תביעת סילוק יד ופינוי במקרקעין בשל הקמת מבנה פולש

זוהי תביעה לפינוי וסלוק יד מחלקת מקרקעין סמוכה לבית הנתבעים, אשר בה הוקמו קיר אבן ומחסן ונטעו עצים.

יתר על כן, עיון בהסכמים שבין חג'ג' לעמידר מעלה, כי הם רכשו "נכס" שהוא מבנה מגורים, תוך התחייבות עמידר כי בהמשך תרשם על שם הרוכשים זכות חכירה ביחס למבנה ולחלק בלתי מסוים במיגרש שעליו מוקם המבנה, כאשר גודלו של חלק זה לא הוגדר (נוסחיהם של שני ההסכמים שונים, אך בשניהם מדובר על מבנה וחלק בלתי מסוים במיגרש שעליו בנוי המבנה).

על פי הפסיקה - בית המשפט לא ימנע סילוק ידו של פולש, גם אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, בנסיבות שבהן אין עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות (רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל, 31.10.05).

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני רואה לנכון לקבל את התביעה.

בהתאם אני מורה לנתבעים לסלק את ידם מחלקה 57 בגוש 18108, ולפנות ממנה את כל הציוד והמטלטלין שלהם שבשטח החלקה.

כן אני מורה לנתבעים להשיב את מצב החלקה לקדמותו, ובכלל זה להרוס כל אשר נבנה, חובר והוקם על ידם בחלקה.

עסקינן בתביעה לסילוק יד. התובעת, רשות מקומית, הגישה את כתב התביעה בהליך זה בטענה כי היא הבעלים הרשום של שטח צבורי אליו פלש הנתבע, בנה בו מבנים ועשוה בו שימוש, והכל ללא הסכמתה וללא אישורה.

הזכות לתבוע סילוק יד תביעה לפינוי וסלוק יד ממקרקעין מוגשת מכח סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק), הקובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". במקרה שבו אדם בנה על מקרקעין של אחר, קובע סעיף 21(א) לחוק זה כי "הקים אדם מבנה או נטע נטיעות במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין... לידרוש ממי שהקים אותם שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם." בעל זכות הקניין בקרקע רשאי לקבוע מי יחזיק במקרקעין ומי יעשה בהם שימוש.

על אף השאיפה כי בנייה בלתי חוקית תמוגר בכל חלקי העיר, נראה כי נקודת התחלה (או מוקד לאכיפה) היה במיתחם השוק בו היו פולשים שנידרש לפנות לצורך הקמת ביניין הערייה החדש.

...

" [ההדגשה שלי – ר.ה.] המסקנה היא, שאין להתיר לנתבע להמשיך ולהחזיק, לנהל הוסטל, לגבות דמי שכירות ולנהוג מנהג בעלים במקרקעי ציבור, מכח ההלכה הפסוקה, גם אם העירייה אינה פועלת ממניעים "טהורים", שכן בכך יזכה הנתבע, על חשבון הציבור, בקרקע שאינה שלו, קרי, בזכות שאינה מגיעה לו. נכון הדבר, כי לו פעלה העירייה כלפי כל מפרי חוק התכנון והבניה, בכל העיר, באכיפה הדוקה, קבועה ואינטנסיבית, בכל מקרה של פלישה למקרקעי ציבור, היו כלל התושבים זוכים לשטחים ציבוריים פנויים רבים יותר לרווחת הכלל.

סוף דבר לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי קיימת לו עילת הגנה טובה כנגד תביעת הפינוי, וזאת חרף התוצאה הקשה מבחינת הדיירים שנתנו בו את אמונם.

אשר על כן, דין התביעה להתקבל.

מבוא לפני תביעה לפינוי וסלוק ידם של הנתבעים ממקרקעין, הידועים כגוש 40051 חלקה 1, מיגרש 56, לפי תכנית 2/בת/7 והמצויים בעיר אילת (להלן: "המקרקעין מושא התביעה" ו/או "המקרקעין").

התובע מס' 1 הנו בעל חברת בניה ואילו הנתבע מס' 2 הנו אדם פרטי, בעל ידע במכבסות ואשר התקשרו עם התובעת בהסכם לפיתוח המקרקעין מושא התובענה, לצורך הקמת מכבסה שתספק שירותים למלונות באילת.

( ראה נספח 11 לתצהיר קבלו) ואף בתצהירו של ויקטור לוי המציין בתצהירו כי בשנות התשעים נודע לו על תכנית לשנות את יעוד המקרקעין ולפיכך סבר כי אין טעם להמשיך בהקמת המבנה.

לאחר גילוי הפלישה ומגורי העובדים הזרים במקרקעין מושא התביעה, בשנת 2002 שלחה התובעת לנתבעים באמצעות הלישכה המשפטית ביום 30/10/02 מכתב דרישה לנתבעים לפנות את המיגרש ( נ/11) והנתבע מס' 1 עתר להארכת הסכם הפיתוח וכן ארכה לפינוי של שנה ( ראה נ/12).

...

כמו כן אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו כי הסכם הפיתוח בין הצדדים בסופו של יום הוארך ואף לא הוכיחו כי ניתנה הסכמה ע"י הגורמים המוסמכים להאריך את תוקפו של הסכם הפיתוח.

כפועל יוצא מהאמור- דין התביעה להתקבל בכל הנוגע לסעד הפינוי ואני מחייבת את הנתבעים לפנות את המקרקעין מושא התביעה מכל אדם ומטלטלין ומכל אשר הוצב בהם, נבנה, נטע בהם בתוך 6 חודשים מהיום.

וכפועל יוצא לחייב את הנתבעים בהוצאות הפינוי וההריסה, ככל שתידרש לעשות כן. כמו כן אני מורה לנתבעים ומי מטעמם להימנע מלהיכנס למקרקעין מושא התביעה ולתפוס בהם חזקה וכן להימנע מלהפריע לתובעת או למי מטעמה לבצע במקרקעין כל פעולה שהיא בעצמה ובין באמצעות מי מטעמה לאחר מועד הפינוי שנקבע על ידי.

שווקאת אלעוברה ע"י עו"ד חנן ביטון ו/או עו"ד דוד עזוז פסק דין מבוא לפניי תביעה לפינוי וסלוק ידו של הנתבע מס' 2 ממקרקעין המצויים בגוש רשום 100418, חלקה 65 , וגוש 100624, חלקה 42, עליהם חלה תכנית לפי חוק התיכנון והבנייה 1965 ( להלן: "המקרקעין מושא התביעה") וכן לתשלום דמי שימוש מיום 1/1/15 ועד למועד הפינוי בפועל.

טיעוני הצדדים לטענת התובעת בכתב תביעתה המתוקן, במסגרת סיורי פקוח שנערכו במקרקעין נתגלה כי הנתבעים פלש למקרקעין באמצעות הקמת מבנים המשמשים לפעילות מסחרית, הקימו מיתחם המשמש כעסק למכירת כלי רכב, תחמו בגדר, הקימו מבנה המשמש כמשרד, וכן סככה מעל המבנים.

לאחר שהבאתי בחשבון את כל השיקולים השונים, את נסיבות העניין, את העובדה כי המבקש השקיע כספים במקרקעין והעביר כספים לרשויות בגין המקרקעין באופן קבוע וסדיר, את נימוקיו האישיים של הנתבע , את אופי העסק, את נכונות הנתבע להירתם ולהביא התובענה לסיומה המהיר והיעיל, וכן לאור העובדה כי התביעה בראשיתה כלל לא הוגשה כנגדו, ועל מנת לאפשר לו את הזמן הדרוש לו להתארגן על העברת העסק מבלי לגדוע את מקור פרנסתו, הגעתי להכרעה כי על הנתבע מס' 2 לפנות את המקרקעין מושא התביעה מכל אדם וחפץ ומכל המחוברים למקרקעין בתוך 12 חודשים מהיום.

...

בשים לב להחלטתי בדבר דחיית הפינוי ב- 12 חודשים מהיום, ישלם הנתבע לתובעת דמי שימוש כולל מע"מ בסך של 3,225 ₪ עבור כל חודש מחודש 1/23 ועד הפינוי בהתאם לפסק הדין.

הנתבע ישלם עבור חודש 1/23 ביום 1/3/23 וכן כל חודש עוקב.

כמו כן ישלם הנתבע מס' 2 לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 20% מהסכום שקבעתי לעיל.

מבוא: לפניי תביעה לפינוי וסלוק ידם של הנתבעים ולהפסקת השימושים המפרים, כך לטענת התובעת, במקרקעין הידועים כגוש 100418 חלקה 65 (בחלק) בעיר רהט וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימושים המפרים עבור התקופה החל מיום 01.08.2011 וכלה ביום 31.07.2018 ובסך כולל של 337,777 ₪ וכן להורות על תשלום דמי שימוש ממועד זה ועד הפינוי בפועל.

טענות הצדדים: לטענת התובעת הקימו הנתבעים ביחד ולחוד, במקרקעין מושא התביעה, ללא זכות או רשות בית קפה ומתחם משרדים (להלן:"המבנים מושא התביעה") החורגים מערפו של מיגרש 146 בשכונה 24 ברהט וכן הניחו שני מבנים יבילים והחנו עגלות של משאיות וזאת בשטח כולל של 387 מ"ר (להלן: "שטח הפלישה").

...

לאחר שעיינתי בתצהיר עד התובעת ובתצהיר הנתבעת מס' 3 אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה ברמת הוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי ביום 06.11.19 הייתה מצויה במקרקעין מושא התביעה, מכולה של הנתבע מס' 3.

אף אם מסקנתי היתה אחרת והייתי מגיעה למסקנה כי המדובר במכולה השייכת לנתבע מס' 3, סבורתני כי התובעת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת ממנה במשפט אזרחי כי המכולה הנדונה, היתה מנוחת במקרקעין משוא התביעה מיום 1/8/11 ועד לתום תקופת השימוש וכי אין המדובר בהנחה אקראית של המכולה, בשים לב כי המדובר בשטח פתוח שכן תושבי המקום, הנחנו שם עגלות ורכבים.

סיכום: נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב כי חוות הדעת מטעם התובעת מבוססת על נתוני מדידה שלא הוכחו והיות המבנים קיימים בשטח שבבעלותה המלאה של התובעת ומחוץ למגרש 146, ובשים לב להכרעותיי לעיל, דין התביעה לתשלום דמי שימוש להידחות שכן התובעת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת ממנה במשפט אזרחי, את היקף השטחים והמבנים מושא התביעה ואף לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת ממנה כי המבנים מושא התביעה, מצויים היו כולם בשטח שבבעלות התובעת.