תביעת סילוק יד ופינוי ממקרקעין של מינהל מקרקעי ישראל

הדירה נימצאת על שטח מיגרש 8, ולכך הצמיד מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל, ולהלן: המינהל) אף את מיגרש 9, בשטח כולל של 1,372 דונם לשני המגרשים.

משלא נענתה דרישה זו, הגישה המשיבה נגד המערערים תביעה לסילוק יד, פינוי והריסה (ת"א 51447-06-11).

...

תשריט עמידר עליו מסתמכים המערערים לא היווה חלק מהסכם המכר, ובית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי שהתשריט אינו מעיד על זכויות המערער במקרקעין; כך משורה של טעמים, בין היתר משום עדות נציגת המשיבה לעניין זה, שאותה מצא בית המשפט "סדורה, אמינה והשתלבה היטב עם מסמכים רבים, כמו גם עם ההיגיון והשכל הישר". כידוע, כלל הוא כי אין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית להוציא מקרים חריגים שבהם נפלו פגמים מהותיים בהחלטה היורדים לשורשם של דברים.

לנוכח כל האמור, נחה דעתנו כי לא עלה בידי המערערים להוכיח שקיימות להם זכויות במגרש 10.

סופו של דבר, הערעור נדחה.

הרקע מינהל מקרקעי ישראל (במקומה באה רשות מקרקעי ישראל, להלן: המינהל) הגיש תביעה לפינוי וסלוק יד של הנתבע מקרקע הנמצאת בתחום אגודה חקלאית שיתופית.

על כן, משתמה התקופה האמורה, לא קיימות נסיבות שיש בהם כדי להקים השתק, ולפגום בזכותו של המינהל לעתור לפינוי וסלוק יד של השמוש החורג מהמקרקעין.

...

בנסיבות אלו, אינני מקבלת את העתירה המחייבת את הנתבע להרוס את המבנים שבנה, שכן לא מן הנמנע כי ניתן יהיה לעשות בנכס שימוש חקלאי.

בוודאי שלא ניתן היתר בניה למבנה על מנת שזה ייהרס לאחר מספר שנים, וברי כי טענה זו אינה יכולה להביא למסקנה כי יש להורות על הריסת מבנה שנבנה על פי היתר כדין.

סוף דבר לא ניתן לנתבע היתר מכח הסכמה מכללא, לשימוש חורג בקרקע לתקופה העולה על חמש שנים, והמינהל אינו מושתק מלהעלות טענה כי הנתבע עושה שימוש חורג בקרקע ללא היתר מתאים, וזאת החל מחלוף תקופה של מחמש שנים ממועד משלוח מכתב ההסכמה.

זהוי החלקה: הנתבע 1 מודה בחתימתו על ההסכם כי החלק של המשכירים במקרקעין, המוחזק על ידו מזה שנים ועל פי ההסכם, מצוי בחלק הדרומי של המקרקעין וגובל בדרך המצויה בחלק הדרומי, והוא מנוע מלהעלות טענה נוגדת בעתיד (סעיף 5 להסכם).

עוד טען הנתבע כי על התביעה חלה היתיישנות לאור העובדה כי מזה דורות ועוד עובר לשנת 1930 משפחתו מחזיקה בחלק מהמקרקעין השייך כאמור למינהל מקרקעי ישראל, בשטח של כ- 1,600 מ"ר, מעבדת אותו ונוהגת בו מנהג בעלים (סעיף 20 לכתב ההגנה, סעיפים 14-19 לתצהירו התומך).

ביום 30.6.16 הגישו המשכירים תביעה נוספת לסילוק יד ופינוי מושכר כנגד הנתבע 1 וחמישה נתבעים נוספים במסגרת תא"ק (קריות) 64611-06-16 (להלן: " ההליך השני" – נספח "ו1" לתצהירי התובע).

כאמור, הנטל אינו מוטל על התובע אלא דוקא על הנתבע ועליו להוכיח את שתי העובדות הרלבנטיות, משמע: עליו להוכיח כי אכן פינה את המקרקעין בחודש 8/15 והותירם ללא שעומד עליהם מבנה, ובנוסף עליו להוכיח כי המבנה הקיים כיום במקרקעין, הצימר, לא ניבנה על ידו או מכוח רשות שנתן למי מבני משפחתו להקימו.

אמנם נכון כי באותה היזדמנות טען כי מדובר במקרקעין השייכים למינהל מקרקעי ישראל (טענה אותה זנח בהליך זה), אולם אין בכך לפגום מתוקפה של ההודאה כי נכון לחודש 3/16 החזיק במקרקעין, ורק היתנה את פינויים בכך שיקבע שהזכויות בהם הנן לתובע.

...

מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי בתום תקופת השכירות אכן פינה את המקרקעין.

לאור כל האמור דין התנגדות הנתבעים לביצוע השטר להידחות, ויש לחייבם לשלם לתובע, עפ"י השטר.

כמו כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בגין שכ"ט עו"ד בהליך זה בסך של 10,000 ₪, סכום אשר יתווסף לחוב שבתיק ההוצל"פ. אני מורה על ביטול עיכוב ההליכים בתיק הוצל"פ 506065-08-16 המזכירות תעביר העתק פסק הדין לרשות האכיפה והגבייה לצורך חידוש ההליכים.

עוד הם טוענים שבתחילת שנת 1999 עמדה על הפרק האפשרות שהדיירים יפנו את הנכס תמורת 400,000 דולר ארה"ב. הם צרפו (נספח 4 לכתב התביעה) עותק של הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל בו מתחייב המינהל לשלם למתפנים 1,600,000 ₪ אך מדובר במסמך החתום רק על ידי בעלי הזכות בדיירות המוגנת.

בסמוך לזכייתה הגישה חברת בית ביפת תובענה לסילוק יד נגד האחים אליהו (ת"א (שלום ת"א) 62008/01 (להלן: התובענה הראשונה)), שהתבררה בפני כב' השופט דן מור.

...

כפי שיובהר בהמשך אני מקבל את עמדת המצהיר מטעם התובעים כי בניגוד לאמור במכתב, לא נוהל מו"מ עם הדיירים המוגנים.

המצהיר מטעם התובעים ציין כי כך נעשה לאור רצון העירייה לחייב את התובעים בארנונה (עמ' 48, ש.34), ועדות זו מקובלת עלי.

ראה בהקשר האמור גם הליכי הפינוי אשר התנהלו בעבר כנגד ש' ואחרים ביחס בחלקה *, (תת חלקות **, ** ו-**), בגוש ***** בכפר ******, וכן מכתבי ההתראה אשר נשלחו לש' מאת מנהל מקרקעי ישראל בעבר פלישה לגו"ח **/****** (כאשר בהמשך הוגשה תובענה לפינוי וסלוק יד, ע"י מינהל מקרקעי ישראל כנגד ש' ביחס לחלקה **בגוש *****), וכן ביחס לחלקה * בגוש *****.

...

יתר על כן, מהחומר הקיים בתיק שוכנעתי, כי הסכם המתנה אשר נערך בין ש' לבין ר' הינו הסכם למראית עין אשר נערך אך לטובת ההליך המשפטי, לאחר שהוגש ההליך לקבלת צו הגנה והרחקה כנגד י', והוא לא נוצר אלא לשם סיכול חזרת האחרון להתגורר בבית או במקרקעין הסמוכים לו. סממן מרכזי לכך שלא נכרת בין ש' לבין ר' חוזה אמיתי ושלא הוענקה מתנה של ממש על ידי ש' לבנו ר', ניתן למצוא בדברים אשר נשמעו מפי ש' עצמו במהלך הדיונים, עת הביע ש' את רצונו לשוב ולהתגורר בדירה ללא ר'.

לסיכום: אני מורה על קבלת תביעותיו של י' לפסק דין הצהרתי וכן לצו מניעה, ביחס ל-1/24 חלקים מהזכויות במקרקעין בתת חלקה 1, חלקה **, גוש ***** בקרית ***.

מנגד, אני מורה על דחיית התובענה המשותפת של ש' ור' לקבלת סעד של סילוק יד. ש' ור' יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות הליך זה לטובת אוצר המדינה, שכן י' מיוצג על-ידי עורך דין מהסיוע המשפטי, בסך כולל של 30,000 ₪.