תביעת נזקי גוף נגד מעסיק, מבטח ומזיק שלא התגונן

בית משפט השלום בצפת ת"א 15048-04-17 תיק חצוני: בפני כבוד השופט רונן פיין תובע פלוני ע"י ב"כ עו"ד רשאד סלים נתבעים 1.אבו זיד רבאח 2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ארז בלוך ואח' פסק דין

לפניי תביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תאונת עבודה מיום 09/10/13.

האחריות המסגרת הנורמאטיבית - כללי: כדי להטיל אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות על הניזוק להוכיח שלושה תנאים מצטברים: כי המזיק היה חב כלפיו בחובת זהירות; כי המזיק התרשל על ידי שהפר את חובת הזהירות במעשה או במחדל; וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שניגרם לניזוק.

ראו: מ' ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב 2003, עמ' 429-469 והאסמכתאות המובאות שם. על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתם ולפקח עליה תוך נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.

במקרה זה, ובהתאם לכלל הידוע בדבר אי הבאת ראיה, אני מוצא כי בחירת הנתבעים שלא להביא לעדות את אבו רבאח, פועלת כנגדם ובנוסף לאמור לעיל לעניין "עדי ראייה", מחלישה את גרסת העדים מטעמם ומחזקת את גרסת התובע.

אני דוחה טענה זו. הטענה נוגדת את תקנה 3 והתוספת לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997, לא הובא לה כל סימוכין אובייקטיבי או אחר, לפיו המעסיק פטור מלהגן על עובדיו באמצעות ציוד מגן, תוך הבחנה ספציפית בין ביצוע עבודת החלפת זכוכית קדמית מרובדת דוקא.

...

אשר על כן, אני קובע לאמץ חוות דעת המומחה ולהעמיד את הנכות הרפואית של התובע בגין התאונה, על שיעור של 14.5%.

בהתחשב ברצף התעסוקתי של התובע, סוג העבודות והשכלתו הבסיסית, אני קובע שלא לחרוג מבסיס הפסד ההשתכרות החודשי בחישוב אובדן ההשתכרות לעתיד, כדלקמן: התובע יליד 8 מרץ 1985.

סיכום ראשי הנזק: הפסד שכר לעבר 95,115.62 ₪ הפסד שכר לעתיד 195,858.79 ₪ פנסיה 36,371.84 ₪ עזרת צד ג' 10,000 ₪ כאב וסבל 60,000 ₪ סה"כ: 397,346.25 ₪ ניכויי מל"ל: 32,105.68 ₪- סה"כ נזק לאחר ניכויים: 365,240.57 ₪ סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, הריני מעמיד את נזקיו של התובע על סכום כולל של 365,240 ₪ (במעוגל).

בית העץ ניבנה על ידי שכנו של התובע שאינו נתבע ואף אינו עד בהליך זה. האם הנתבע, קבוץ המעפיל, בשטחו ניבנה בית העץ (להלן: "הקבוץ"), אחראי לניזקי הגוף שנגרמו לתובע? זאת השאלה העומדת לדיון בתביעה זו. התובע סבור, שהקיבוץ אחראי לתקינותו של בית העץ והסולם בהנתן שהם מצויים בשטח הצבורי בקבוץ ושמשו את ילדי השכונה.

בעקבות הנפילה נגרמו לתובע ובנו ניזקי גוף, לתובע נגרם שבר במרפק ומומחים מטעם הצדדים הסכימו שנותרו 10% נכות בעקבות מצב לאחר כריתת ראש רדיוס מרפק שמאל, כאשר מומחה התובע קבע נכות נוספת בשיעור 5% בגין צלקת.

אכן, הפסיקה הדגישה שהצפיות הנדרשת אינה צפיות מדויקת של כל פרטי תהליך הגרימה, אלא צפיות של סוג התהליך ודי לחזות את ההתרחשות בקוים הכללים ואולם עדיין, גם אם היה ניתן לצפות שסולם עם מעקה היה בטוח יותר, לבטח לא היה בידי הקבוץ לצפות שהתובע יחליט לרדת מבית העץ באופן בו ירד.

התביעה הוגשה גם נגד אחיו של התובע (קצין בדרגת רס"ן) שבקש ממנו יום קודם לטעון את הנשק במחסנית על מנת להגן על מתנות החתונה שלו וגם נגד אביו של התובע כבעל המקרקעין.

הפסיקה קבעה עוד שככל שתרומת הסיכון שיצר "המזיק" לתוצאה המזיקה הייתה קטנה יותר ביחס לתרומתו של הגורם המתערב, וככל שהתנהלותו של הגורם המתערב הייתה חריגה יותר וממילא לא נידרש מהמזיק לצפותה, כי אז מבחן השכל הישר מחייב לקבוע שנותק הקשר הסיבתי בין אשמו של "המזיק" לבין הנזק שניגרם.

התביעה נגד המעביד נדחתה.

...

הלכה זו יושמה במקרים שונים, בהם הגיע בית המשפט לידי מסקנה, שאף אם ניתן להעלות טענה בנוגע להתנהלותו של מזיק אליו כוונה התביעה, אין להטיל אחריות, שעה שאשמם של הניזוק או גורם שלישי הוא זה המכריע.

הווה אומר היה ביד של התובע אמצעי קל ופשוט למנוע את הנזק והוא בחר שלא לנקוט בו. משמע, גם אם הייתי מגיעה למסקנה שיש לקבל את גרסת התובע לגבי אחריות הקיבוץ ומצב העץ, מתבקשת המסקנה שהתנהלותו של התובע מהווה את הסיבה המכרעת לנזק, שעה שבחר לרדת מבית העץ באופן בלתי סביר לחלוטין ומכאן שדינה של התביעה להדחות גם מטעם זה. סוף דבר אחר כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע שהתובע לא הוכיח את אחריותו של הקיבוץ לתאונה ולחלופין קיים לו אשם תורם מכריע.

התביעה נדחית.

המחלוקות וההכרעה בעניינינו תביעה בגין נזק גוף, מחלת פארקינסון, שנטען בכתב התביעה שנגרמה לתובע בגין התרשלות שהוא מייחס לנתבע 1, קבוץ שהתובע חבר בו (להלן: "הקבוץ"), בפעולות ובמחדלים בהעסקתו בעבודות חקלאיות בקבוץ, שלטענתו יש בהן גם משום הפרת חובות חקוקות שנועדו להגן על עובדים בחומרים מסוכנים, חומרי הדברה בעניינינו.

לאחר שהשבנו לשאלת "הסיבה בלעדיה אין", וקבענו כי הקשר הסיבתי העובדתי הוא חלקי (16%), וכי קיים סיכוי של 84% שהמחלה לא נגרמה בגין אשמו של הקבוץ, קיים קושי מהותי – בטענה שיש להעמיד את הקבוץ כמי אמור לצפות במסגרת הסיכונים שבחשיפת התובע, גם סיכונים שוליים של מחלות שהקשר האפשרי שלהן לחשיפה הוא נמוך מאוד; הקושי הוא גם בטענה שיש להעמיד את הקבוץ כמי שהסיכון שהוא גרם או לא מנע - אכן גרם למחלה, כאשר קיימים מנגד סיכונים שסביר יותר שהם היתממשו בפועל בהופעת המחלה (והם סיכונים בלתי תלויים שהתובע מגיע איתם כחלק מנתוניו הגנטיים); ובחינת השכל הישר מלמדת, שבעניינינו מול התובע, הניזוק, ניצב קבוץ, מעסיק, המזיק, שקיבלת התביעה נגדו במלואה - משמעה חיובו בפצוי בגין נזק שמרבית הסכויים הם שלא נגרם על ידו.

לפי הילכת מלול "מבחן ההטיה הנשנית מתגבש איפוא בהתקיים ארבעה יסודות: מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטיה עקבית בהחלת כלל מאזן ההסתברויות". אזכיר כי, בעניינינו העידו עדי הנתבעים, בעדות שלא נסתרה, כי מלבד התובע, לא ידוע "על עובד אחר בענף גידול הירקות, כולל הרססים שיעבדו בו לאורך השנים – שחלה במחלה כלשהיא" [סעיף 11 לתצהיר מרכז המשק]; לא הובאה עדות נוגדת לענין זה. בשולי הדברים, אזכיר כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתביעת התובע בגין המחלה, וקיבל את טענתו שהוא זכאי שמחלת הפרקינסון בה לקה תיוחס לחשיפה לחומרים כימיים בעבודתו.

...

בענייננו, בו נמצא אשם אפשרי בפעולות ומחדלי הקיבוץ, הנתבע 1, ונחזה שהתובע הגיש את תביעתו בהסתמך על טענותיו לאשם אפשרי זה, ואולי גם – על סמך המלצות של רופאים שדברו על קשר סיבתי אפשרי (לפחות – המומחה מטעמו), אינני מוצא כי ראוי לאכוף על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת, ובשל מארג הנסיבות ויחסי הכוחות, אף ראוי - שהנתבעים יישאו בהוצאות התובע בבירור משפטי מורכב זה. אשר על כן, אף שדין התביעה להידחות, אני מוצא להורות כי, בנסיבות ענייננו, הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בניהול תביעה זו – בסכומים המצוינים להלן.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה נדחית בזאת.

למרות האמור, וכמפורט לעיל, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪, וכן - החזר האגרה ששילם ויתרת האגרה שישלם התובע בנדון והחזר הוצאות ששולמו על ידו למומחים השונים ולעדים בתיק זה בגין חוות דעת או בגין התייצבות למתן עדות (בכפוף - להצגת חשבוניות), הכל - בלוויית הצמדה וריבית מיום התשלום.

לפניי תביעה לפיצויים, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן: "התובע") בתאונה מיום 19.2.12, בעת שנפל מפיגום במהלך ביצוע עבודות גבס (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1, מעסיק התובע במועדים הרלוואנטיים לתאונה (להלן: "המעסיק"); כנגד הנתבעת 2, חברת דניה סיבוס בע"מ, הקבלנית הראשית באתר העבודה בו ארעה התאונה (להלן: "הקבלנית הראשית") וכנגד הנתבעת 3, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הקבלנית הראשית במועדים הרלוואנטיים בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות (להלן: "הכשרה").

חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו הוכרה זה מכבר בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי "על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.12.10)].

כידוע, בגדר החובה כאמור, אין המזיק נידרש למנוע באופן מוחלט כל סיכון, אלא לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין, עליו לפעול על-פי רמת זהירות אובייקטיבית הנקבעת על יסוד שיקולים שבמדיניות משפטית, וכבר נפסק, כי "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעיניין זה מבוססות על שיקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהיתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק והאנטרס הצבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102).

...

עם זאת, מקובלת עליי טענת הקבלנית הראשית והכשרה, לפיה אין מקום להישען על נתון השכר הממוצע במשק, כפי שהתפרסם לאחרונה, אלא להיזקק לשכר ממוצע במשק הנמוך ממנו והמשקף את הממוצע לאורך זמן ולא את הממוצע לתקופה מוגדרת של מצב חירום, זאת בשים לב לעובדה שנתון השכר כפי שהתפרסם לאחרונה גבוה ב- 14% לעומת השכר בחודש שלפני כן, כאשר הגורם לעלייה זו הוא ההנחה ששכרם של העובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בשל מצב החירום הוא נמוך מהממוצע [ראו ת.א. (מחוזי ירושלים) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.8.20)].

לפיכך, אני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות את התובע בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר מכאן שנזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 1,309,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 192,540 ₪ הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 906,468 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 50,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 10,000 ₪ כאב וסבל - 150,000 ₪ _____________________ 1,309,008 ₪ בניכוי תגמולים- 659,379 (-) _____________________ 649,629 ₪ הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך כולל של 649,629 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל, כל אחד בהתאם לשיעור חלקו היחסי באחריות לתאונה, זאת בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 129,925 ₪, אגרה, שכר-טרחת המומחים מטעם התובע וחלקו של התובע בשכר-טרחת המומחים מטעם בית-המשפט, כפי ששולמו בפועל ובכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

תביעה זו עניינה ניזקי גוף שנגרמו לתובע 1, בתאונת עבודה שארעה, עת נפל מגובה במהלך עבודתו (להלן: "התאונה").

תביעתו, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, היא לקבלת החזר – מהקבלן בלבד (שאינו המעביד) – של סכום הגימלאות.

המעביד טוען כי יש לדחות את התביעה נגדו, שכן האחריות בכל הנוגע לבטיחות בעבודה מוסדרת בחוק וחלה על הקבלן.

לעניין חבות המעביד ברשלנות, חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו הוכרה זה מכבר בפסיקה מושרשת, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי " על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם בנבו, 27.12.10)).

על פי המבחנים שהותוו בפסיקה, המזיק אינו נידרש למנוע באופן מוחלט כל סיכון, אלא לנהוג כפי שהיה מצופה מאדם סביר לנהוג בנסיבות העניין.

...

סוף דבר: מכל המקובץ לעיל עולה, כי דין התביעה להתקבל, ואילו דין ההודעות לצד שלישי להידחות.

לאור הסכמת הצדדים בדיון מיום 9.6.21, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע 1 פיצוי בסך כולל של 435,000 ₪ מעבר לתשלומי המל"ל. ביחסים בין הנתבעות לבין עצמן תחול חלוקת האחריות היחסית, כפי שנקבעה בסעיף 30 דלעיל.

בנוסף לכך, תשלם הנתבעת 2 לתובע 2 – המל"ל, סך של 72,424 ₪ מתוך סכום התגמולים ששולמו על ידו לתובע 1.