תביעת נזקי רכוש בגין מכולה שהונחה ברשלנות

בפני תביעה ותביעה שכנגד בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכבי התובעת והתובעת שכנגד בתאונת דרכים שאירעה ביום 23.12.18 (להלן: "התאונה").

במסגרת כתב ההגנה לתביעה שכנגד, טענה הנתבעת שכנגד, כי בעת שחצה רכבה את הצומת בזהירות וכחוק, ולא לפני שווידא כי הצומת פנויה, התפרץ לפתע רכב התובעת שכנגד לצומת לא פנויה מצד שמאל, מבלי לציית לתמרור עצור ומבלי ליתן זכות קדימה כנדרש לרכבה, ברשלנות ובחוסר זהירות, פגע ברכבה וגרם ברשלנותו הבלעדית לקרות התאונה.

בטופס ההודעה שצורף לכתב ההגנה ואשר הודפס בתאריך 20.1.19, כאשר לא ידוע מתי נערך הוא, תואר הארוע כדלקמן: "נסעתי ישר, בעת שנכנסתי לצומת משאית גרר שניכנס לצומת מימיני ולא ציית לתמרור תן זכות קדימה בכיוון נסיעתו ופגע ברכבי בצד ימני קדמי". מנגד, לכתב התביעה שכנגד צורפו שני טפסי הודעה, האחד טופס ההודעה דלעיל והשני טופס הודעה אשר הודפס ב-31.12.18 והוא חלק מחוו"ד השמאי (נ/3) ואשר בו אמנם לא צוין התאריך, אך נראה כי מועד הדפסתו קרוב יותר למועד הארוע נשוא דיוננו ושם תואר ארוע התאונה כדלקמן: "נסעתי ישר, גרר מימיני ניכנס לי לנתיב ופגע ברכבי בצד ימני קדמי". דהיינו, לא הוזכר כלל עניין אי ציות לתמרור תן זכות קדימה ולא למותר לציין אף כי במסגרת ישיבת ההוכחות לא ניתן הסבר המניח את הדעת לפער זה בין שני טפסי ההודעה, ובכלל זה לכך שרק בטופס ההודעה המאוחר אוזכר עניין התמרור.

בעיניין זה יודגש, כי תמוהה עדותו שמחד ידע להגיד שהתמרור תן זכות קדימה מצוי שם מאז ומתמיד ובכלל זה כי הוא כל שבוע עובר במקום ויודע איך לנסוע, אך לשאלה האם בצומת הזו יש מכולת, השיב שאינו זוכר ולשאלה הכיצד אינו יודע אם עובר שם כל הזמן, השיב ש"אני מסתכל ישר לכביש" (ראה: עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 25).

...

לא שוכנעתי כי מר גבאי נסע במהירות, אלא היפוכו של דבר, כאשר הלה אף העיד ברוב הגינותו שחנתה משאית בצד שמאל שהסתירה את הצומת, הוא האט והחל לצאת לאט ואז הנהג ברכב הנתבעת בא מצד שמאל במהירות ונכנס בו. בנוסף, לא שוכנעתי כטענת אלבר ונהגה, כי בנתיב נסיעתו של מר גבאי היה מוצב תמרור תן זכות קדימה, ואין לבית המשפט מספיק אינדיקציה להכריע במחלוקת האם התמונה אשר סומנה כ-נ/1 הוא המקום בו אירעה התאונה וזה אותו המקום המופיע ב-נ/2, כאשר בעניין זה אוסיף ואומר, כי אין די בהגשת התמונה נ/1 בכדי לאשש זאת, הואיל ולא מופיע התאריך של צילום התמונה, ואף מעדות מר עזאלדין עלה, כי זו לא צולמה במועד התאונה ואלבר לא הוכיחה הלכה למעשה מה היה התמרור בכיוון נסיעת המרצדס במועד התאונה.

לפיכך, אני קובעת כי על נהג כלמוביל מוטל אשם תורם בשיעור של 15%.

סיכומו של דבר בכל הנוגע לתביעה העיקרית, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 29,124 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 3,982 ₪, אגרת מחצית ראשונה ושנייה ושכר העד בסך של 300 ₪.

אני דוחה את התביעה שכנגד, ומחייבת את התובעת שכנגד לשלם לנתבעת שכנגד שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 2,500 ₪.

התובעת צריכה גם לשאת בנזקי הנתבעים שנותרו ללא כל רכוש עקב רשלנותה.

דיון והכרעה: הדיון יתחלק לשני חלקים – האחריות והנזק: לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין - "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". ברע"א 9212/99‏ ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(2)906 החזיקה הנתבעת (המשיבה בבית המשפט העליון), ליד מחסנה, ערימת פסולת שכללה קרטונים ריקים, ושלא טירחה לפנותם.

הנתבעים לא ערערו על גובהה אלא על האפשרות שהתובעת לא שילמה לחברת כלל סכום זה. אכן לא הוצג תשלום לחברת כלל אולם בהיעדר הוכחה כי התשלום לא בוצע, אין סיבה להניח כי חברת כלל הסכימה לוותר על תשלום זה. באשר לניזקי התובעת עצמם, התובעת לא הציגה חוות דעת שמאי המחייבת את הוצאות כל ההוצאות הנדרשות כעת מהנתבעים.

עוד צורפה הוצאה בגין תיקון נזילה בסך 200 ₪ שמועדה קדם מאוד לאירוע השריפה ו-2 חשבוניות בסך 800 ₪, בגין מכולת פינוי פסולת שתאריכיהן 17.3.2013 – דהיינו בבוקר שלפני ארוע השריפה.

...

לאור זאת אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת 75% מהנזק שנגרם לה - 10,852 ₪ - בקיזוז 4,321 ₪ שהוא 25% מנזקם.

בסך הכל ישלמו הנתבעים לתובעת 6,531 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 17.3.2013 – דהיינו 7,144 ₪.

סכום זה, 7,144 ₪, ישלמו הנתבעים לתובעת בתוספת אגרה בסך 755 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1500 ₪ - תוך 30 יום מהיום.

התביעה שכנגד הוגשה בגין ניזקי רכוש ועוגמת הנפש שנגרמו לנתבע ולמשפחתו עקב רשלנות התובעת בבצוע עבודות איטום בגג הבניין.

משעומת עם הטענה שהמכולה נילקחה ביולי 2018, קרי, בחלוף שנה תמימה ממועד הפסקת העבודה באתר, סיפק תשובה המלמדת כאלף עדים כי אין לו כל ידיעה באשר למועד לקחתה - אף לא בקירוב - על אף שבכתב התביעה אושר, כאמור, כי נילקחה ביולי 2018: "אתה מניח שהמכולה נילקחה בתאריך מסוים, כמה זמן עבר?" (עמ' 7 ש' 25).

בחודש מאי 2019 החליפו הצדדים מסרונים שמהם עולה כי הנתבע ציין כי בשל פסולת ביניין באתר אין גישה למכולה ולכן יש לתאם המועד לאחר ל"ג בעומר.

...

באשר לתביעה בגין עלות הציוד, הרי שדינה להידחות אף היא, שכן לא הוכח לפניי שבמועד שהנתבעים תפסו את החזקה במכולה, הציוד המפורט בכתב התביעה אכן היה בתוכה.

בהקשר הזה יש לציין שהנתבע עצמו ציין שבהמשך מכר את דירתו "כי אשתי היתה כבר "שבעה" מכל הנזילות שהיו שם במשך שנים" – טענה המחזקת את המסקנה שלא עלה בידו להוכיח את הקשר בין הנזילה נשוא התביעה לבין עבודות האיטום שבוצעו בגג הבניין.

סוף דבר, התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

עניין לנו בתביעה לפצוי כספי בשל ניזקי רכוש שנגרמו בעקבות תאונה שאירעה ביום 12.6.2020 בה ניזוק רכבה של התובעת 2 (להלן: "חברת סחר") המבוטח אצל הנתבעת 1 (להלן: "סקוריטס").

הפסיקה עמדה, לא אחת, על כך שאחריותו של הורה למעשה עוולה של קטין, איננה אוטומאטית ואינה מוחלטת רק בגלל היותו הורה, כאשר חיוב הורה במעשי עוולה שנעשו על ידי ילדו מותנה בהוכחת חובת זהירות קונקרטית ובקיומם של יתר מבחני הרשלנות.

כל שטען האב בהקשר זה הוא כי בנו נטל את המפתח לקונטיינר בו היה מאוחסן הטרקטורון, ללא רשותו וידיעתו, ואולם, לא נטען וממילא לא הוכח כי האב נקט באמצעים יעילים על מנת למנוע מבנו ליטול את המפתח, לגשת לטרקטורון, ולעשות בו שימוש.

די באישור זה כדי להניח את דעתי באשר להפסד הנטען, ולא מצאתי כי יש צורך באסמכתא נוספת כנטען על ידי ב"כ הנתבעים בסיכומיו.

...

משכך, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה כנגד האב בהעדר יריבות ובהעדר עילה.

נוכח האמור, לא מצאתי לפטור את האב מאחריות לקרות התאונה, ודין הטענה להיעדר יריבות ולהיעדר עילה להידחות.

נוכח כל האמור לעיל מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי שהוכח על סך 10,765 ₪.

סיכום הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לסקוריטס סך של 20,485 ₪ ולחברת סחר סך של 10,765 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 4,659 ₪ והחזר אגרת ביהמ"ש בסך של 574 ₪.

בפני תביעה לניזקי רכוש, אשר על פי הטענה נגרמו לציוד שהיה מאוחסן במחסן בשטח שקבלו הנתבעות לצורך ביצוע עבודות בניה.

התובעת אינה טוענת שהנתבעות הפרו חיוב חוזי לשמור עבורה חפצים שהיא הניחה במקום המדובר, או אפילו שהיא פנתה אל הנתבעות וביקשה מהן לשמור על הציוד שהיא מאחסנת, בלי הסכם מסודר לצורך כך. למרות האמור, טוענת התובעת שהנתבעות התרשלו כשהניחו ערימות עפר במקום שפעם היה מגודר.

בנוסף, צירף העד "הסכם למכירת חומרים וציוד מתכלה" לפיו רכשה התובעת ציוד מחברת זלמן בראשי ובניו בע"מ בתמורה לסך של 199,000 ₪ בתוספת מע"מ, וחשבונית של חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ על הסך הנ"ל. על פי הנספח להסכם, רכשה התובעת מחב' זלמן בראשי ובניו בע"מ 3 טרקטורים, מעמיס לטרקטור, קונטיינר מחסן, משרד מפקח משרדי, גנרטור דיזל, ועוד כהנה וכהנה חומרים וציוד.

...

לסיכום התובעת לא הוכיחה שהנתבעות הרסו מחסן שלה באתר בניה סמוך לכביש המנהרות, לא הוכיחה שהיא אחסנה במקום ציוד, לא הוכיחה את היקף הציוד שאחסנה במקום או את שוויו, ולא הוכיחה שהנתבעות התרשלו בשפיכת פסולת בניה במקום.

מכל אחד מהטעמים לעיל ומהצטברות כולם יחד, דין התביעה להידחות.

בשים לב לאמור לעיל, אני סבורה שיש לחייב את התובעת בסכום זה, על מנת שלא יצאו הנתבעות בחסרון כיס בשל ההליך.