לפניי תביעה לסילוק יד משלוש יחידות בבניין ברחוב אלנבי 81 תל אביב, הידועים כגוש 6937, חלקה 5 (להלן: "הבניין").
ביום 11.9.2017 שלחה התובעת הודעות לנתבעים על המחאת הזכויות והחובות, שלפיה הועברו הזכויות והחובות בקשר לדירות המחוזקות על ידם בבניין מהבעלים הקודמים לידי התובעת כלהלן:
המחאת זכויות על פי חוזה דיירות מוגנת מיום 17.12.1975 שנחתם עם המנוח חיים סייג ז"ל (להלן: "המנוח"), ממנו עולה שהמנוח שכר דירה בת שלושה חדרים בקומת קרקע בבניין, למטרת בית מלאכה ומסחר לצורפות.
לטענת התובעת, שתי הדירות בקומת הקרקע אוחדו בעבר לעסק אחד המשמש לבית מלאכה ומסחר לצורפות, כאשר חוזי השכירות לגבי שתי הדירות הופרו בהפרה יסודית, בהשכרתן לחברות שונות, וזאת בנגוד לסעיף 5 בחוזי השכירות.
מכל מקום, גם אילו הנחתי כי הנתבעת 1 הייתה דיירת "מקורית" בדירה, אזי בהעברת הפעילות בדירות בקומת הקרקע לנתבעת 5 (דבר שלא הוכחש כאמור על ידי הנתבעים) הפרה הנתבעת 1 את הוראות הסכם השכירות, באופן המקים עילת פינוי נגדה.
...
אציין, כי הנתבעים טענו בסיכומים מטעמם להתיישנות; שיהוי; העדר עילה ונזק ראייתי- טענות שלא נטענו בכתב ההגנה מטעם, כך שמדובר בהרחבת חזית פסולה ודינן להידחות.
מכאן, שהפסיקה למעשה מונעת את האפשרות לאפשר לנתבעים להמשיך ולהשכיר – בניגוד לחוזי השכירות את הדירות בקומתה הקרקע, שכן זו לא תכליתו של מוסד הסעד מן הצדק – כך שדרישתם של הנתבעים בעניין זה נדחית.
סוף דבר
הפועל היוצא הוא כי הנתבעת 1, כדיירת חוזית ודיירת נגזרת בדירות בקומת הקרקע, הפרה את הוראות חוזה השכירות בהעברתן לנתבעת 5, ומשכך – יש להורות על פינויה מהדירות בקומת הקרקע.
