במסגרת כתב התביעה טוענת התובעת כי פנתה לנציגי נתבעות 3 ו-4 על מנת שיפעלו לכסוי הנזק שניגרם לה, אולם שתי הנתבעות היתנערו מאחריות, כאשר כל נתבעת משליכה את האחריות לנזק לפתחה של הנתבעת השנייה.
בתמצית טענות נתבעים 1-3
בנוגע לשאלת האחריות, המומחה ציין בחוות דעתו כי התבקעותו של הצנור נגרמה בשל בלאי סביר, עקב גילו של הצנור – 20 שנים לערך.
סעיף 2ג' להסכם הניהול מגדיר את המונח "שירותים" אשר יתקבלו מאת הצד השלישי, כך: "ניהול, הפעלה, תיקון, החזקה, חידוש, ניקיון, בדק, שמירה...מיתקני מיזוג אויר...". כמו כן, סעיף 8ו' להסכם הניהול מיפרט את התחייבויות המחזיק, כי עליו להתקין מערכת מיזוג אויר ולהפעילה בהתאם להוראות חברת הניהול.
דיון והכרעה:
אין חולק כי ביום 09.03.2015 התבקע הצנור של הזנת מים של מערכת מיזוג אויר, וכתוצאה מכך גלשו מים מקומת הקרקע לקומת המרתף, לתוך יחידת עסקים שמשמשת את התובעת, וגרמו נזק לציוד התובעת.
עוד נפסק, שבעל נכס אינו בעל אחריות מוחלטת לכל נזק הנובע מרטיבות היוצאת מצנורות העוברים בתחומו, וחובת הזהירות נוצרת לעיתים רק מרגע שהכשל הפך מכשל סמוי לכשל הנראה לעין (ראה: תא"מ (ת"א) 43630-07-13 אלמוג נ' בן עזרא[פורסם בנבו] (04/01/16).
...
לאור המקובץ לעיל, ראיתי לנכון לייחס לנתבעים 1-3 אחריות בשיעור 70% ולחברת הניהול אחריות בשיעור של 30%.
לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפני, בראי ההליך והפסיקה, נחה דעתי לפסוק פיצוי בערכי שיפוי לתובעת, ואבאר.
אשר על כן יש לפצות את התובעת בסך של 86,000 ₪, בתוספת מע"מ.
סוף דבר:
לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לייחס את עיקר האחריות לקרות הנזק לנתבעים 1-3 בשיעור של 70%, וכן השתכנעתי שלא לפטור לגמרי מאחריות את חברת הניהול, ועל כן נחה דעתי לייחס לה אחריות בשיעור של 30%.