תביעת נכות צה"ל בגין מחלת אסטמה

בחוו"ד מבהירה, נוספת, מיום 19.1.11, ציין המומחה, שהאנמנזה המשפחתית כגורם גנטי, והעישון כגורם מחמיר, תרמו להתפתחות האסטמה בעת השרות, אולם, הוא שב ואישר, שהוא סבור שיש להכיר בהחמרת מצב, במשך השרות הצבאי, בהתבסס על כך שלפי חוות דעת של מפקדו של המערער, שירת המערער "בתנאי שטח ואקלים קשים, עם חשיפה לאבק רב". בהחלטת קצין התגמולים, שדחתה את תביעת ההכרה (מיום 1.12.11), נומקה הדחייה בכך, ש"הגעתי למסקנה כי ההחמרה שחלה במהלך שירותך בגין מחלת האסטמה חלפה, מבלי להותיר נכות הקשורה בשירותך הצבאי.

...

השופט א. ואגו: לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט -1959, (להלן:"החוק") בראשות כב' השופטת בדימ' ר. בהט, אשר ניתן ביום 24.3.15, בתיק ע"נ 55684-12-11, ולפיו נדחה ערעורו של המערער על החלטת המשיב, שלא להכיר בתביעתו להכרת זכות כנכה על פי החוק.

בהקשר זה אנו מקבלים את טענות ב"כ המערער.

מטעם זה – נדחה ערעורו.

דעתי היא, לאחר עיון בכל החומר שנשטח לפנינו ובטענות הצדדים, וכך אציע לחברותיי הנכבדות להרכב לקבוע, שדין הערעור להתקבל, הגם שלא בהכרח מתוך אימוץ טענות ב"כ המערער בפנינו כפשוטן, וכי יש להכיר במחלת האסטמה, שהתפרצה במערער במהלך שירותו, כמי שנגרמה עקב השירות.

אפתח בכך, שאני סבור, שאין לייחס רלוונטיות רבה ל"טענת העוגן" של עו"ד אלמגור, ב"כ המערער, בפנינו, ביחס להכרה כביכול של המשיב עצמו בקיומה של החמרת נכות עקב השירות, כזו המטילה עליו הנטל להוכיח אחרת, לפי מנגנון סעיף 35 ג' של החוק.

דעתי היא, שמסקנה זו של הועדה אינה יכולה לעמוד.

]הנשיא א' ברק: המערערת התגייסה לשירות צבאי בצה"ל ביום 15.1.1995 בפרופיל רפואי 45, בשל מחלת אסטמה.

היא הגישה למשיב תביעה להכרה בה כנכה על פי חוק הנכים (תגמולים ושקום) [נוסח משולב], התשי"ט–1959.

...

אשר להצבת המערערת כגורסת מסמכים, הרי שגם אם נקבל את גרסתה באשר לאירוע זה – דבר המוטל בספק נוכח עמדת הוועדה ובית המשפט המחוזי – הרי שלא מצאנו בנסיבות אלה של הצבה בתפקיד זה במתקן תת קרקעי משום מאפיין חיצוני ייחודי ומיוחד לשירות הצבאי, המבסס קשר סיבתי אובייקטיבי בין השירות ותנאיו ובין הנזק (ראו והשוו: רע"א 3103/00 אקהוז נ' קצין התגמולים (טרם פורסם); רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים (טרם פורסם)).

המסקנה היא כי לא מצאנו עילה להתערבותנו במסקנותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן לא בוסס הקשר הסיבתי.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

משנת 2006 החל המבקש לשרת בשירות קבע כנגד במעבדת קשר, ובשנת 2015 הועבר לשרת כנגד קשר בחטיבת חי"ר. החל משנת 1985, בהיות המבקש בן שנה בלבד, תועדו בתיקו הרפואי של המבקש ביקורים חוזרים ונשנים בקופת החולים בשל סימפטומים הקשורים למערכת הנשימה.

ביום 19.3.2017 הגיש המבקש תביעה להכרת זכותו כנכה על פי חוק הנכים, בטענה כי מחלת האסתמה ממנה הוא סובל נגרמה עקב חשיפתו במהלך שרותו לחול, לאבק ולמרכיבי מזון שונים.

בחוות דעתו ציין פרופ' פרוכטר כי הגם שעובר לגיוסו לצה"ל פנה המבקש לקבלת טפול רפואי בשל הפרעות בדרכי הנשימה, מחלת האסתמה ממנה הוא סובל התפתחה על רקע תעסוקתי, עקב חשיפתו במסגרת תפקידו בצה"ל לחומרים שונים המגרים את דרכי הנשימה, המוכרים בספרות הרפואית כגורמים לאסתמה.

...

על רקע האמור לעיל אימצה הוועדה את חוות הדעת של פרופ' קיוויתי ופרופ' רתם, וקבעה כי לא הוכח שהמבקש סובל מנכות צמיתה, וממילא לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מחלתו הנטענת.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי ל[כלל מסקנה]כי דינה להידחות.

מדובר בקביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה. סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.

לתמיכה בערעורו הגיש המערער תצהיר שלו מיום 6.1.04 וחוות דעת רפואיות אלה של ד"ר **** ויילר: הראשונה מיום 25.1.04, בה כתב המומחה בפרק "דיון": "מר פוקסמן גויס לצה"ל עם פרופיל 65 בגין אסתמה. תוך כדי שרותו החל לסבול חדשות לבקרים מהתקפי אסתמה בתדירות ובחומרה שלא דמו כלל למצבו בטרם גיוסו. תמוכין לכך מצויים בחוות דעתי הקודמות בענינו. התאמצות תוך כדי מצב של פעילות מחלת האסתמה גרמה לו לאוורת בית החזה. הוא הוכר כנכה צהל על פגימה זו. הקשר בין תנאי שירותו לבין החמרת מחלת האסתמה לא נדון על ידי וועדת העירעור לפי חוק הנכים,

בחוות דעתה מציינת דר' ריכרט עצמה את ההחמרה שחלה במצב האסתמה של מר פוקסמן בתקופת ועקב שירותו הצבאי ולפיכך מפתיעה מסקנתה שמחלת האסתמה לא הוחמרה עקב השרות.

קצין התגמולים דחה את התביעה ובמהלך הדיון בעירעור שהגשתי לועדת העירעור לפי חוק הנכים, התברר לי מהרופאים שבדקו אותי, כי כתוצאה מהתנאים להם נחשפתי בשירותי, חלה החמרה במחלת האסטמה שלי, שאוורת החזה היתה רק אחת מהשלכותיה.

...

" לאור על האמור לעיל, אנו קובעים כי המערער הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת הקשר הסיבתי שבין תנאי שירותו הצבאי לבין החמרת מחלת האסטמה ממנה הוא סובל.

אנו קובעים כי שיעור ההחרה הנו 75%.

כוון שקיבלנו את הערעור, אנו מחייבים את המשיב בתשלום הוצאות חוות הדעת הרפואית של ד"ר ויילר, בהתאם לקבלה מקורית וכן בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום של-.

המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן : המוסד) לתשלום קצבת נכות כללית ונקבעו לו אחוזי נכות רפואיים בשיעור 60% בגין מחלת האסטמה.

הועדה הרפואית הפועלת מכוח חוק הנכים קבעה, כי למשיב נכות בשיעור 60% וכי יש מקום לייחס 40% מתוך 60% של הנכות הכוללת של המשיב על חשבון מחלת האסטמה ממנה סבל עוד בטרם שרותו הצבאי ו-20% על חשבון שרותו הצבאי.

...

התוצאה היא זהה, "אין הזכאות הכפולה באה עקב מאורע אחד אלא שני גורמים שגרמו למצב בריאותו הלקוי של מר חומסקי" (שם בעמוד 70).

בשולי הדברים מצאנו לתקן שגגה שיצאה תחת ידיו של בית הדין האזורי עת פסק כי "יש לאשר לתובע [המשיב בענייננו ע.ר.] תשלום קצבת נכות כללית, על פי היחס שבין הנכויות הרפואיות, דהיינו בשיעור של 2/3". כפי שפורט לעיל מקום בו זכאותו של מבוטח לקצבת נכות כללית ולקצבה מכוח חוק אחר נובעת ממאורע אחד על המבוטח לבחור גמלה אחת מבין השניים.

סוף דבר ערעור המוסד נדחה.