רקע כללי
לפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובעת ילידת 1974, אשר נפגעה ביום 31/5/2018, עת לטענתה פסעה על מדרכה ברחוב הבנים 21 בשטחה המוניציפאלי של עריית רמת גן ונתקלה בשפת מדרכה משובשת, כך על פי הנטען (להלן: "התאונה").
חובה זו כחובה מושגית נקבעה מקדמת דנא בפסיקה עניפה והנה בבחינת הלכה פסוקה שאינה צריכה ראיה, שהרי יחסי שכנות שבין רשות עירונית לבין הולך הרגל הפוסע ברחובותיה, נמצאים בליבת דיני הנזיקין.
יחד עם זאת, בפסיקה נקבע גם כי ככלל, נפילה, מעידה, או החלקה הנם סיכון טבעי ורגיל בפעילות בני האדם ושכיחותו בלתי מבוטלת בשגרת היומיום, ועל כן לא כל נפילה או החלקה תקים חבות אוטומאטית של בעלי המקרקעין בשטחו אירעה הנפילה/החלקה כלפי המבקר.
...
נפתח הדיון בפרק החבות;
סוגיית החבות
טענות הצדדים
לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת בגין תחזוקה לא נאותה של המדרכה, ומשכך ומאחר ומדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נתקלה התובעת ונפלה, אזי יש לקבל את התביעה במלואה.
משכך, השאלה הנשאלת אשר סביבה יסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמדה התובעת בנטל השכנוע להוכיח את עצם קרות התאונה ונסיבותיה כנטען על ידה, כמו גם קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר, אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית ביחס לנתבעת? בשאלה זו יעסוק הפרק הבא;
ניתוח עובדתי על בסיס המסכת הראייתית
עוד בטרם אדרש לשאלת המפגע הנטען והאם אכן עומד בתנאי בלעדיו אין של "סיכון בלתי סביר וצפוי", אשר רק בהתקיימו מוטלת חבות על המזיק כפי שנקבע בפסיקה, ולאחר עיון מדוקדק בראיות שנפרשו בפניי, באתי למסקנה כי למעשה התביעה כלל לא "מתרוממת" להגיע לשלב של בחינת הסיכון הנטען, שכן התובעת כלל לא עברה את המשוכה הראשונה: להוכיח באילו נסיבות ובאיזה אופן ארעה התאונה.
וכך סיפרה:
"...הלכתי לאורך הכביש, ולקראת הסוף הייתה חניה והיו מכוניות ולא יכולתי ללכת על המדרכה, ירדתי לכביש, ואז היה שם תמרור ונכנסתי בו ואז נפלתי בחוזקה על הרצפה. אנשים יצאו מהמכוניות ובאו לעזור לי. עד היום הרגל שלי על הפנים. אני במצב על הפנים. כאשר בית המשפט מציג לי את התמונות שצורפו לתחשיב מטעמי- אני אומרת שהמקום שונה. זה לא פייר. אני מצביעה על המקום שהיה התמרור. כאשר בית המשפט שואל אותי מתי צולמו התמונות ועל ידי מי- התמונות צולמו על ידי אחרי איזה חצי שנה אולי יותר. הייתי עם גבס ואף אחד לא יכול היה לעזור לי. עד שמישהו לקח אותי למקום לצלם. תביני איך שבאה המכונית רצתי מהר לעלות על המדרכה כדי שלא אדרס ואז נפלתי. נפלתי מהמדרכה כי הכל היה שבור. כאשר בית המשפט מבקש ממני להראות על גבי התמונות היכן המפגע ממנו נפלתי- בתמונות שמוצגות לי אני אומרת שעליתי על המדרכה פה ונפלתי. אבל הם שינו. מה זה הדבר הזה? ... כאשר בית המשפט שואל אותי האם התמונות משקפות מצב שקדם לתאונה או לאחריה- זה נראה לי התמונות שאחרי השינוי. כי כל המרצפות היו שבורות. התמרור היה אמור להיות פה. את רואה? נכנסתי בעמוד הזה ובום נפלתי על הרצפה חצי שעה עד שבא מישהו לעזור לי. זה לא עמוד זה תמרור. אני איבדתי את ההכרה. ברגע שהאמבולנס בא לא יכולתי לדבר בקושי נשמתי. זה היה תמרור". (הדגשות שלי- א.ב)
לשון אחר, בתיאור חופשי ובלתי מעובד לתצהיר עדות ובשפתה של התובעת, תיארה זו האחרונה נסיבות שונות לחלוטין ממה שטענה בצורה כוללנית בכתב התביעה ובתצהיר העדות עליו חתמה חודשיים לאחר אותה ישיבת קדם משפט.
אין בידי לקבל הסבר דחוק זה אשר בא מפיו של בא כוחה של התובעת במקום שיבוא "מפי הגבורה", קרי מפי התובעת עצמה.
לאור כל המקובץ לעיל, והגם שמוכנה אני לקבל טענת התובעת לנפילה ברחוב של הנתבעת באותו יום מר ונמהר מבחינתה, באתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את נסיבותיה של התאונה הנטענת, לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין נפילה זו לבין מפגע כלשהו במדרכה, לא כל שכן כזה שיש להטיל על הנתבעת חבות לגביו.
