תביעת נזקי גוף עקב דחיפת כלב בחנות

על-פי העובדות, ביום 25.10.13 בשעה 10:30 או בסמוך לכך, החנה איגור אייזן (להלן – המתלונן) את רכבו בכניסה לאריאל בסמוך לבית העסק "אבו עלי", כשהוא חוסם את רכבו של הנאשם, ויצא מהרכב יחד עם אישתו לקנות אוכל לחתולים בחנות החיות הסמוכה, כאשר ברכב נשארה בתו של המתלונן.

מטעם התביעה העידו המתלונן, איגור אייזן; אשת המתלונן, ילנה קסטקין; בתו של המתלונן, אנסטסיה אייזן; אסיפאן טראייה (עד שנכח במקום האירוע); יהודה גיגי (החוקר שניהל את החקירה); אלכסנדר נוביקוב (צילם את המתלונן בתחנת המישטרה וחקר אותו באזהרה נוכח טענות הנאשם כלפיו); דקל חיים (מקליד העימות בין הנאשם לאשת המתלונן ומי שצילם את הנזקים ברכב המתלונן); ד"ר אבירן נמרוד, מתמחה בכירורגיה כללית וטראומה (טיפל במתלונן בעקבות החבלות שספג); ד"ר בנימין קרימולובסקי, מומחה ברפואה גרעינית (פיענח בדיקת מפוי עצם שנערכה למתלונן).

הנאשם טען שהמתלונן נתן לו מכה ראשון והוא "חושב שהוא נישבר יד וצלעות בגלל שהוא נפל אני לא רציתי לעשות לו נזק וחבל שככה קרה". הנאשם טען שנאלץ לדחוף את המתלונן כי שתי הבנות – אישתו ובתו – הרביצו לו משני הצדדים – "משני הצדדים היו בנות שהרביצו לי והוא היה מקדימה ואני דחפתי אותו ובגלל זה נישבר הגוף ולא היה לי ברירה". הנאשם הודה כי הוא חזק מהמתלונן אך טען שהמתלונן כבד ממנו.

עד כדי כך התרשם נוביקוב ממצבו העגום של המתלונן שהחליט לצלמו, בחינת "תמונה השווה אלף מילים" (ת/5, ת/6); שלישית, עדות המתלונן לפיה לאחר הפגיעה בו על ידי הנאשם, הוא החל בנהיגה ונאלץ לבקש מבתו שתחליף אותו ותנהג ברכבו נתמכת בעדותה של אישתו (עמ' 17, ש' 6), בעדות בתו (עמ' 26, ש' 23) ובעדות הנאשם עצמו (עמ' 55, ש' 8); רביעית, עדות עד ההגנה אלכסנדר ברשי, לפיה לקח כלבתו לטפול אצל הנאשם, אשר הזריק לה זריקה, אינה סותרת מצבו הרפואי של הנאשם כמתואר על ידו, שכן, הנאשם נראה בתמונה נ/10 כשידו מגובסת והוא מתעסק עם המזרק ואף החשבונית נ/1 אינה סותרת מצבו המתואר.

...

גם כאן, אינני מקבל הסבר העד לפיו בנו הקטן שהה ברכב והוא לא יכול היה לעזוב אותו, זאת נוכח מיקומו הקרוב של העד לארוע.

משנתתי אמון בגירסת המתלונן ומשדחיתי גירסת הנאשם בדבר תקיפתו על ידי המתלונן, מתייתר הצורך לדון בטענת ה"הגנה העצמית" שהועלתה על ידי ההגנה, שכן לא הונחה תשתית ראייתית לקיומה של הגנה זו. סוף דבר הוכח בפניי, מעבר לספק סביר, כי הנאשם כעס על המתלונן שחסם את רכבו בחניה.

לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ביום הארוע בזמן שסידר את הסחורה בחנות שלו, שמע "צרחות" מחוץ לחנות ואז הבחין בנאשם ובג'ומעה מתווכחים ומקללים אחד את השני, זה אומר: "ערבים כלבים" וזה אומר לו "אתה כלב בן כלב". הנאשם ביקש מג'ומעה שיזיז שולחן וזה סרב כי אז הנאשם זרק את השולחן לרחוב.

המאשימה טוענת, בין השאר ובעיקר, כי עובדות כתב האישום הוכחו באמצעות עדויותיהם המהימנות של עדי התביעה זאת לעומת גירסתו של הנאשם שאינה מהימנה וסותרת את תשובתו לאישום (נושא הדחיפה אל תוך חנות), וכי הוכחה אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

נכון, יהיה מי שיטען ויש בסיס סביר להניח שהנוכחים (במיוחד בעלי החנויות) רתחו על הנאשם נוכח היתנהגותו הבריונית בתחילת הארוע, אך לא מצאתי כי הייתה סיבה מוצדקת של ממש לנהוג כלפיו בצורה מאיימת שהביאה לאלימות פיזית בהמשכו, היתנהגות שיצרה – גם לפי היתרשמות מהתבוננות מן הצד במתרחש (והצופה יצפה בסירטון) – חשש ממשי ומידי לפגיעה בגופו.

לפי סעיף 34י' בחוק העונשין: " לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחרותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים" לפי סעיף 34טז בחוק האמור: "הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה" ולפי סעיף 34כב(ב) בחוק האמור: "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג" בע"פ 7712/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.5.2013), נימנו ששת התנאים לתחולת סייג ההגנה העצמית: האחד – תקיפה שלא כדין; השני – המצאות הנאשם בפני סכנה מוחשית ולא ערטילאית לפגיעה באחד הדברים המנויים בסעיף 34י' לעיל; השלישי – מיידיות הסכנה; הרביעי – הטוען להגנה לא ניכנס למצב בהתנהגות פסולה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים; החמשי – הנחיצות (האם ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת שהיא פחות פוגענית כלפי התוקף); הששי – תנאי הפרופורציונליות (נידרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לבין הנזק הצפוי מן התקיפה) [ראו גם: ע"פ 2648/18 פלוני נ' מדינת ישראל (19.3.2020)].

...

ללא ספק, התנהגות הנאשם (בגינה מורשע לעיל) הציתה התגוששות זו. ואולם, בשלב מסוים הגיע עמנואל והוא היווה חוצץ בין הנוכחים (ש' 22, ע' 104).

אני סבור כי כל התנאים מתקיימים לשם תחולת הסייג.

תוצאה לאור כל המפורט לעיל, החלטתי לזכּות את הנאשם מביצוע עבירת התקיפה הגורמת חבלה ממשית וגם עבירת האיומים, וכן להרשיעו בביצוע עבירת התנהגות פרועה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 216(א)(1) בחוק העונשין.

במקרה של עבודה מגוונת שבה ניתן לאבחן ולבודד תנועת גוף של מבוטח המבוצעת ברצף על פני פרק או פרקי זמן משמעותיים מתקיימת תשתית עובדתית מספקת לעילת המקרוטראומה (עב"ל (ארצי) 90/06 אמנון כובש – המוסד לביטוח לאומי, 17.8.2006).

בתצהירה העידה התובעת כך (סעיף 12 לתצהיר הראשון, סעיף 20 לתצהיר השני): "..עבדתי 13 שנים כסדרנית סחורה בסופרמרקט. במסגרת עבודתי, כפי שהבהירה זאת חברת אוסם בפניה למוסד לביטוח לאומי, אני הרמתי משאות באופן יום יומי, במשקל עד 12 ק"ג. אני מסדרת סחורה במדפי החנות, מקודדת סחורה ומקלידה נתונים במסופון. מדובר בעבודה פיזית של סחיבת משאות יום יומית של כ-9 שעות ביום (עשיתי שעות נוספות רבות, כדי שמשכורתי תהא סבירה). במסגרת העבודה נכנסתי למקררים וסחבה (כך במקור, מ.נ.ד) כאמור משאות כבדים לכל אורך יום העבודה, תוך שאני מתכופפת מרימה את הזרועות וסוחבת עגלות כבדות משקל כל יום ולאור כל שעות היום." בהמשך העידה: "...עבדתי במשך 13 שנים בסחיבת מאות (כך במקור, מ.נ.ד) וסידור סחורה של מוצרי מזון כבדים. החל מסידורם בעגלות כבדות והעברתם מהמחסן למקום בו הם סודרו במדפים. כך לאורך 13 שנים. הייתי צריכה ליגרור עגלות רבות שמשקלן הכולל הגיע אף ל 200 ק"ג כדי להוביל את הסחורה מהמחסן למדפי הסופר-מרקט" בתצהיר המשלים, פירטה התובעת את סדר יומה: סידור סחורה במדפים; הכנת רשימת חוסרים; העמסת סחורה לעגלה והחזרתה לחנות; סידור הסחורה מהעגלה למדפים על פי תאריכים ("פיפו") על ידי עלייה בסולם או ישיבה על ארגז, והרמה של מוצרים עד 12 ק"ג ליחידה.

בחקירתה בבית הדין חזרה על גירסתה וסיפרה (עמ' 5, ש' 1-7): "נכנסת לסניף עם טלפון של העבודה, מתקתקת את השעה שהגעתי, מסתובבת בסניף לסדר אותו, בכל הסניף, ועושה רשימה של חוסר מוצרים של אוסם במדפים – כל סוגי המוצרים: קפוא, מצונן, אוכל לכלבים, קמחים, שתיה, הכל. ואז אני נכנסת למחסן מעמיסה את העגלה, שתי עגלות ביחד, לוקח לי קצת זמן כי לפעמים אני צריכה עזרה להוריד מהגובה דברים, לפעמים אני מסתדרת לבד, אסור לי לבד אבל לפעמים לא היתה ברירה, במחסן אני בערך חצי שעה לפעמים פחות, כי לפעמים המוצרים מול העינים ואז אני מעמיסה ויוצאת. אני יוצאת מהמחסן עם שתי עגלות שאני דוחפת אחת בימין ואחת ביד שמאל." בנוסף, כ-2-3 פעמים בשבוע פרקה התובעת משטחי סחורה (סעיפים 7-8 לתצהירה המשלים).

הבסיס לליקוי המיקרוטראומטי הוא, כאמור לעיל ובהתאם למטאפורה המקובלת, כטפטוף מים על אבן, היינו – פגיעות קטנות וזעירות שאינן גורמות לבדן כל נזק, אלא שזה נגרם מהתדירות הרבה שלהן, בזו אחר זו. במקרה שלפנינו בהחלט קיים בסיס לסבור שלתובעת נגרמו פגיעות קטנות וזעירות כתוצאה מהרמת הסחורה בעבודתה, אך לא הוכחה תדירות רצופה, אלא סדר פעולות מיגוון לאורך היום.

בדומה, בעיניינה של תובעת בתפקיד זהה (סדרנית של אסם בסופרמרקט), נקבעו הדברים הבאים: "...עיון בתשתית העובדתית כפי שהובררה בבת הדין האיזורי מעלה כי המערערת ביצעה מספר רב של פעולות לאורכו של יום העבודה: פריקת משטחי סחורה שהגיעה במספר משתנה של ארגזים במשקלים שונים והעברתם לעגלה; נסיעה עם העגלה למחסן שם סודרו הארגזים על גבי מדפים בגבהים שונים; טיפוס על סולם לצורך סידור הארגזים על גבי המדפים הגבוהים; העברת סחורה בארגזים מן המחסן למדפי הסופר; פתיחת הארגזים, קידוד המחיר וסידור הסחורה שבארגז, שמשקלה משתנה, על גבי המדפים; מיון סחורה קודמת; סידור סחורה בתוך מקררים בעומק שונה.

...

הכרעה לאחר עיון בכלל חומר הראיות שבפנינו ובפסיקה הרלוונטית, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות כבר כעת.

יחד עם זאת, אנו סבורים כי תנאי עבודתה של התובעת כפי שתוארו בפנינו חסרים את דרישת הרציפות, ולו לחלק מוגדר של היום, באופן שניתן יהיה לקבוע קיומה של תשתית עובדתית מיקרוטראומטית.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה.

בנסיבות העניין לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות ועל כן כל צד ישא בהוצאותיו.

תוך כדי הליכה לכיוון הבית החל התובע להיתפרע, לדחוף את השוטרים, לצעוק ולאיים עליהם.

הנתבעת מוסיפה כי התובע הגיש תביעה זו כתביעה נזיקית כספית ומשכך הוא מנוע מלהעלות טענה לניזקי גוף ומלבקש כל סעד בעיניין.

באשר לטענות התובע לפיהן הוא הוכה באמצעות כלי נשק ואוים עם כלב – טוען שוטר 012 כי אנשי היחידה שלו לא ביצעו את המיוחס.

רס"מ ראפת ביסאן, אשר שימש בזמנים הרלוואנטיים כרכז המודיעין של תחנת המישטרה משגב ונכח בחיפוש שנערך בביתו של התובע, טוען בתצהירו כי החיפוש נערך כדין, בהתאם לצוו חפוש שניתן על ידי כב' השופט משה אלטר בבית משפט השלום בעכו (נספח לתצהיר), אשר התבסס על מידע מודיעיני שקשר את התובע לארועי ירי לעבר חנויות לממכר אלכוהול.

...

על כן וחרף עגמת הנפש ושלילת החירות שמטבע הדברים כרוכה במעצרו של אדם לצרכי חקירה, יש לדחות את התביעה גם בעניין זה. פרסום דבר החיפוש והמעצר בתקשורת התובע טוען כי דבר החיפוש והמעצר פורסם בתקשורת, דבר שהביא לפגיעה בשמו הטוב ובשם משפחתו.

סבורני כי אין בפרסומים אלה כדי לבסס עילת תביעה נגד הנתבעת: ראשית, מתוכן הפרסומים עולה כי לא הנתבעת יזמה אותם, אלא מי מטעם התובע או בני משפחתו, כאשר הכתבה נסמכת על דבריה של בת משפחה בשם קתרין כנאענה.

סיכום על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

ביום 20.3.2016, לאחר שהוגשה בקשה להורות על איחוד התיקים, קבע כבוד הרשם הבכיר א' רגב, כי בשים לב לסכום התביעה המתוקן בתביעה שכנגד ולסעדים המבוקשים ביחס לניזקי גוף, הרי שהסמכות לידון בתיק זה מסורה לשופט.

מר קפלן תיאר בתצהירו כי: "כאשר ראיתי זאת בשעות אחר הצהריים נדהמתי, חפשתי אותו ולא מצאתי אותו, ואז מאחר והחל לטפטף גשם, נאלצתי להזיז את המִזרָן בכוחותיי הדלים, על מנת לפתוח את המעבר החסום לחצר האחורית ולאפשר מעבר חופשי של הכלב שלי בן 14.5 שנה שהיה גם חולה. כתוצאה מכך נגרם לי הנזק כפי שאני מצרף את חוות הדעת הרפואיות אשר צורפו לתיק בית המשפט... וכן אני מצרף חוות דעת של ד"ר ליאור דיין, מומחה ברפואה בבית החולים איכילוב, המתאר את הנזקים שנגרמו לי כתוצאה מקשר ישיר למחדליו של מר רביבו כלפי, אשר גרמו לי לנכות" (סעיף 10 לתצהיר המשלים).

בפרק הדיון והמסקנות נרשם כך: "מדובר בגבר יליד שנת 1941, הסובל מכאבים ומהגבלת תנועות שתי הכתפיים והידיים כתוצאה מארוע חבלתי שארע לדבריו ביום 16.11.14, אז נאלץ לדבריו לדחוף ולגרור מִזרָן זוגי שבגלל שהחל לטפטף גשם שנספג בו, התחיל להיות כבד, ומהחשש שהמִזרָן ימשיך לספוג מים ואז לא יהיה ניתן לגרירה (עם מים יכול להגיע למשקל של כמה מאות ק"ג) נאלץ להרחיקו מהמעבר שחסם. גרירה זו גרמה לפתע לכאבים חזקים שלא הכיר קודם לכן בכתפיו ובידיו. דיווח מיד לאחר מכן ונבדק על ידי רופאים ובין השאר אורתופדים, טופל בתרופות, הזרקות, גלים קצרים. בבדיקות חוזרות תוארו מיגבלות תנועה של הכתפיים, בבדיקת US כתף ימין וכתף שמאל קרעים חלקיים בגיד SSP... למיטב ידיעתי בעברו לא קיים תעוד על כאבי כתפיים או על בירורים שעבר לכתפיים או טיפולים שקבל". לאור האמור, הגיע המומחה למסקנה, כי יש להעמיד את נכותו של מר קפלן בגין הגבלת תנועת כתף שמאל בגבולות השכמה, עם קרע בגיד SSP – 3.5 מלמטר, בגובה 15%, בהתאם לסעיף 41 (4(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

...

לעניין זה כבר נפסק כי משקלה של הצעת מחיר נמוך ומקום בו לא הוכח שיעור הנזק באמצעות ראיות ממשיות, אין מנוס מדחיית התביעה, גם בהנחה שעצם קיומו של הנזק הוכח (רע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (30.1.18)).

הדברים נפסקו ביחס להליך בתביעה קטנה, ויפים מקל וחומר במקרה דנן, בו מדובר בתביעה "רגילה". בנסיבות המקרה דנן ונוכח המסכת הראייתית שפורטה, שוכנעתי כי יש להוסיף ולפסוק סך של 3,000 ₪ בגין נזקיו הלא ממוניים של מר קפלן.

סוף דבר התביעה בתא"מ 41493-02-15 נדחית.