תביעת עובד פלסטיני נגד מוסך וחברה

התביעה כנגד הנתבע 2 לאחר שעיינו בעדויות הצדדים אנו סבורים כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע 2 היה מעבידו אלא לתקופה קצרה ביותר, בת כחודש ימים.

בעדותו בפנינו אף הודה התובע בעצמו כי לא עבד עם אזולאי לאורך כל תקופת העסקתו- בחקירתו העיד כי לאחר המעבר של המוסך מת"א לחולון, לא עבד כלל עם הנתבע (למותר לציין כי גרסה זו לא מוזכרת כלל בכתב התביעה ובתצהיר): "ת.יש 4,5 שנים היינו ביחד. בשנה האחרונה לא ראיתי יוסי כי עברנו לחולון. אני מבהיר כי בשנה האחרונה לא ראיתי את יוסי כי עברנו לחולון" (עמ' 7 לפרוטוקול).

לצורך העברת רישיון העבודה של עובד מהשטחים על שם מעביד חדש, נידרש המעביד החדש לפתוח בתהליך מחודש שהנו תהליך בירוקראטי ארוך ומייגע מול הרשויות.

עם זאת, על אף שלכתב ההגנה צורף תלוש שכר ממנו עולה כי מוסך סאבנה מופעל על ידי חברה בע"מ, התובע לא הציג תדפיס של רשם החברות ולא הראה כי אזולאי הוא בעלים של חברת סבאנה, ומהראיות שבפנינו עולה כי במשך התקופה בה הועסקו התובע ואזולאי במוסך סבאנה שניהם היו שכירים במוסך באותה מידה ואזולאי לא היה המעסיק של התובע אלא שכיר כמותו.

...

לנוכח כל האמור לעיל אנו סבורים כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע 2 היה מעבידו מעבר לתקופה בת כחודש ימים, אשר לא הוכחשה, בינואר 2006.

סוך דבר: התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

התובע ישלם לנתבע 2 בתוך 30 יום שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, ככל שלא ישולם הסכום במועד, יתווספו עליו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

מכאן נחזור למעשה הגנבה: ביום 25.5.11 בשעות אחר הצהריים, הודיע אחד הבעלים למוסך על כך שהמשאית שחנתה בחצר המוסך במועד זה נעלמה וכי הוא קיבל התראה מחברת איתוראן כי המשאית נימצאת באיזור חברון.

כן צוין שם כי בחודש מאי 2006 העובד הודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום שהתייחס למעשה זה ובכלל כך גם בהסרת לוחיות הרשוי המקוריות של המשאית הנ"ל וקיבוע במקומן של לוחיות רשוי לבנות הנהוגות ברשות הפלשתינית.

זאת מאחר ו"המבקש (העובד) חטא בעבירות נפוצות והוא עשה זאת לא בפעם הראשונה" וכן כי "נגד המבקש נוסו בעבר דרכי ענישה שונות ואולם נראה כי הוא מתקשה ללמוד את הלקח הנידרש." מכאן חזרה לארוע הגניבה שלפנינו – מהראיות עולה כי בגין ארוע גניבה זה, מיום 25.5.11, הוגשה נגד המוסך תביעה כספית מטעם הבעלים (של המשאית) בסך של 440,000 ₪, וזאת בשל ההפסדים שנגרמו לבעלים, לטענתו, כתוצאה מהגניבה (ת"א 51930-02-12).

...

בפסק הדין נקבע כך: "לאחר שעיינתי בכל החומר שהוגש על ידי הצדדים לתיק בית המשפט ובסיכומי הצדדים בכתב ולאחר שהבאתי בחשבון טענותיהם של הצדדים האחד כנגד השני ושקלתי דברים אלו מול אלו – אני פוסקת בזה כי הנתבעת [המוסך] תשלם לתובעת [הבעלים] לסילוק סופי ומלא של כל תביעות התובעת נגד הנתבעת כמפורט בתובענה סכום כולל של 128,372 ₪ בתוספת החזר הוצאות האגרה, שניהם בצירוף ה"ה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ובתוספת שכר טרחת עו"ד בסך של 17,000 ₪." טענות הצדדים והסעדים להם עתרו העובד טען בכתב התביעה כי הוא מכחיש כל קשר לאירוע הגניבה אולם בשל הנסיבות האישיות והמלצת עורכי דינו הוא נאלץ להסכים לעסקת הטיעון.

אשר לרכיב התביעה שעניינו - תשלום פיצוי בגין סירוב הבעלים לשלם למוסך תשלומים בעבור עבודות אשר בוצעו במשאית שנגנבה, הרי שיש לקבל אף רכיב תביעה זה. זאת מאחר שלא מצאנו מקום לפקפק באמינות עדותו של מנהל המוסך שהעיד בפנינו על נזק זה ותמך את עדותו במסמך שעניינו - דרישת תשלום חוב (שלא נפרע) מיום 3.4.11 אשר מוענה בזמן אמת לבעלים על סך של 16,868 ₪ - הוא הסכום הנתבע בתביעה שכנגד.

סוף דבר תביעתו של העובד נדחית במלואה.

התביעה שכנגד מתקבלת ברובה, במובן זה שאנו מחייבים את העובד לשלם למוסך, תוך 30 יום מהמועד שבו יומצא לו פסק דין זה את הסכומים כדלקמן: סך של 30,172 ₪ בגין שכר טרחה לבא כוח המוסך, בגין ייצוג בתביעה שיזם הבעלים של המשאית.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 7950-03-11 מרסיאנו ואח' נ' הראל חב' לביטוח בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת אנה שניידר תובע משה מרציאנו נתבעות צד ג' 1.הראל חברה לביטוח בע"מ – שולחת ההודעה לצד ג' 2.מוסך הגוש - שירותי רכב בע"מ מוסך הגוש – שירותי רכב בע"מ פסק דין

התביעה המקורית הוגשה כנגד המבטחת בלבד, אולם בכתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 26.4.11, צורף המוסך כנתבע , ואף נשלחה לו הודעת צד ג' מטעם המבטחת.

בחקירתו בבית המשפט אמר התובע כי הוא מכיר את שני החשודים , אף כי לא באופן אישי, הואיל והם מהוים חלק מקבוצת עובדים פלשתינים במקום עבודתו של התובע, שהם בני אותה מישפחה, ומקבלים הטבות כקבוצה מחברת סלקום.

השאלה היא אם כן, כיצד הגיע המפתח אל הגנב – האם בסיועו הפעיל של התובע , בניסיון מצידו להונות את המבטחת ולזכות שלא כדין בתגמולי הביטוח (ובמקרה כזה דין התביעה להדחות) , או שמא נילקח המפתח על ידי הגנב מתוך המוסך, כתוצאה מרשלנות המוסך כשומר שכר, ועל כן על המוסך לפצות את התובע ישירות בשל גניבת הרכב, ולחלופין - לשפות את המבטחת, אם אכן ייקבע כי עליה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח.

...

משהגעתי למסקנה האמורה – דין התביעה להידחות, ומתייתר הצורך לבחון את השאלות האחרות, וביניהן אחריותו של המוסך כשומר שכר וגובה הנזק.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם , תוך 30 ימים, לכל אחת מהנתבעות הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪, ובסך הכול – סכום של 30,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המישטרה לא הצליחה לעצור את הגנב בטרם נבלע זה בתוככי שטחי הרשות הפלסטינית.

התובעת הגישה תביעתה כאמור כנגד מוסך קליל וכנגד חב' כלל.

...

לאחר שהגענו לכלל מסקנה כי לא מתקיימים בענייננו התנאים לחריג האמור בסעיף 18(ג)(2), דהיינו לא הוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח בנסיבות אלו, עלינו לשוב ולבחון מהי תוצאתה של החמרת הסיכון האמורה.

מכל האמור לעיל, עולה תמונת המצב הבאה: תנאי המיגון אכן הופרו באופן חלקי על ידי קליל ולא ננקטו מלוא האמצעים שנדרשו להקלת הסיכון; לא מן הנמנע שאף קיים קשר סיבתי הדוק בין הפרות אלו לבין התרחשות מקרה הביטוח; מנגד, לא שוכנעתי כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח מבלי שינקטו האמצעים הנ"ל להקלת הסיכון גם בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר; כלל לא הביאה הוכחות באשר לפוליסה מקבילה אצלה, ואף לא הביאה ראיות בנוגע לדמי ביטוח שאותם גובים מבטחים אחרים בפוליסות דומות אשר אינן דורשות אמצעי מיגון בדמות עמדה מאוישת קבועה לשמירה על מפתחות הרכבים.

סוף דבר תביעת התובעת אשר הועמדה על סך של 75,000 ₪ - מתקבלת.

התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, הגיש כנגד הנתבעים תביעה בה נטען לרשלנות רפואית בטיפול שניתן לו בשנים 2007-2008 בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים (להלן: "ביה"ח הדסה") במחלקה האורולוגית.

אעמוד על הפסיקה המנחה בהקשר זה. בע"א 231/69 ג'בארין נ' קרן קימת לישראל, פ"ד כג(2) 145, 148 (1969), נפסקה ההלכה הבסיסית ולפיה "אם יש לחברה כמה מקומות עסק, מותר להגיש את התביעה בכל אחד מהם, בלי להיתחשב בכך אם לנשוא התביעה יש קשר לסניף זה או אחר של החברה". הטעם לדבר, נפסק, נעוץ בכך שחברה אשר "פועלת באופן מתמיד ותקין במשרד משלה, באמצעות פקידיה. מן הדין הוא שגם תענה לתביעות המוגשות נגדה שם, ולא רק בקשר לאותו סוג של פעולות בהן היא עוסקת באותו משרד". בר"ע 501/84 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רוטבן, פ"ד לט(1) 26 (1985) (להלן: "עניין הסנה"), נפסק כי מקום עסקה של חברת ביטוח הוא גם עסקו של סוכן ביטוח עצמאי העובד בשליחותה.

גם בעיניין קמור הושם דגש על מצג בדבר קיומם של יחסי שליחות: "בית משפט זה כבר פסק בעבר, כי די בכך שסוכן עצמאי פועל עבור אחר, כדי לאפשר לתובע להגיש את תביעתו נגד האחר במקום בו פועל אותו סוכן (ראו למשל, ... [עניין הסנה – א.ד.]). כאן המקום להזכיר שבאתר האנטרנט של יבואנית הרכב פורסם כי המוסך בחיפה הנו סוכנות של יבואנית הרכב. ניתן, אם כן, לומר כי הפירסום האמור הוא אשר יצר במקרה הנוכחי מצג לפיו המוסך בחיפה פועל מטעמה של יבואנית הרכב. דומה, כי די בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לטענתן של המבקשות לפיה אין המקרה דנא בא בגדר תקנה 3(א)(1) לתקנות סדרי הדין". נמצא; העובדה שמדובר בישות משפטית נפרדת - למשל סוכן ביטוח עצמאי, או מוסך מורשה עצמאי - אינה מכריעה את הכף כשלעצמה.

...

המקבילה של מצג זה לענייננו מוצאת ביטוי בנייר המכתבים ובשלטים; בכיתוב "המרכז הרפואי של הדסה להסרת משקפיים בלייזר", בשימוש בסמל של ביה"ח הדסה, וכן בשילוט שבכניסה למרפאת העיניים: "הרופאים המומחים של ביה"ח הדסה מזמינים אתכם לבדיקת התאמה וייעוץ – חינם". לאור כל האמור לעיל, הרי שלבית משפט זה נתונה סמכות מקומית, שכן מתקיימת החלופה בדבר "מקום עסקו של הנתבע" [תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984] ולפיכך הבקשה נדחית.

ער אני כמובן לכך שהגישה המוצאת ביטוי בפסיקה מנחה זו מהווה אחד השיקולים להכרעה בעניין קמור, שלאורה ניתנת החלטתי זו. כל שביקשתי להעיר הוא כי ראוי להישמר מפני ניצול אותה פסיקה שנועדה להפחית התדיינויות בנושא סמכות מקומית, לצורך הגשת תביעות ללא כל קשר לכללי הסמכות המקומית, או לצורך קיפוח זכויותיו של צד "חלש" בדרך אחרת.

ברם, שקילת שיקולי נוחות כשלעצמם אינה מצויה בסמכותו של בית משפט זה. הבקשה נדחית.