תביעת ספאם ותביעה שכנגד בגין השפלה והטרדה

בכתב התביעה המתוקן נטען כי הנתבעות שלחו לתובע מיסרוני פירסום ללא הסכמתו ובנגוד להוראות סעיף 30א' לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק הספם"), ובכך הטרידו אותו ופגעו בפרטיותו.

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; (2) (נמחקה); (3) (נמחקה); (4) (נמחקה); (5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים; (6) בתביעה שכנגד – מקום הגשת התביעה המקורית.

...

לבד מכך שטענת התובע שקיבל את המסרון עת שהה בבית הוריו באשדוד לא נטענה בכתב התביעה, וכי כתב התביעה המתוקן כולל שלושה פרסומים שנשלחו על פי הנטען לתובע - שני מסרונים ודוא"ל, שרק לגבי אחד מהם נטען בתגובתו כי התקבלו באשדוד; אין בידי לקבל את פרשנות התובע לפיה נתונה לבית משפט זה סמכות מקומית רק משום שקיבל את אחד המסרונים עת שהה בעיר אשדוד.

אמנם בעבר חזרה ונשמעה הפסיקה אליה הפנה התובע, לפיה אין לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית בשים לב לממדיה של מדינת ישראל, ואולם אני סבורה כי לאחר התקנת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 והשינוי שנערך במסגרתן לעניין הסמכות המקומית, אשר הוחל גם על תביעות קטנות במסגרת תיקון תקנות השיפוט בתביעות קטנות, נעה המטוטלת באופן שיש בו לצמצם את 'מרחב התמרון' הפרשני לעניין הסמכות המקומית.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני מוצאת כי הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבתי המשפט במחוז תל אביב.

משכך, אני מורה על העברת התביעה לבית משפט המוסמך, במחוז תל אביב.

האם מסרים פוליטיים של חבר כנסת, הקוראים בין היתר להתפקדות לשורות המפלגה בה הוא חבר, הם בגדר "דבר פירסומת" אסור ("ספם") שהמחוקק ביקש לאוסרו? זו השאלה שבלב המחלוקת כאן, והתשובה הברורה: לא. רקע התובע, עורך דין במקצועו, מלין על שבע הודעות שנשלחו אליו כנגד דעתו החולקת, שתיים לדואר האלקטרוני שלו, חמש לטלפון הנייד.

התובע, במידה רבה כסרח עודף, ביקש להסמיך תביעתו לא רק על הוראת סעיף 30א לחוק התיקשורת (שעניינו "דבר פירסומת" אסור), כי אם גם ההוראה הסמוכה לה, זו שבסעיף 30 לחוק התיקשורת, הקובעת: "המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים". קבלת המסרים הפוליטיים למכשירו או למחשבו, גורס התובע, יש בהן משום "הטרדה", המצדיקה חיוב בפצוי, ואת הפצוי, הוא מציע (על יסוד מספר פסיקות של בתי המשפט לתביעות קטנות) יש לשאוב מהוראת סעיף 30א לחוק, שעניינו אותם דברי פירסומת אסורים.

כאן: מפלגה שנדרשה להיתגונן מפני תביעה מיותרת ונטולת כל בסיס, לממן את שכר עורכי דינה לעריכת הגנתה והתייצבותם לעדות, ומנהלה של המפלגה נידרש אף הוא לעסוק בתביעה ובהתייצבות לדיון בה. נקודת המוצא היא שהצד שהפסיד בתביעתו יישא בהוצאות הריאליות של הצד שכנגד, כדי למנוע מן הצד הזוכה חיסרון כיס, להרתיע תובעים-בכח מלנקוט בהליכי סרק, ולעודד נתבעים-בכח להמנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ בפיסקה 19 (28.6.09)).

...

די באלה להביא למסקנה כי אין בסיס לתביעה גם בעילת ה"הטרדה" שבסעיף 30 לחוק.

סוף דבר חבר כנסת שלח שבע פעמים מסרים פוליטיים, להנעת הנמען להצטרף לפעילותו הפוליטית, שמא אף להתפקד למפלגתו.

אני מורה אפוא על סילוקה של התביעה, בהיעדר עילה, כהוראת תקנה 100(1) לתקנות.

בנגוד לעדותו זו, הרי שבתביעות "ספם" אותן הגיש בחודש 11/2015 הוא כתב את הדברים הבאים (ראו מוצגים נ/1 ו- נ/2): "יש לציין כי מכשיר הטלפון שאליו נשלחו הודעות אלה משמש אותי בעבודתי השוטפת, והדבר מהוה מיטרד גדול שכן בתור איש שירות אני נאלץ להתייחס לכל הודעה והודעה." (ההדגשות שלי – י.ל) בחקירתו הנגדית נידרש קזריאן להסביר את הסתירה בין הדברים, ותשובתו היתה (ראו עמ' 10 לפרוט' ש' 9 – 14): "ש. תסביר לי איך זה מסתדר עם זה שאמרת שאתה לא עובד משנת 2010?

רשמתי שזה יותר חזק שזה מטריד.

היות שכך, נידרש הסבר מדוע השהה קזריאן את תביעתו, שכן לדבריו בעקבות הפירסום דבקה בו תדמית של "הבריון השכונתי" (סעיף 95 לתצהירו), וכי המכתב נועד "להשפיל ולעשות אותי ללעג" (סעיף 108 לתצהיר).

...

יחד עם זאת יש לומר, כי אילו הייתי מגיעה למסקנה שמדובר באמירה שהיא בגדר "לשון הרע" שכן היא איננה אמת, אזי די היה בהפצת המכתב לגורמים המכותבים, כדי להוות בסיס לתביעה.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום כולל של 6,000 ₪.

הראשונה בגין משלוח קטעי ספרות ללא הסכמה עם לינק לאתר הסופרת וספריה – תביעת " ספם " , והשנייה בשל טענה נגדית להשפלה פגיעה והטרדה , עקב אופן פניות התובע לנתבעת בהקשר מושא תביעתו.

...

לאחר שעיינתי במכלול הטענות והראיות החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ומינורי יחסית , ולדחות את התביעה שכנגד , וזאת מהטעמים הבאים : הנסיבות המיוחדות של היות התובע חלק ממאגר ה" חברים " בפייסבוק, ובסופו של יום הוכנס למאגר החברים להם נשלחו קטעי ספרות של הנתבעת ולינק לאתר ספריה ,חוסר מיומנותה בתחום בגילה כ 85 , ובעזרה לה היא זקוקה מגורמים אחרים , אלו מובילות למסקנה כי הנתבעת לא ידעה ולא השגיחה בנדרש ממנה וסבורה הייתה כי חבריה ואוהבי כתיבתה הם מושאי המשלוחים .זאת ועוד, התרשמות בית המשפט כי הנתבעת לא שלטה במה שקורה באתר והמעורבים בו, בכל הנוגע לתפוצה ולא חשבה לרגע כי נכללו מי שהם אינם חבריה ומעריציה הנאמנים , אנשי ספר עימם היא בקשר , הביאה את בית המשפט למסקנה כי בכל הנוגע למשלוחים לפני שיחת הטלפון אין לפסוק פיצוי בעבור 3 ההודעות הראשונות .

לאור האמור , התביעה מתקבלת חלקית ומינורית ביחס לשתי ההודעות האחרונות תוך תשומת לב למכלול הנסיבות ותכליות החוק .

לאור האמור , באין ראיות ועילה מבוססת לתביעה שכנגד , התביעה שכנגד נדחית .

חלק שני – דיון והכרעה בתביעה העיקרית (תביעת שפיר נגד נתניהו) שתי הערות מקדימות – ראשית, כיצד יש להתייחס לתביעות לשון הרע ביחס לאנשי ציבור; שנית, על ההבחנה בין טענת חופש הביטוי לבין רצון "לבוא חשבון" וכן "רצון להפרע" הערה ראשונה משתיים – היתייחסות לתביעת לשון הרע בה מעורבים אנשי ציבור התובעת כיהנה כחברת כנסת במשך כשבע שנים ועד שבועות ספורים לפני האירועים שהביאו לתביעה והתביעה שכנגד.

הטרדה מינית הוגדרה בסעיף 3(א) לחוק, בין היתר כך: הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נידרש לעשותו הוא בעל אופי מיני; מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין; הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות; התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות; היתייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית; "היתנכלות" הוגדרה בסעיף 3(ב) לחוק, כך (ההדגשה לא במקור): "היתנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית" האמירות שהוטחו בתובעת, לרבות ההתייחסות הנטענת לחיבתה לפדופילים וכן הקריאה לכך שתימצא "בעל קבוע" – לא ניכנסות לאף אחת מהגדרות החוק ביחס להטרדה מינית.

...

ביחס לתביעה שכנגד – כפי שפורט בחלק השלישי לפסק הדין –התביעה שכנגד נדחית.

אשר על כן אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 40,000 ₪.

בנוסף אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין התביעה העיקרית בסך של 20,000 ₪ ובגין התביעה שכנגד, למרות היקפה, בסך של 10,000 ש"ח בלבד וזאת בשל העובדה שחלק ניכר מעובדות התביעה שכנגד נדונו והוכרעו גם במסגרת התביעה העיקרית.