"
ואילו בכתב התביעה תוארה התאונה כך:
"בתחילת חודש יוני 2005, צעד התובע מאחורי מיתחם הערייה שברח' הגבורה, לפתע נתקלה רגלו של התובע בברזל בולט שבמדרכה, התובע איבד את שיווי משקל והוטח ארצה בעצמה רבה."
הנתבעת חולקת על אופן היתרחשות התאונה כשם שתוארה על ידי התובע, כאשר טוענת, כי התובע שינה גירסתו בין זו שתוארה בכתב התביעה לבין זו שנמסרה במהלך עדותו ובין זו שנמסרה לרופאיו ואף לחוקר מטעמה וכי גירסתו אינה מתיישבת עם השכל הישר והפגיעה שנגרמה לתובע.
עוד הסביר מר ביבס, כי את הרמפה בנה הקבלן שבנה את הבניין, כבר בשעת בנייתו, על מנת להקל על פריקת סחורה:
"יש את חניות המסחר לאורך הבניין כולל הבנק מאחור יצרו מן רמפה של 60-70 ס"מ שמשאית אמורה לחזור ריוורס בכדי לפרק רמפה להורדת סחורה לעסקים. מי שיצר את הרמפה זה בעלי הבניין סולל בונה כשבנו את הבניין"
עיינתי בתמונות ולאחר שמיעת העדים, איני סבורה, כי מדובר במקום שאינו מיועד למעבר הולכי רגל.
למען הסר ספק, לא הוצג לפניי תקנון הבית המשותף ממנו ניתן ללמוד, כי המדובר ברכוש משותף אשר הוצמד לדייר זה או אחר בבניין וגם לא הוצגו לפניי אישורי בעלות, מהם ניתן לדעת האם ביניין העיריה כולו או חלקו מצוי בבעלות העיריה, כשלעניין זה, לדידי, אין הדבר מעלה או מוריד לעניין מעמדה של העיריה לגבי תחזוקת ביניין העיריה, שבו היא אחד המחזיקים העקריים.
שאלת הנזק:
משקבעתי, כי הנתבעות אחראיות לפצוי התובע בגין נזקיו יש לאמוד את ניזקי התובע:
כאב וסבל:
התובע עתר לפצותו בסכום של 200,000 ₪, על בסיס נכותו הרפואית שנקבעה ותוך הדגשת חומרת הפגיעה.
כפי שנקבע לא אחת, על הפיצויים בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין בשל ניזקי גוף, שאינם בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, להיקבע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר על הסכום שנפסק לשקף באופן ממשי את הנזק הלא ממוני שניגרם לניזוק בשל הפגיעה וכתוצאה ממנה.
התובע טוען כי בשל הפגיעה בברך מתקשה לשבת זמן ממושך ולעמוד.
...
אחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי נכותו של התובע הינה נכות תפקודית, שבעטיה מתקשה התובע בעבודה ולכן אף בחר לעבוד בעבודה שיש בה כדי למנוע כאבים ומגבלות ברגל.
לאור האמור, מסקנתי היא, כי נכותו של התובע היא נכות תפקודית, אשר בעבר הצליח התובע להסתדר עמה, אך מנגד, לא ברור כיצד יוכל להתמודד עמה בעתיד.
לאור האמור, כאשר התרשמותי היא, כי במהלך תקופת עבודת התובע כנהג בחברת אגד, הגיע התובע למיצוי יכולת ההשתכרות שלו ולפיכך מסקנתי היא כי לתקופת העבר יש לחשב את הפסדי שכרו של התובע על בסיס הפסד ממוצע של 500 ₪ ולתקופת העתיד יש לחשב את הפסדי שכרו של התובע על בסיס הפסד של 700 ₪, כשחישוב זה לוקח בחשבון לתקופת העבר גם הפסדי פנסיה וגם ריבית, כשהפיצוי עבור תקופות שהתובע לא עבד, או עבד בהיקפים מצומצמים ללא כל קשר לתאונה, מתאזן אל מול התקופות בהן התובע לא עבד כלל בשל אירוע התאונה.
