תביעת נזיקין נגד שופטת והמדינה בגין הכרעות שיפוטיות

בית משפט השלום קיבל בפסק דינו את תביעת המבקשים נגד המדינה בגין נזקים שנגרמו למבקש 1, יליד 1992 (להלן: המבקש), בעקבות חיסון שקבל בהיותו בן 14 חודשים (להלן: החיסון).

רקע והליכים קודמים המבקשים (המבקש באמצעות אביו – המבקש 2) הגישו לבית משפט השלום תביעה נזיקית נגד המדינה, קופת חולים כללית (המשיבה הפורמאלית) ועיריית רעננה (אשר המבקשים הסכימו למחיקת התביעה נגדה בדיון שהתקיים ביום 3.3.2015).

נוכח האמור, יש לבחון האם ניתן וראוי להכיר בעוולה חוקתית בדרך של "חקיקה שיפוטית". בהקשר זה מעניין לציין כי חרף הדיון הנרחב שהתקיים בנידון בפסיקה ובספרות לאורך השנים, בית משפט זה טרם הכריע בשאלת ההכרה בעוולה חוקתית במשפט הישראלי (ראו: עניין קבוץ מלכיה, שם; עניין ישועה, בעמודים 51-50, 54; רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקה 18(ז) לחוות דעתו של השופט י' עמית (19.1.2017); יצחק עמית "על טישטוש תחומים, טישטוש גבולות ואי-ודאות במשפט" דין ודברים ו 17, 27 (התשע"א); ברק, בעמודים 376-375 ו-407).

לפיכך, מתעורר קושי ממשי ביצירתה של עוולה חוקתית בפסיקה, חלף הסדרתה בחקיקה (ראו: בג"ץ 688/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4) 85, 99 (1982); בג"ץ 358/77 דדון נ' עירית ירושלים, פ"ד לב(1) 729, 732 (1978); ע"א 2281/06 אבן זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (28.4.2010); יואב דותן "האחריות הנזיקית של עובד-הציבור המפעיל סמכויות של שיקול-דעת" משפטים טו 245, 257 (התשמ"ו); יצוין כי בהמשך שינה פרופ' דותן מעמדתו בנידון, ראו: דותן "עילות תביעה ציבוריות", בעמוד 106, ה"ש 33; וכן השוו: ברק-ארז "עוולות חוקתיות", בעמוד 111).

ואולם, איננו נדרשים להכריע בסוגיה זו במקרה דנן, שכן כבר נקבע בעבר כי אין מקום לחייב את המדינה בתשלום פיצויים מכוח עוולה חוקתית במקרים בהם קיים הסדר חקיקתי או מנהלי המעניק לניזוק סעד סביר ואפקטיבי בגין נזקיו – כבעניינינו (ראו: עניין ישועה, בעמודים 57-54 ו-63-62; דותן "עילות תביעה ציבוריות", בעמודים 106-105; והשוו: ברק, בעמוד 396).

...

בהקשר זה יצוין כי לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובסיכומים מטעם המבקשים, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקשים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי מנגנון הפיצויים לנפגעי חיסונים הקבוע בחוק הביטוח אינו מקנה סעד אפקטיבי לכלל נפגעי החיסון.

מכל מקום, אוסיף כי אני סבורה שטענות מעין אלה בדבר היעדר אפקטיביות של חוק הביטוח, גם אם היו נטענות על-ידי המבקשים, לא היו ראויות להתברר בהליך הנדון, אגב תביעת נזיקין.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית – הן מכוח סמכותי לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, והן לגוף הדברים, משלא מצאתי כל הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאור החריג לפעולה "בזדון", שההכרעה בו הושארה "לעת מצוא" (כדבריו של כב' השופט מזוז), נטען כי הדוקטרינה של החסינות השיפוטית אינה הרמטית, והמקרה דנן מהוה חריג המאפשר הגשת תביעת נזיקית כנגד המדינה עקב פועלן בזדון של כב' הרשמת וכב' השופטת.

...

לפיכך, התביעה כנגד המדינה נדחית גם מהטעם של העדר עילה.

לסיכום, לאחר שמצאתי כי למדינה עומדת הגנת החסינות המהותית, ולאור כך שאין בכתב התביעה וצרופותיו ולו תשתית ראייתית בדוחק לעילת התביעה הנטענת נגד מי מהנתבעות – אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

היות שמצאתי כי מדובר בתביעה מופרכת שהוגשה ללא כל בסיס עובדתי או משפטי, תוך הכפשת מותבים שיפוטיים ובשפה מבזה, וגרמה בזבוז זמן ומשאבים לנתבעות, אני מורה כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעות בגין הצורך בניהול הגנתן, בסך 10,000 ₪ כל אחת.

בבית המשפט העליון רע"פ 8327/21 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקשים: 1. יוסף נימר סלמאן אבו נימר 2. ענאן אבו נימר 3. אמירה אבו נימר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - היחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"א 11073-11-21 מיום 14.11.2021 שניתן על ידי השופטת ע' ורבנר בשם המבקשים: עו"ד יואל גולדברג בשם המשיבה: עו"ד קרן שטרית ][]החלטה

מנגד, המבקשים עמדו על קיום הדיון כדי להוכיח טענתם בדבר חוסר חוקיות הצוו, באופן אשר יאפשר להם להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה בגין ההריסה.

יפים הדברים שנאמרו שם לענייננו: "שאלת נחיצותה של הכרעה שיפוטית לצורך מעשי-אופראטיבי נבחנת בהקשר למסגרת הדיונית הספציפית שבה מיתנהל ההליך. דרך כלל, נחיצות זו אינה נבחנת בהיבט של הליכים אפשריים אחרים שבעל דין עשוי לנקוט בעתיד, וסעדים אחרים שהוא עשוי לתובעם. נחיצות זו אינה נקבעת בזיקה לאפשרות פוטנציאלית בעתיד של בעל דין ליזום הליכים נוספים לסעדים נוספים שטרם באו לעולם, ואין היא אמורה לסלול את דרכו לכך כמטרה יחידה שנותרה להתדיינות.

...

לכך אוסיף שמקובלת עליי קביעת הערכאות הקודמות כי לא היה מקום לקיים דיון בהליך לביטול הצו כאשר הסעד של מניעת ההריסה איננו אפשרי עוד.

בסופו של דבר, ההריסה בוצעה מאחר שהמבקשים לא הפקידו את הערבות.

בהתאם לכל האמור, הבקשה נדחית.

אכן, בהתאם, נשמעה בפסיקה לא אחת הדיעה, כי כאשר מתעוררת לפני בית משפט שאלה הדרושה לצורך הכרעה בעיניין שהוא מוסמך לידון בו, באופן אגבי ובגררא, "לא זו בלבד שהוא 'רשאי' להכריע בה, אלא שהוא חייב לעשות כן" (דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' אבו פריח, פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (12.4.2015) (להלן: עניין אבו פריח); ע"א 89/63 סלונימסקי נ' "מזור" מושב עובדים בע"מ, פ"ד יז 1471, 1477-1476 (1963); והשוו: יצחק זמיר, הסמכות המנהלית – סדרי הבקורת השיפוטית ד 2650-2648 (2017) (להלן: זמיר)).

מכל מקום, סוגיה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך אין צורך להכריע בפרשנות סעיף 5ב(א)(1) לחוק במסגרת הליך זה. סוף דבר: אף לשיטתי דין העירעור שלפנינו להדחות, שכן כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה נגד מדינת ישראל, המתייחסת לארוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה, כפי שהדבר במקרה בו עסקינן, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט סולברג, כי הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה, המעוגן בסעיף 5ב(א)(1) לחוק, עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

...

מכל מקום, סוגיה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך אין צורך להכריע בפרשנות סעיף 5ב(א)(1) לחוק במסגרת הליך זה. סוף דבר: אף לשיטתי דין הערעור שלפנינו להידחות, שכן כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה נגד מדינת ישראל, המתייחסת לאירוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה, כפי שהדבר במקרה בו עסקינן, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט סולברג, כי הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה, המעוגן בסעיף 5ב(א)(1) לחוק, עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל: אני מסכים עם חברי, השופט נ' סולברג, כי דין הערעור להידחות.

בהתאם, סבורני כי דין הערעור להידחות.

עם זאת, השופט סולברג עמד על כך שבהנתן הוראות סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), אין להרחיב את הבקורת השיפוטית בתקיפה עקיפה לשאלות שההכרעה בהן אינה צריכה לעניין.

לעומת זאת, לעמדת השופט גרוסקופף, קיים קושי משמעותי בחסימת האפשרות של תושב רצועת עזה להגיש תביעה נזיקית נגד מדינת ישראל כאשר לעוולה זו אין קשר הדוק למצב העימות, אך לשיטתו, בהנתן שהמקרה דנן עוסק בתקיפה עקיפה בלבד של סעיף החוק בנסיבות ספציפיות שבהן שאלה זו אינה מתעוררת שכן מדובר במקרה הקשור בקשר הדוק למצב העימות עם רצועת עזה – אין צורך להכריע בשאלת חוקתיות ההסדר כלפי תושבי רצועת עזה בנסיבות שאינן מקיימות דרישה זו. המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל סבר אף הוא כי יש לדחות את העירעור, בציינו כי שיקול מרכזי בהקשר זה הוא העובדה שעסקינן בתקיפה עקיפה, ועוד הוסיף כי הערות השופט גרוסקופף מקובלות עליו.

...

לכך יש להוסיף כי בסופו של דבר מצא בית המשפט שיש לדחות את הערעור ולקבוע כי ההסדר הקבוע בסעיף 5(ב)(א)(1) לחוק צולח את מבחני החוקתיות רק כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה המתייחסת לאירוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה.

קביעות אלו, שאליהן הצטרף כאמור המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל, מצמצמות את היקף השלכותיו של פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף, ומטות אף הן את הכף אל המסקנה לפיה מקרה זה, על נסיבותיו הייחודיות, אינו מקים עילה לדיון נוסף.

אשר על כן הבקשה נדחית.