים," עובדת ב' אותה כבר הזכרנו לעיל, אשר מהעדויות עולה כי הוויכוח היתרחש בסמוך לחדרה לא התייצבה להעיד בבית הדין ולא זומנה על ידי מי מהצדדים על מנת למסור את גירסתה.

עוד אבהיר, כי לדידי העובדה שהוזמן אמבולנס על מנת לפנות את התובע לבית חולים איננה מלמדת דבר לעניין תוכן הוויכוח של התובע עם גב' דהן והגורם לו. בהגעתו למחלקת משאבי אנוש התובע טען שהוא מרגיש שהוא מתמוטט ונשכב על הארץ (יובהר כי בנגוד לטענת התובע לא הובאה כל ראיה לכך שסבל מאבדן הכרה או מתסמין אובייקטיבי כלשהוא, ולמיטב הבנתי במסגרת התביעה למל"ל אף לא נקבע כי נגרמה לתובע נכות כתוצאה מהארוע).

...

אני סבורה כי בנסיבות העניין דנן אין אפשרות ליחס מהימנות מיוחדת ולהעדיף את גרסת התובע על פני זו של גב דהן, וזאת, בראש ובראשונה לנוכח המסקנה העולה מהנסיון של התובע להעליל על הגב' דהן כי שבה ותקפה אותו באלימות באירוע מחודש מרץ 2018.

אני סבורה כי הקושי של התובע להשתלב בעבודה בתפקידים שונים רובץ בראש ובראשונה לפתחו, וכי העיריה עשתה מאמצים רבים על מנת לאפשר את המשך העסקתו תוך ניודו מתפקיד לתפקיד חלף פיטוריו.

כללו של דבר לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התביעה שבפנינו היא איחודן של שתי תביעות נפרדות שהגיש התובע כנגד הנתבעת (להלן: "הנתבעת" ו/או "המועצה"), ובהן ביקש כי נורה למועצה לשלם לו רכיבי שכר שונים וכן כי נצהיר על זכאותו לקבלת רכיבי שכר אחרים בגין עבודתו כמזכיר בית הספר יסודי א' המופעל על ידי המועצה.

על האמור נוסיף כי בבקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה על ידי התובע (בש"א 2165/05), ושבגינה הוגשה אותה תביעה (עב 1992/05) שנמחקה בהסכמת הצדדים ובאישורו של בית הדין, נתן ראש המועצה את תצהירו לנסיבות העברתו של התובע מעבודתו כמזכיר בית הספר יסודי א', ובין כלל טענותיו הנוגעות להתנהגותו של התובע, לא הוזכר ולוּ ברמז עניין העסקתו הבלתי חוקית של התובע.

עצם העובדה שהמועצה לא כפרה בחובתה לנהוג כלפיי התובע על פי הדין וביקשה להעבירו, לטענתה, להיות מזכיר של בית ספר אחר בכפר ללא פגיעה לכאורה בזכויותיו, מצביעה על תפיסתה את תפקידו כשריר וקיים.

כן נוסיף שלא נעלמו מעימנו דבריו של בית הדין הארצי בע"ע 567/05 נח עמרם-עיריית לוד (לא פורסם, 1.8.06), אך סבורים אנו כי שם עסק בית הדין בסוגיה של קיצור פז"מ – פרק זמן מינימלי – שאז טען כי יש לקבל את הסכמת המעביד טרם ההחלטה, ולא בהענקת דרגה במקרה שבו פרק הזמן המקסימלי שנקבל לשהות בדרגה חלף, כבמקרה דידן.

הנתבעת ניסתה להסתמך על האמור במכתבו של משרד הפנים שבו צוין כי מספר הכיתות שבבית הספר שבו הועסק התובע עמד על 19, אך אנו סבורים כי אין בכך כדי לערער את גירסתו של התובע ואת האמור במכתבו של מנהל בית הספר, שעה שלא הוגש לנו תצהיר של גב' קלפנר או של מי מטעמו של משרד הפנים שאישר כי בדק את מספר הכיתות לתקופה הרלוונטית, והוא אכן עמד על 19 בלבד.

...

בעניין זה אנו מקבלים את עמדתו של התובע.

מסקנה זו מתבקשת מעצם הדבקות בלשון החוק, שבמקרה זה היא ברורה ובהירה דיה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את תביעתו של התובע בחלקה ומורים למועצה לפעול כדלקמן: בגין הפרשי שכר הנובעים משינוי בדרגתו של התובע תשלם המועצה לתובע סך של 450 ₪ בגין כל אחד מהחודשים ינואר 04' ועד מאי 07', בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהאחד לחודש שלאחר החודש שבגינו תשולם התוספת ועד מועד התשלום בפועל.