תביעת נזקי גוף לפי חוק הפלת"ד - טענת התיישנות

רקע ויריעת המחלוקת תביעה זו עניינה ניזקי גוף שנגרמו לפי הטענה לנפתלי יפרח ז"ל, בעלה המנוח של המשיבה 1, בתאונה שאירעה בין רכב מישטרה שבו נסע, לבין רכבו של המשיב 3 (להלן: "המנוח" ו"התאונה" בהתאמה).

סע' 8(ב) לחוק הפלת"ד קובע כך: "מי שאילמלא הוראות סעיף 22(ב), היתה תאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה כאמור בסעיף קטן (א), דינו לענין הוראות סעיף זה, כדין מי שיש לו עילת תביעה על פי חוק זה" עולה כי פטור המדינה מאחריות נזיקית, כנטען, חל גם ביחס לאחריות המדינה מכוח חוק הפלת"ד. לעניינינו - המדינה אמנם נחשבת כמבטחת הרכב בו נהג המנוח, ועל כן המנוח רשאי לתבוע רק את המדינה, ולא את נהג הרכב הנוסף ומבטחתו, בהתאם לחוק הפלת"ד, אף אם המדינה פטורה מאחריותה זו, ובפועל לא ניתן לחייבה בנזק הנטען (ראו גם: אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [יהלום, מהד' 4, 2013], עמ' 255-257).

משלא עמדה הנתבעת 1 בנטל זה, דין התביעה להדחות אף מטעם זה. נוכח המסקנות הנ"ל, מתייתר הצורך להכריע במחלוקות הנוגעות לטענת ההתיישנות.

...

במסגרת תשובה לבקשה, טענה המבקשת כי התביעה כנגדה הוגשה, לאחר תיקון כתב התביעה, בחלוף תקופת ההתיישנות, ומשכך דינה להידחות.

לאור כל האמור, הרי שכלל ייחוד העילה מתקיים בענייננו, והמשיבה 1 לא הייתה רשאית להגיש את התביעה הנוכחית כנגד בעל הרכב שפגע במנוח, או כנגד מבטחתו, ודין התביעה להידחות מטעם זה. למעלה מן הצורך יוער, כי אף אם היה מקום לקבל את עמדת המשיבה 1 בהיבט המשפטי, עדיין היה מקום לדחות את התביעה, מאחר שהמשיבה 1 לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הרכב בו נסע המנוח לא היה מבוטח.

משלא עמדה הנתבעת 1 בנטל זה, דין התביעה להידחות אף מטעם זה. נוכח המסקנות הנ"ל, מתייתר הצורך להכריע במחלוקות הנוגעות לטענת ההתיישנות.

סוף דבר, התביעה נדחית על הסף.

רקע וטענות הצדדים בפני תביעת נזיקין בגין ניזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

הערכה רפואית מטעם התובעת, הצביעה על נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37(7) א' לתקנות המל"ל. טענת ההתיישנות התביעה טוענת ש: כתב התביעה המקורי הוגש בנובמבר 2014, הארוע קרה בשנת 2008, ומכאן שהתביעה המקורית הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

...

טענת התובע על כי בוצעו פניות רבות ונעשה ניסיון אמיתי לאתר את פוליסת הרכב ללא הצלחה - היא אמינה, יחד עם זאת סבורני שעליו היה לפעול ביתר שקידה וזריזות בתביעה דנן.

סבורני כי התעסקות נוספת בהליכים מקדמיים תגרע יותר מאשר תועיל, מאחר וממילא בדיון הוכחות יוכלו הצדדים לממש את זכותם הדיונית, למסור את עדותם בפני בית המשפט ולחקור את יריביהם.

האחריות הניהולית לסיום התיק במהירות וביעילות מוטלת על כתפי השופט בערכאה הדיונית, ומשכך הנני מחליט שלא להידרש שוב לעניין ההליכים המקדמיים כשמדובר בתיק משנת 2014 לגבי תאונה משנת 2008 .

הנני קובע את התיק להוכחות : ראיות התביעה ליום 19/7/020 שעה 10:00.

" ככלל, בתביעות ניזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים על פי חוק הפלת"ד מירוץ ההתיישנות יחל ביום בו התרחשה תאונת הדרכים מושא התביעה (ר' למשל ע"א (מרכז) 32142-12-11 קרספל נ' ביטוח ישיר -איי .דיי.איי חברה לביטוח בע"מ (3.6.12).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כלל החומר שצורף על ידי התובע לתביעתו ולתשובה מטעמו, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל, ואנמק.

אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל – התביעה נדחית מחמת התיישנותה.

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ולחילופין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן תביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי" או "התובע") מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995.

לא ניתן להיתעלם משיהוי ניכר זה שהנו על גבול תקופת ההתיישנות, ומהקושי הראייתי המתווסף לעמימות העובדתית באשר לארוע ולנסיבות היתרחשות התאונה כפי שאפרט להלן.

...

אין בידי לקבל בהקשר זה טענת התובעת כי בעת פגיעתה לא נכח איש מחוץ לאוטובוסים אשר היו מוכנים לנסיעה.

כפי שכבר ציינתי לא שוכנעתי כי אחריותה של התובעת כמורה סדרנית משרתת את התכלית התחבורתית שביסוד החוק בזיקה להלכת הידועה כהלכת ינטל כפי שניתנה במסגרת רע"א 9084-05 אג"ד בע"מ נ' יעקב ינטל (2007)).

הנטל להוכחת טענת ניצול הכוח המיכני הינו על התובעים, ולא שוכנעתי כי הם עמדו בנטל זה. זאת ועוד, סוגית "ניצול הכוח המיכני של הרכב" הינה אחת מהחזקות המרבות הקבועות בהגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד והיא חלה במקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי וכאשר נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי.

סיכומם של דברים נסיבות התאונה לא הוכחו ומגרסאות התובעת לא ניתן לקבוע כי האירוע לפניי עונה על הגדרת "תאונת דרכים", כמשמעות הדבר בחוק וכפועל יוצא דין התביעה בהקשר זה להידחות.

ובעניין ע"א 2591/09 אנואר אלנסאר נ. אברהם שליסל (2010) הובהר – "סעיף 8 (א) לחוק מורה כי 'מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה לפי חוק זה' לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, ואילו סעיף 8 (ג) לחוק מלמד כי 'אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה'. כפל הוראות זה בא להסיר ספק, לפי ההשקפה האמורה, במקרה של שלילת זכאות לפי סעיף 7 לחוק, כי לא נשללת מן הנפגעים האמורים הזכות לתבוע לפי דיני הנזיקין" (ריבלין, 439-438.

אומנם, הליך מכוח חוק הפלת"ד עדיין מיתנהל וטרם הסתיים ואולם אפשר גם אפשר שימצא כי לא עומדת לו עילה מכוח חוק הפלת"ד, אם וככל שכך ימצא, הרי שיצא וידיו על ראשו, שכן תביעתו שעיקרה עילה מכוח פקודת הנזיקין תיתיישן ולא תמצא תרופה לנזקיו הקשים אף שלכאורה עומדות לו עילות שבדין.

...

ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.

כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989): "... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.

בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.