תביעת עובד נגד מעסיק: טענות לזכויות סוציאליות ופיטורים שלא כדין

לאחר סיום יחסי העבודה בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, הגיש המעסיק תביעה נגד העובד.

לפיכך תבע העובד, בין היתר, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פצויי פיטורים מלאים, חלף הפקדות פנסיוניות, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית, הוצאות אש"ל ותוספת מקצועית.

לעניין התביעה שכנגד שהגיש העובד, קבע בית הדין כי מעשיו החמורים והשיטתיים של העובד מצדיקים שלילה מלאה של פצויי הפיטורים, וכי לא מצא נסיבות לקולה לעניין זה. יחד עם זאת נקבע כי כיוון שהמעסיק לא עתר להחזרתם של הכספים שהופקדו על ידו לקרן הפנסיה על חשבון פצויי הפיטורים, העובד אינו נידרש להחזירם וישללו ממנו אך הכספים להם היה זכאי על פי דין חרף התפטרותו אשר לא הופקדו בקופה.

לעניין קביעותיו של בית הדין האיזורי בתביעה שכנגד, טוען העובד כי בית הדין האיזורי שגה כשדחה את טענתו כי המרכיבים שצוינו בתלושי השכר הם פקטביים ונועדו להקטין את שכר היסוד שלו ולפגוע בזכויותיו הסוציאליות, אף כי המעסיק לא הציג כל פנקס שעות עבודה או כרטיסי נוכחות שיש בהם לבסס את האמור בתלושים.

המעסיק טען כטענת הגנה בתצהירו כי יש לדחות את תביעת העובד לדמי הודעה מוקדמת שכן העובד הוא שהתפטר בפתאומיות "ולפיכך הוא היה זה שהיה צריך ליתן לי הודעה מוקדמת". כפי שנפסק לא אחת, "בית-המשפט לא יפסוק לטובת תובע סעד אשר לא נתבקש" (ע"א 8659/99‏ חב' נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ''ד נד(2) 625; ע"ע (ארצי) 119/10 אטקין - הכליה שירותי רפואה ומכונים (1991) בע"מ, פסקה 10 (26.5.2011)).

...

סכום התביעה שכנגד עמד על 1,133,404 ש"ח. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי, בפסק דין מפורט ומנומק בהרחבה, הגיע למסקנה כי המעסיק הוכיח את טענתו המרכזית לפיה העובד ביצע מעשי גניבה של טיח, באופן שיטתי ובמשך שנים רבות, ומכר אותו לגורמים פרטיים במהלך יום העבודה.

אכן, שכר היסוד המהווה חלק מ"השכר הכולל" אינו אמור להיות נמוך משכר המינימום, אך דין טענת העובד שהועלתה לראשונה בסיכומיו בערעור, לאחר לא פחות משלוש טענות שאינן מתיישבות עמה שהועלו בהליך, להידחות לנוכח שינוי החזית ועיתוי העלאתה.

אף דינן של טענות אלה המתמקדות בקביעות עובדתיות ובקביעות שבשיקול דעת הערכאה הדיונית להידחות.

סוף דבר – ערעור העובד על החיובים שהושתו עליו בתביעה העיקרית מתקבל בחלקו, כך שחיוביו לשלם למעסיק פיצוי בגין נזק ממוני של "גניבת הובלות" בסך 194,586 ₪ ופיצוי נוסף בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסכומים של 27,000 ש"ח ושל 6,516 ש"ח – בטלים.

בהתאם למסקנתנו בשאלה זו, נדון בטענות התובע לאי תשלום זכויותיו הסוציאליות, בהיותם נגזרת של תקופת העבודה, בטענת התובע לפיטורים שלא כדין וללא הודעה מוקדמת, כמו גם אי תשלום שכר בגין חודש העבודה האחרון שלו.

סעיף 5א לחוק הודעה לעובד קובע כי: "5א. בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971." סעיף 2(א)(2), קובע כי אחד מהפרטים שעל המעסיק לכלול בהודעה לעובד על תנאי העסקתו הוא מועד תחילת העבודה.

לפיכך אנו קובעים כי התובע זכאי לפצוי בסך 3,000 ₪ בעבור אי מתן הודעה מוקדמת, ובסך של 7,991 ₪, בעבור פיטורין שלא כדין, כפי תביעתו.

...

משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות...". מצאנו כי בעניין שלפנינו, מצויים אנו במצב השלישי בו שני הצדדים לא הביאו כל ראייה או ביסוס לטענתם.

לסיכום דברים אלו, מאחר שהגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת התובע לעבודה בשעות נוספות, לאור החזקה הקבועה בדין וההלכה הפסוקה, הרי שעל הנתבעת לפצות את התובע בסך של 18,025 ₪ בעבור רכיב זה. סוף דבר: תביעת התובע מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן: · חלף הפרשות לפנסיה: סך של 7,291 ₪.

כן תשלם הנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 5,850 ₪ סכום הכולל מע"מ. הסכומים כמפורט לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה עד למועד התשלום המלא בפועל.

אולם, ככל שהמעסיק מכחיש את התשתית העובדתית או התשתית הנורמאטיבית להפרה הנטענת, כגון – תקופת העבודה, הקף המשרה, שיעור השכר המוסכם, תחולת צו הרחבה או הסכם קבוצי על העובד, הרי שבכפוף לכללים הראייתיים נטל ההוכחה ככלל מוטל על העובד, ועצם עבודתו וטענת המעסיק כי שילם לעובד את כל זכויותיו אינן מעבירות כשלעצמן את נטל ההוכחה אל המעסיק.

ההשלכות הראייתיות של מחדל ממתן הודעה לעובד מוסדרות בסעיף 5א לחוק ההודעה לעובד, הקובע כך (ההדגשה שלנו): "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובילבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971." הוראת סעיף 5א לחוק הוספה בתיקון מס' 4 לחוק.

העובד תבע פיצוי בגין אי מתן הסכם עבודה/הודעה לעובד (2,500 ₪); פיצוי מכוח חוק הגנת השכר בשל מסירת תלושי שכר פקטביים (5,000 ₪); גמול שעות נוספות (1,897 ₪) (על פי "חישוב מינימאלי" של 10 שעות בחודש, תוך שמירת זכותו לתקן רכיב תביעה זה אם וכאשר יומצאו לו מלוא דו"חות הנוכחות); חופשה שנתית (4,752 ₪); תשלום בגין 12 ימי חג אשר מועדם צוין בתובענה (2,376 ₪); גמול פנסיה – חלק מעסיק תגמולים בלבד (8,402 ₪); דמי הבראה (3,687 ₪); תוספת וותק (457 ₪); שי לחג (850 ₪); קרן הישתלמות בהתאם לצוו ההרחבה בניקיון (6,801 ₪); הודעה מוקדמת (6,138 ₪); הפקדה לפצויי פיטורים על פי הוראות צו ההרחבה בענף הניקיון (9,028 ₪) (ולחלופין – 8,716 ₪ על פי שכרו אל מול ותק עבודתו); פיצויים בגין פיטורים שלא כדין/הפרת חובת השימוע (5,000 ₪); כמו כן תבע פצויי הלנת השכר בטענה ששכרו שולם רק ביום העשירי לכל חודש עוקב, בנגוד לדין.

בית הדין האיזורי דחה את טענת החברה כי לעובד שולם שכר מינימום בהתאם לאמור בתלושי השכר וקבע כי תלושי השכר שהועברו לעובד אינם אותנטיים, וכך נאמר: "7. לאחר שעיינו בחומר הראיות שהוצג בפנינו ושקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה, כי סוכם עם התובע על שכר שעתי בסך 30 ₪ נטו (וכך אף שולם לו) וכי הרישום שנערך בתלושי השכר נעשה שלא כדין ועל מנת לנסות לשוות באופן מלאכותי תשלומי זכויות סוציאליות שלכאורה שולמו לתובע.

...

לסיכום: בחלק זה של פסק הדין עמדנו על הכללים הראייתיים שלפיהם יש לבחון את טענתם העיקרית של העובדים בערעורים שלפנינו, לפיה שכרם המוסכם עמד על 30 ₪ נטו לשעה.

אשר לחיוב בהפקדה לגמל בגין שעות נוספות לא מצאנו הצדקה לכך, כשעל פי הדין המעסיק רשאי, אך לא חייב, לבצע הפקדות לגמל ופיצויי פיטורים מרכיב השעות הנוספות, אשר בנסיבות העניין לא הוכח כי אינו אותנטי.

סוף דבר - ערעור החברה מתקבל בחלקו: (1) הערעור על החיוב בתשלום פיצוי בגין הודעה לעובד, הפרש דמי חגים בסך 101 ₪, שיעור ניכוי דמי ההודעה המוקדמת והוצאות משפט – נדחה.

אשר להוצאות משפט בערעור סבורים אנו כי על אף שעיקר הערעור התקבל, ובשים לב לכך שאי מסירת ההודעה לעובד תרמה לאי הבהירות - כל צד יישא בהוצאותיו.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים: התובע הגיש בתאריך 4.10.20 תביעה כנגד הנתבע במסגרתה עתר לחיוב הנתבע בתשלום פצויי פיטורים, חלף הפקדות לפנסיה, הפקדות לפקדון עובדים זרים, דמי נסיעה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, דמי הבראה, גמול עבור עבודה בשעות נוספות, שכר עבודה, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע, פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר ופצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה.

התובע ביקש לקבל תשלום במזומן, ללא תלוש שכר ובקש להמנע מתשלום מיסים והפרשות סוציאליות.

ראשית, גרסת הנתבע לא נתמכה בתצהיר והנתבע אף לא התייצב לדיון; שנית, העד מטעם הנתבע שטען בתצהירו כי מדובר בשכר כולל, אף הוא לא התייצב לדיון ולא ניתן היה לחקור אותו על תצהירו; שלישית, תצהירו של התובע לא נסתר והוא אף תמך באמור במסגרת החקירה הנגדית (עמ' 3 שורות 20-21); רביעית, בין הצדדים לא נכרת הסכם העסקה ואף לא צורפה כל הודעה על תנאי העסקה כך שנטל ההוכחה הנו על שכמו של המעסיק, שלא עמד בו (ראו סעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 לפיו "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת"); חמישית, לא ניתן להסכים לתשלום שכר הכולל תשלום עבור פצויי פיטורים אלא בהתאם לאמור בסעיף 28 לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

בנסיבות אלו התובע זכאי לחלף הפקדות לפקדון עובדים זרים בסך 17,497 ₪ (33 ₪ * 182 שעות * 38 חודשים * 16% בנכוי סך 19,019 ₪ בגין רכיב פצויי הפיטורים עבור התקופה 5/17-6/20 שנפסק כאמור לעיל).

...

בנסיבות אלו מצאנו לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪ (ראו סעיף 5 לחוק).

סוף דבר: התביעה מתקבלת כמפורט לעיל.

הנתבע ישלם לתובע סכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 26,026 ₪.

הרקע לבקשה התובע הגיש ביום 12.7.18 תביעה בסך 66,501 ₪ כנגד המנוחים וחברת הסיעוד, הנתבעת 3, לחיובם בתשלום זכויות סוציאליות לעובדת אזרחית פיליפינים, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית במנוח מר דוד שדה ז"ל, גב' Nabela Judith (להלן: "העובדת") בתקופה מיום 23.4.17 ועד למועד פיטוריה שלטענת התובע היו שלא כדין ביום 18.4.18.

בעניינינו אין המדובר בתביעת עובד כנגד מעסיקו לתשלום זכויות סוציאליות קוגנטיות אלא בתביעת התובע שהוא בבחינת צד שלישי מכח המחאת זכות שנחתמה על ידי העובדת לפרעון חוב כספי רגיל שלה כלפיו, כך שמעולם לא היתה בין הצדדים כל הכרות או יחסי עובד ומעסיק.

...

טענות המבקשים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית נדחו זה מכבר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כאשר מכלול טענות הצדדים, הן העובדתיות והן המשפטיות, לרבות שאלת היותו של התובע "חליף" העובדת ושאלת הנפקות המשפטית של המחאת הזכות עליה חתומה העובדת, העומדת בבסיס התביעה, דינן להתברר לגופן במסגרת ההליך ונראה על פניו ומבלי שיהא בדבריי כדי לקבוע מסמרות בהליך לגופו, כי אין המדובר בהליך סרק.

ודוק, בענייננו התובע נתן הסבר המניח את הדעת להיעדר תשלום ההוצאות, אשר כאמור בוטלו בסופו של יום במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 31.5.23 (ע"ע (ארצי) 52123-05-22), מה גם שטענת התובע כי הוא שילם את הוצאות הנתבעת 3 שהוטלו עליו במסגרת פסק הדין הראשון לא נסתרה (הוצאות שכאמור אף הן בוטלו במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 8.6.21, ע"ע (ארצי) 12159-01-19) ואף מטענות המבקשים עולה, כי התובע הפקיד את הערובה בסך 3,000 ₪ שבה הוא חויב על ידי בית הדין הארצי לעבודה ומכל אלה שוכנעתי בקיומה של יכולת פירעון המאפשרת למבקשים להיפרע את הוצאותיהם ככל שהתביעה תידחה.

סוף דבר על יסוד האמור - הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה נדחית.