תביעת סילוק יד וסעד כספי בגין פולשים בדירה

בספטמבר 2013 הוגשה התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה וכן לסילוק ידה של הנתבעת 3, אחות הנתבעת 2.

התביעה כוללת גם סעד בגין חוב כספי בסך של 5,299 ₪ כנגד כל הנתבעים, לרבות הנתבעים 4 ו-5, הערבים של הדיירים החוזיים.

לא נסתרה עדותו של מר לוביץ, הנסמכת על מסמכים בכתב והתקשרות עם החברה הקבלנית ורשות מקרקעי ישראל, כי הבית הוא שלו ואין למשפחת סוסן כל זכויות קנייניות בו. עצם העובדה כי אילן קיבל כספים עקב ניזקי גוף, אינה מעידה כי כספים אלו שמשו בפועל לרכישת הבית.

בכל הנוגע לתביעה הכספית, שעה שקבעתי שלא היה בסיס מינהלי לעדכן את הנתבעת 3 כפולשת לדירה, על סמך ביקור אחד בו ניצפתה בה, נשמטת הקרקע תחת חיובה של נתבעת 3 בדמי שכירות ראויים.

...

בכל הנוגע לנתבעת 3, לא הוכח כי פלשה לדירה ולא ניתן היה להגיע למסקנה זו מביקור בודד בדירה ואמירות עלומות משכנים.

על כן, התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה מחמת נטישתה, נדחית.

אין משמעות מסקנה זו כי התובעת מנועה מעתה ולהבא לבחון את שינוי הנסיבות האישיות של הנתבעים ואת מקום מגוריהם ושאלת זכאותם להמשיך ולהחזיק בדיור ציבורי.

תביעה לסילוק יד ממקרקעין וכן סעד כספי על סך 88,545 ₪ שהגיש התובע עו"ד אבנר קדם כנגד הנתבעים ראובן עמוס , שושנה ודורון באשר לדירה המצויה ברחוב ירמיהו 17 א' בנתניה בקומת קרקע.

מקבלת אני עדותו של התובע בענין זה. ברור הוא שהתובע ידע מלכתחילה שבדירה נמצאים פולשים, וסביר והגיוני הוא שינסה קודם להגשת תביעה להגיע עמם להבנות כלשהן.

...

אולם הוא לא עשה כן. כל האמור לעיל מלמדני שהיה ברור לנתבע וכן למר פאלח שהזכויות בדירה אינן רשומות על שם מר פלאח.

לאור דבריו אלה של הנתבע, ומאחר ולא ברור מתי שופצה הדירה ומה היה גודל השיפוצים, ומה היתה תקופת השיפוץ, שכן תביעה זו אינה עוסקת בכך, סבורני שיש לקבוע שעבור מחצית התקופה ישולם שכר דירה בגובה 1500 ₪, ועבור מחצית – 2000 ₪.

סוף דבר – על הנתבעים לפנות המושכר עד ליום 1.9.19 כן ישלמו הנתבעים סך של 50,708 ₪ וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

סיכסוך מקרקעין ותביעות הדדיות שעניינן זכויות שימוש במקרקעין, דרך מעבר, סילוק יד וסעד כספי בגין דמי שימוש.

הסעדים המבוקשים בתביעה העיקרית הנם: סעד הצהרתי לפיו לתובעים זכות מעבר מכוח רשות בלתי הדירה ו/או זיקת הנאה מכוח כורח בדרך עפר סטאטוטורית העוברת צמוד לנחלתם (נחלה 7), בשטח המוגדר מבני משק בתכנית 3578/ג המהוה לטענתם דרך גישה בלעדית באמצעות רכב למבנה לול שהוקצה להם ע"י האגודה והסוכנות היהודית במהלך שנות השישים; צו מניעה קבוע המורה לסעדיה להמנע מבצוע עבודות ו/או מכל פעולה שיש בה כדי לחסום ו/או להפריע לשימוש התובעים או מי מטעמם בדרך העפר ו/או להמנע מהוצאת היתר בניה לעבודות אלה; צו לסילוק יד סעדיה מדרך העפר; צו עשה המורה לסעדיה להסיר כל חסימה או מיכשול שהציב בדרך העפר המובילה ללול של משק התובעים.

הסעדים המבוקשים במסגרת התביעה הנגדית הנם: חיוב הנתבעים שכנגד 1- 4 בתשלום דמי שימוש ראויים בגין הפלישה המיוחסת להם לשטח נחלה 6 בסכום כולל בסך 236,506 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה הנגדית ועד התשלום בפועל; צו לסילוק ידם משטח נחלה 6 בהתאם לשטחי הפלישה כפי שסומנו בתשריט המדידה של המודד ביבאר מוהנא); צו מניעה האוסר על מי מנתבעים שכנגד 1-4 לבצע עבודות בניה או שיפוצים בדרך הגישה ו/או מלהפריע לסעדיה מלהשתמש בשטח נחלה 6; הטלת קנס יומי מרתיע בגין כל יום שבו לא יפונה שטח הפלישה ע"י מי מהנתבעים 1-4; חיוב בתשלום דמי שימוש בגין כל חודש בחודשו באופן יחסי בהתאם לחוות דעת השמאי קובי צפניה; מתן כל סעד מתאים וצודק בנסיבות העניין לשם שמירה על זכויות סעדיה בנחלה 6.

...

כלומר לא התב"ע היא שיוצרת את זכויותיו הקנייניות של החוכר, אלא זכויותיו הקנייניות של החוכר הן שכפופות ומותאמות להוראות ולמגבלות התכנוניות הקבועות בתב"ע. לאמור לעיל, יש להוסיף ולציין כי ממכלול הראיות שהובאו בפניי לא שוכנעתי בנכונות טענת סעדיה כי תכנית 2265/ג הינה תכנית איחוד וחלוקה שקבעה את הגבולות הסופיים של הנחלות הנדונות.

סוף דבר הנה כי כן, מכל האמור לעיל ניתן להגיע להכרעה בסכסוך המשפטי הנוכחי, ובכפוף לאמור בסעיפים 80 – 82, ולקבוע כי יש לשמור על המצב הקיים כהווייתו נכון ליום תחילת הסכסוך.

ציווי זה יקוים תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. התביעה שכנגד נדחית.

הוגשה תביעה לסילוק יד מהדירה וכן תביעה כספית לתשלום חוב דמי שכירות אך הצדדים הגיעו להסדר.

בימ"ש קמא קבע לאחר שעיין בכתבי הטענות ובתצהירים שהוגשו מטעם הצדדים ובחוות הדעת של השמאית מטעם המשיבה כי נחה דעתו שהמשיבה הוכיחה את תביעתה, הן ביחס לעילה לפינוי הדירה והן ביחס לסעד הכספי.

נטען כי כפי שהובהר בכתב התביעה שהוגש עוד בשנת 2017, המערערים פלשו למקרקעי המשיבה, בנו עליהם בניה בלתי חוקית ועושים במשך שנים שימוש בלתי חוקי בנגוד לדרישת המשיבה לפנות ולהרוס את הבניה הבלתי חוקית, מבלי לשלם דמי שימוש בגין השמוש במקרקעין הפלושים.

...

לאחר שבחנו את כתבי הטענות ועיינו בתיק בית משפט קמא החלטנו להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפנינו, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018.

סיכום: אשר על כן, בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, לרבות נסיבותיהם האישיות של המערערים, אנו סבורים כי ראוי לאפשר למערערים, ולו גם לפנים משורת הדין, לקיים דיון לגופו של עניין שבו ישמעו טענותיהם בטרם יוכרע גורלם.

אנו מורים כי התיק יוחזר לבימ"ש קמא לשם קיום דיון בטענות ההגנה לגופן, זאת בכפוף להפקדה בסך של 10,000 ₪ בקופת בימ"ש קמא להבטחת הוצאות המשיבה בהליך שיתקיים.

בנוסף ישלמו המערערים, כתנאי להחזרת הדיון לבית משפט קמא, את ההוצאות שחוייבו לשלם לעדי התביעה שהתייצבו לישיבת ההוכחות כמפורט בעמ' 2 סעיף א' לפירוט הוראות פסק הדין (למר דוד לצרס, את שכר עדותו בגין התייצבותו לדיון, בסך 500 ₪ בצירוף מע"מ ולעדה, השמאית גב' שרון אבן חן, את שכר עדותה בגין התייצבותה לדיון, בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ).

להליך זה קדמה תובענה לסילוק יד וסעד כספי שהגיש דוד שאוליאן כנגד יהודית ואירן בשנת 2021 (ת"א 44223-02-21) (להלן: "ההליך הקודם").

בכתב התביעה נטען שלאחר בירורים שערך איתן, נודע לו "לאחרונה" שיהודית פלשה לחנות ומנהלת בו עסק מבלי שקבלה את הסכמת אביו, דוד שאוליאן.

ראו בעיניין זה פסק דינו של כבוד השופט טל חבקין בת"א (תל אביב-יפו) 43867-12-20 מיתחם בית אלפא (ק.ק) בע"מ נ' שמואל נבון (01.08.2022): "בפסיקה נקבע כי דינו של דייר בבית מגורים שונה מדינו של דייר בבית עסק לעניין מידת הנוכחות הנדרשת במושכר. בדירת מגורים הקשר האישי בין הדייר לדירה הדוק יותר לעומת הקשר האישי שבין דייר שהוא בעל העסק למקום העסק שלו. בעוד שברגיל אין אדם יכול לגור בדירה על ידי שלוחו, כאשר מדובר בבית עסק הדייר יכול גם יכול לנהלו באמצעות שלוח. לפיכך, העדרותו הפיזית של בעל העסק מהעסק אינה מצביעה בהכרח על נטישת המושכר, וגם שימוש מוגבל בבית העסק משמש הגנה בפני נטישה. השאלה אם פלוני נטש בית עסק או לא תיתבסס איפוא על פי כלל נסיבות העניין ובהן טיב העסק, הקשר האישי שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק לפני שנוצרו הנסיבות המעידות על נטישה לכאורה, לרבות התקופה שבה מתבררת התביעה. ככלל אין להקפיד בבית עסק על אותה מידה של קשר אישי בין הדייר לבין בית העסק שלו, כפי שנוהגים לרוב להקפיד על הקשר שבין דייר לדירת מגוריו, ואין לדקדק בדבר מידת השמוש שהוא עושה בעסק (ע"א 554/79 קוטלר נ' מיכשיווילי, פ"ד לו(1) 810, 814-813 (1982); דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר כרך ראשון 144-143 (מהדורה שניה, עידכון מס' 10, 2019)). מנגד, אף שלא נידרשת נוכחות פיזית של הדייר, עדיין נידרשת זיקה מתמשכת בינו לבין המושכר, גם אם היא מתבטאת בשימוש מוגבל או מועט (עניין נוסייבה, פסקה 8; ת"א (שלום ת"א) 111578/97‏ עופרי נ' שמריהו [פורסם בנבו] (22.2.2002)). נידרש שהזיקה לא תהיה למראית עין בלבד, ובמצב שבו לא נעשית במקום כל פעילות שלשמה הושכר הנכס, תתקיים עילת הנטישה (שקד, בעמ' 305). מאחר שהדייר לא נידרש להמצא פיזית בנכס, נבחנת זיקתו הכלכלית לנכס המוגן: יש לבחון מיהו בעל הזיקה הכלכלית לעסק הנושא ברווחיו ובהפסדיו (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337, 346 (1983))" בעניינינו, מהראיות עולה שהחנות מעולם לא ננטשה.

...

לאור כל האמור, אני דוחה גם את טענת התובעת לפיה העסק בחנות, עד לפטירת אירן, היה של יהודית וכי הוצג לתובעת מצג שווא מרמתי כאילו העסק הוא של אירן.

התוצאה לאור כל האמור, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.