תביעת עובד פלסטיני נגד מעסיק ישראלי בענף המזון

בית דין איזורי לעבודה בירושלים סע"ש 45767-10-14 24 אוקטובר 2017 לפני: כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה התובע/המשיב: חמדאן סאמי הנתבעת/המבקשת: שלגל (מזון) בע"מ החלטה

אשר לטענות המשיב לפצוי מכוח אי הפרשה של תשלומים פנסיוניים, הבהירה המבקשת כי על פי צו הרחבה בענף התעשייה: מסגרת לביטוח פנסיוני מקיף בתעשייה לפי חוק הסכמים קבוציים התשי"ז – 1957 (להלן: צו ההרחבה), הביטוח של המשיב כעובד יהודה ושומרון וחבל עזה, הוא דרך שירות התעסוקה ומעבר לכך היתה פטורה מתשלום.

לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתידחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איבראהים (30.5.2004)).

ביום 2.9.16 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116א הקובעת כדלקמן: "(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". (ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

" היינו, ששעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או של אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, ובכלל זה תושבי הרשות הפלסטינאית, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה לבקשת נתבע.

האם הוכיח התובע טעם לפטור אותו מכך בגדר החריגים הקבועים בתקנה 116א? ראשית ראיה לעילת התביעה: במקרה דנן, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומם של יחסי עובד מעסיק.

...

המשיב, אשר כמנהגו בניהול ההליך הנ"ל הגיש תגובתו באיחור, כלל לא התייחס בתגובתו לתקנה 116א .המשיב לא טען לגופן של טענות המבקשת אלא כי דין הבקשה להידחות שכן לא לוותה בתצהיר.

אלא שהמשיב לא טרח לתת דעתו לטענותיה של המבקשת בענין זה. לענין יכולת להפרע מן המשיב: טענתו של המשיב כי המבקשת לא הוכיחה כי לא תוכל לגבות הוצאותיה ככל שייפסקו- דינה להידחות.

הוא ציין כי הוא גר ליד חברון ונסע עשרות פעמים לטיפולים בבתי חולים בארץ, אחיו התלווה אליו ויש להחזיר גם הוצאות מזון, עת מדובר בנסיעות של ימים מלאים.

התובע טען כי שכר של טפסן בנאי עומד על כ- 500-400 ₪ ביום והוא היה מוכשר ובעל ידע בענף הבניה.

בפתח הדברים אני מוצאת להעיר כי מקובלות עלי טענות הנתבעת באשר לחסרים הראייתים בעדויות התביעה; לא ניתן להסכים עם חלק ניכר מטענות התובע בסיכומיו ולו מחמת העובדה שאלה מתעלמות מהכלל הידוע כי - "המוציא מחברו עליו הראייה". אין מקום לטענות שהועלו כאילו היה על הנתבעת להוכיח שכר אחר מהשכר לו טען התובע וכאילו היה דוקא על הנתבעת להביא עובדי שטחים אחרים כדי להוכיח שכר נמוך מהנטען - או לחלופין, מעסיקים בארץ להוכחת שכר נמוך יותר (ר' לדוגמא הטענות בעמ' 11 ש' 21-12).

כנגד כל המחסור הראייתי האמור - לא ניתן להסתפק בטענה סתמית בתצהיר כי שולם לתובע שכר לפי 200 ₪ ליום.

הדבר יפה במיוחד, כאשר בהמשך זה טיפס ועלה - עת נטען ששכר של טפסן בישראל היום עומד על עד 500 ₪ ליום והכל ללא שהוצג ולו תלוש שכר אחד, או הובא לעדות ולו מעסיק אחד (בין בכלל באשר לשכר ובין באשר לטענה כי לתובע הכשרה כטפסן וכי ככזה הרויח שכר מסויים).

...

לאור כל האמור לעיל, נכשל לטעמי התובע מלהוכיח השכר לו טען (לעבר שכר של 5,000 ₪ ולעתיד שכר של מעל ל- 6,000 ₪).

ככל שחוב ייכלל באותה רשימה, שתועבר בתוך 45 יום, וימוצה ההליך כנגד המל"ל ללא הצלחה בתוך שנה לאחר מכן, תשלם הנתבעת אותו החוב.

לפנינו תביעה לתשלום זכויותיו של התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בגין תקופת עבודתו כמנקה ועובד כללי באולם אירועים.

ראו: "בעיניין כפר רות נקבעה שורת מבחני עזר לקביעת זהות המעסיק, אשר נועדו לסייע לבית הדין להגיע למהותה של ההיתקשרות בהיתחשב בכלל הנסיבות. מבחני עזר אלה עדיין עומדים על כנם בפסיקה הנוכחית, וביניהם השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי משבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו לרבות תנאי שכרו והתנאים הנלווים; מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; בידי מי הכוח לפטרו; ועוד.

צו ההרחבה בענף מגדיר מהו אולם שמחות ומיהו עובד לצורך תחולת הצוו, בזו הלשון: "אולם שמחות- אולם לשמחות ואירועים לסוגיהם השונים, לרבות גן אירועים, בריכת אירועים וכל מקום שבו מקיימים שמחות ואירועים, לרבות מטבח המשמש להכנת מזון לארועי שמחות באולמות ו/או גני אירועים.

זכויות התובע לאור קביעתנו כי הנתבעת 1 העסיקה את התובע, נפנה כעת לבחון את רכיבי התביעה, לגופם: פיצוי פיטורים התובע טוען, כי התפטר על רקע סרוב הנתבעת לדאוג עבורו לאישור עבודה בישראל ובנסיבות הוא זכאי לפצויי פיטורים.

התביעה נגד הנתבעים 2- 3 נדחית, והתובע יישא בשכ"ט בא כוחם, בסך 5,000 ₪.

...

יחד עם זאת, משהוגשו דוחות נוכחות - לגביהם נטען תחילה שכלל לא נוהלו על ידי הנתבעים ובהמשך התברר היפוכו של דבר, כמפורט לעיל - לא מצאנו כי יש ליתן אמון בגרסת הנתבעים בקשר לדוחות ולהיקף העבודה.

סיכום התביעה מתקבלת ברובה, כך שהנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי חלף הפרשות לפיצויים בסך 11,975 ₪.

התביעה נגד הנתבעים 2- 3 נדחית, והתובע יישא בשכ"ט בא כוחם, בסך 5,000 ₪.

הנתבע 3 אישר בעדותו כי לנתבעים 4 סניפים בביתר (עמ' 38 שו' 22), ומשכך הנתבעת נכללת בהגדרות שנקבעו בצו: "רשת המפעילה לפחות 2 חנויות לממכר מזון (כסניפים עצמאיים או כזכיינים) לרבות מוצרי צריכה אחרים (כרשת ארצית או אזורית). " בע"ע (ארצי) 36041-10-21 א. דינאמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ' גוואהר מסודה ואח' (פורסם בנבו) נקבע כי "השאלה אם זכות נילוות לעבודה (קרי, טובת הנאה, בכסף או בשווי כסף, לה זכאי העובד בנוסף לשכר עבודתו במשמעותו הצרה; להרחבה ראו: עניין קלר) ניתנת לפדיון אם לאו, צריכה להילמד מתוך ההוראות המפורשות או המשתמעות באותו מקור נורמאטיבי המקים את הזכות, לרבות בהיתחשב במהותה של הזכות". בע"ע (ארצי) אברהם ארצי נ' עאמר סונוקרט (פורסם בנבו) נקבע בעיניין דמי ביגוד: "ביגוד - על פי סעיף 45 לצוו ההרחבה בענף הבנייה זכאי היה המערער לסט ביגוד ובגדי מגן. סעיף 45(ב) קובע כי מערכת הביגוד שתנתן לעובד תעמוד על סך של עד 250 ₪ וכן נכתב כי ''מעסיק רשאי לספק לעובד או לעובד שיפוצים ביגוד בעין או בתשלום של 250 ₪ לשכר העובד''. בנסיבות אלה, משהמשיב לא סיפק למערער ביגוד, הרי שהוא זכאי לפסיקת הסכום הקבוע בצו ההרחבה ולא היה מקום לדחות רכיב תביעה זה בנימוק שלא קמה זכאות לפדיון הרכיב. למעשה, עסקינן בהחזר הוצאות שנקבע להן שיעור מוסכם. לפיכך, על המשיב לשלם למערער ביגוד בסכום שנתבע של 500 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל". נוכח האמור, יש לבחון את הזכאות לדמי ביגוד, כפי שנקבעה בצו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון: מהאמור עולה כי בנגוד לצוו ההרחבה בענף הבניה, בענף שווק רשתות המזון לא מדובר בזכות שניתן לתת אותה בעין, אלא בהתאם לתעריף שנקבע.

להלן לשון הפסיקה בעיניין פלסטין: " כל תשלום שאינו נילווה למימוש הזכות עצמה, אינו אלא 'פדיון' הזכות. אותו 'פדיון' אינו הכלל, והוא בא רק מכוח הוראה שבחוק (סעיף 13 לחוק חופשה שנתית), או מכוח הוראה מפורשת במקום הזכות החוזית. הגורס אחרת יביא דברים לאבסורד: 'יפדו' חופשת מחלה שלא חלו, ארוחות במפעל שלא אכלו, ביגוד שלא קנו, העדרויות מהעבודה בשל אבל במשפחה - שלא נעדרו (סעיף 15 לחוקת העבודה 1974 ) וכיוצא באלה זכויות נילוות שעובד לא מימשן, אך דורש תשלום כאילו מימש אותן". 38.

התובעת הפניתה לפסק הדין בסע"ש (י-ם) מנחם נפתלי נ' מדינת ישראל – משרד ראש הממשלה וטענה כי בית הדין קבע מספר כללים בעיניין היתעמרות בעבודה, ולפיהם, אין מדובר בהתנהגות חד פעמית, אלא מדובר בהתנהגות פוגענית באופן חוזר ונשנה; ההתעמרות פוגעת בכבוד האדם, בחרותו, רווחתו, ביכולתו לבצע עבודתו ובתפקודו המקצועי, וכן בבריאותי הגופנית או הנפשית של העובד, וכן ערך בית הדין הבחנה בין היתנהלות של המעסיק שפוגע בעובד, לבין "היתנכלות תעסוקתית" ומאמץ מבחן אובייקטיבי לפיו ההיתנהגות נתפסת בפגיעה מנקודת מבט חיצונית לעובד.

מהסכם ההעסקה שהגישה הנתבעת במסגרת תצהיריה עולה כי הוא נחתם ביום 16.6.16, ומשכך טענה התובעת כי יש לחייב את הנתבעים בפצוי בסך 15,000 ₪ "ואולי אף בנוסף פיצוי עונשי מעבר לסכם המתבקש ע"י התובעת בכתב התביעה, וכנגזרת להתנהלות הרשלנית והאדישה של הנתבעים, כאשר נגד הנתבעת 1 הוגשו על פי מנוע החיפוש בנבו למעלה מ-170 תביעות שמרביתן בעינייני עבודה". הנתבעים טענו כי התובעת חתמה על הסכם עבודה בשנת 2016, לאחר הנתבעת החליפה את מערך הנהלת החשבונות בחברה, כעולה מתלושי השכר, ולאחר שהנתבעת נקתה את שולחנה.

...

הנתבעים טענו כי נחתם עם התובעת הסכם העסקה, התובעת התפטרה בשל נסיבותיה שלה וללא קשר לטענות בדבר הרעת תנאים, שכרה ותנאי עבודתה שולמו כדין, התובעת זכתה ליחס הוגן ומכבד, קיבלה ביגוד, ודין התביעה להידחות.

התביעה נדחית בגין הרכיבים הבאים: פיצוי בגין עוגמת נפש בשל העסקה פוגענית, דמי ביגוד, והפרשי שכר חודשיים.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים, בגין הרכיבים כדלקמן: משכורת 13 בסך 14,589 ₪.

הנתבעת תשלם שכ"ט ב"כ התובעת בסך 8,500 ₪.

בית הדין הארצי לעבודה המ"ד 55632-12-23 14 ינואר 2024 שלגל (מזון) בע"מ המבקשת 1.כרם כנעאן 2.אנס קדאדחה 3.מוחמד נאדי אסעד 4.אשרף פרוך 5.עבדללה סלימאן המשיבים החלטה

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה: המשיבים, תושבי הרשות הפלסטינאית, הגישו תביעות כנגד המבקשת שעניינן תשלום זכויות שונות הנובעות, לכאורה, מתקופת עבודתם אצל המבקשת וסיומה.

אשר לבקשה לאיחוד תיקים - תקנה 6 לתקנות קובעת - "הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי דין אחדים, יקבע נשיא בית הדין הארצי למי מבתי דין אלה השיפוט, ולאותו בית דין יהיה לפי זה שיפוט ייחודי והתובענות בשאר בתי הדין יועברו לבית הדין שנקבע כאמור ויידונו בו במאוחד". עיון בכתבי התביעה בתיקים שאיחודם מבוקש מעלה כי התובעים מעלים טענות דומות בנוגע להעסקתם אצל הנתבעת, בין היתר בנוגע לתחולת ההסכם הקבוצי וצו ההרחבה בענף האפייה, וכן טענות הנוגעות לאופן עריכת תלושי השכר, אי תשלום שעות נוספות לילה, ניכוי הפסקות, הפליה וכיוב'.

שנית, אף אם נניח כי מקום ביצוע העבודה מצוי מחוץ לתחום סמכותו של בית הדין לעבודה, עדיין הסמכות המקומית הייתה נתונה לבית הדין בירושלים וזאת נוכח הוראות תקנה 3(ב) לתקנות אשר קובעת כי אם מקום העבודה או מקום ביצועה הוא מחוץ לאיזור שיפוטו של בית הדין לעבודה, אזי סמכות השיפוט תיקבע לפי - "בית הדין אשר באיזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של העובד או מרכז מפעלו של המעביד בישראל; אם מרכז מפעלו של המעביד הוא מחוץ לאיזור שיפוטו של בית דין לעבודה – בית הדין אשר באיזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של המעביד, או – אם המעביד הוא תאגיד – בית הדין אשר באיזור שיפוטו נמצא משרדו הרשום בישראל או כל מקום אחר בישראל שבו הוא מנהל עסקיו". הואיל והמשיבים מתגוררים ברשות הפלסטינאית, קרי מחוץ לתחום שיפוטו של בית הדין לעבודה, יש ללכת על פי החלופה האחרונה - משרדה הרשום של המעסיקה.

...

הכרעה - לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתביעות שהוגשו על ידי המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי מן הראוי להורות על איחוד הדיון בתביעות מושא הבקשה שלפניי, וכי מקום הדיון בתביעות המאוחדות יהיה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

אולם אין בידי לקבל טיעון זה. ראשית, המבקשת הציגה מפת שטחים מוניציפאליים של העיר ירושלים אשר תומכת בטיעונה כי עטרות מצויה בעיר ירושלים, קרי בתחום מדינת ישראל (ראו נספח 7 לבקשה).

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 6 לתקנות, הריני מורה כי הדיון בהליכים: סע"ש 42719-09-23; סע"ש 12330-10-23; סע"ש 11557-10-23, סע"ש 12328-10-23; וסע"ש 22213-10-23 יאוחד ויידון לפני בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.