תביעת נזיקין נגד משטרת ישראל בגין רשלנות באכיפת סמכות

חרף התמיהה אותה ציינתי בדבר היתנהלות המישטרה מספר שבועות לאחר מכן, ביום ירושלים, בנוגע לכניסתם של יהודים לאותו הרחוב, היתנהלות שהשיקולים שעמדו מאחוריה לא הובררו בהליך שלפניי, אין לומר כי אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי רשות האכיפה בהפעלת סמכותה השלטונית במקרה זה חרגה מכל אמת מידה סבירה, או הייתה נגועה בשיקולים בלתי עינייניים המובילים למסקנה כי דובר בהתרשלות (ראו ת.א. (ת"א-יפו) 2405-07 יגאל לסרי נ' משרד המישטרה לישכת היועץ המשפטי (6.5.2013), אושר בבית המשפט העליון בע"א 4371/13 יגאל לסרי נ' משטרת ישראל 14.12.2014)).

יתרה מזו, גם אם אניח לטובת התובע שנפל פגם מינהלי בהחלטת רשות האכיפה להגיש כנגדו כתב אישום, משלא נתנה משקל ראוי במסגרתה למעמדה של הזכות להפגין, לא די בכך על מנת להוות אינדיקאציה להתרשלות נזיקית מצידה: כפי שקבע בית המשפט העליון בהילכת גליק, "רק התרשלות חמורה או חסרת תום לב של הרשות, שבאה לידי ביטוי בהפרה עוצמתית של נורמה מנהלית, תצדיק הטלת אחריות נזיקית" (ראו את דברי כבוד השופט י' עמית, בפיסקה 32 לפסק הדין).

העד מטעם הנתבעת, ג'ורג' קירקיוואן, ששמש כתובע ביחידת התביעות בירושלים במועד בו הוגש כתב האישום כנגד התובע בגין הארוע השלישי, סקר בתצהירו את התשתית הראייתית לכתב האישום האמור, שכללה בין היתר את הודעתו של השוטר בדר על אודות תקיפתו הנטענת, את דוח הפעולה של השוטר עאטף, את דוח מעצרו של התובע ואת הודעתו של התובע במישטרה במסגרתה הכחיש התובע מכל וכל את טענת התקיפה האמורה (ראו שורה 43 להודעה).

...

נמצא אפוא, כי האירועים מושא התביעה גרמו צער רב לתובע ולבני משפחתו, ואף השפיעו מהותית על מהלך חייו, עד שבסופו של דבר חדל מליטול חלק פעיל בהפגנות כלשהן ואף נמנע מליטול חלק בפעילות פוליטית.

התנהלות מעין זו של השוטרים משפילה את האזרח, ומהווה שימוש לרעה בכוח השלטוני שהוקנה להם, וסופו של דבר שהיא גורמת לפגיעה חמורה באמון הציבור במשטרה.

סוף דבר, הנתבעת תפצה את התובע בסך של 70,000 ₪ בתוספת הוצאותיו בצירוף הצמדה וריבית ממועד התשלום, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו בת"א 3400-08-11 (כב' השופטת יעל הניג) מיום 27.01.17, לפיו נדחתה תביעת נזיקין נגד משטרת ישראל בגין אי מניעת פשע.

בפרשת אליקשוילי [רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוילי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (28.7.09)] נידרש בית המשפט לסוגיית אחריות המדינה בעקבות טענה לרשלנות של שוטרים, במקרה מזעזע בו נרצח בנה של המערערת שם בעודו תנוק בן יומו על ידי אביו, אשר הורשע ונדון למאסר עולם.

בהתאם קבע בית המשפט שם (כב' השופט בועז אוקון) כי בנסיבותיו של המקרה הספציפי שם "...הקטטה, הסכין, העיכוב והשחרור יוצרים 'קשר מיוחד' בין מעשי המישטרה לבין ייתכנותו של רצח רביב. אין מדובר עוד במעשה עברייני אקראי ובחובת המניעה או האכיפה הכלליות של המישטרה בגדריו של המנדט הצבורי שניתן לה לשמירת הסדר והבטחון...". הינה כי כן, מחד גיסא מוטלת חובה על המישטרה לפעול במסגרת תפקידיה תוך הפעלת שיקול דעת ראוי, לרבות למניעת פשע, וכפי שהדברים באו לידי ביטוי גם בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס (02.06.04), כאשר נקבע שעל המישטרה קיימת החובה לשמור על שלום הציבור, בטחונו הגופני והרכושי, ומחובה זו נובעת חובת זהירות, גם ביחס לסמכות שבשיקול הדעת.

...

בהתאם הגיע למסקנה כי "לשוטרים לא הייתה אינדיקציה להפגנת אלימות קודמת ומסוכנות של אלפדל..." וכי לא נוצר אותו "קשר מיוחד" בין התנהגותו של אלפדל לבין ההחלטה לשחררו, וכי רק בדיעבד התברר שהאחרון היה בגדר "פצצה מתקתקת". עוד נקבע כי המערערת (התובעות בבית משפט קמא) לא הוכיחה שאכן השוטרים ידעו או היה עליהם לדעת על כך בזמן אמת.

העולה מהמקובץ, כי אין נימוק ראוי להתערב בפסיקתו של פס"ד קמא, לפיה הנסיבות כפי שאירעו באירוע הראשון, כלל לא הקימו את "הקשר המיוחד" בין התנהגות אלפדל וההחלטה לשחררו, מכיוון שלשוטרים לא היתה כל אינדיקציה להפגנת אלימות קודמת מצד אלפדל.

הנה כי כן, לאחר בחינת כל האמור, לא מצאנו כי יש מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא כי יש לדחות את התביעה.

במקור הוגשה התביעה גם כנגד שניים מהשוטרים המעורבים בארוע באופן אישי, ואולם בהמשך להודעה שהגישה פרקליטת מחוז תל אביב (אזרחי) ביום 19.7.21 לפי ס' 7ב. לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה השוטרים עצמם חסינים מפני תביעה בנזיקין בגין האירועים מושא התובענה לפי הוראת ס' 7א. לפקודת הנזיקין - ביום 30.9.21 נדחתה התביעה כנגד נתבעים 2 ו – 4 (השוטרים עצמם) מטעם זה. בהמשך לאמור, ביום 21.10.21 היתקיים בפניי דיון ממושך במהלכו העידו ונחקרו התובע עצמו, ומטעם המישטרה מר **** גל ומר יהודה דיין (שוטרי משמרת סיור בתחנת תל אביב צפון- מרחב ירקון שנכחו בארוע מושא התביעה); מר אמיר ברכאת (שהיה אחראי משמרת הסיור בתחנת תל אביב צפון- מרחב ירקון בערב הארוע מושא התביעה); ומר אסף כהן (חוקר מתחנת המישטרה שחקר את התובע במסגרת הארוע מושא התביעה).

המישטרה טענה עוד, כי ניתן לתובע סיוע רפואי לאחר מעצרו; כי השוטרים פעלו בהתאם לסמכות הנתונה להם על-פי ס' 3 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חפוש בגוף ונטילת אמצעי זהוי), התשנ"ו – 1996 וכי נטילת דגימת ה DNA של התובע נעשתה כדין.

האם עצם הגעתה של המישטרה לבית הייתה שלא כדין, האם התרשלה המישטרה בעשותה כן, והאם בוצעה הסגת גבול? אפתח בכך שתביעות כנגד משטרת ישראל בגין רשלנות בפעולותיה השוטפות של ניהול חקירה, עיכוב, מעצר או חפוש שלא כדין נדונות בפסיקה חדשות לבקרים, ומן המפורסמות כי המישטרה אינה חסינה מאחריות ברשלנות (לדיון כללי בנושאים אלו ר' למשל רע"א 2063/16 גליק נ' מ"י (19.01.2017), להלן "עניין גליק"; בג"ץ 64/91 חילף נ' מ"י, פ"ד מז 653 (1993) וכיו"ב).

...

מכל מקום, גם לו ניתן היה לראות בהתנהלות המשטרה משום לשון הרע, לא שוכנעתי כי עסקינן ב"פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

לצד זאת, הואיל וקבעתי כי לתובע עצמו אשם תורם משמעותי בשיעור 50% - אני קובעת כי על המשטרה לפצותו כדי מחצית נזקו, בסך של 3,000 ₪.

הנתבעות תשלמנה אפוא לתובע סך של 3,000 ₪ תוך 30 יום.

מכל מקום, חרף התמורות הרבות והגישות השונות, דומה כי אף לפי הגישה המצמצמת, היתנהלות רשלנית בקשר להפעלת סמכויות שלטוניות עשויה, במקרים מסוימים, לשמש בסיס לתביעת נזיקין (להרחבה על ניתוח מגמת השינוי בפסיקתנו במרוצת השנים ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 1156-1027 (2012) (להלן: גלעד, גבולות האחריות); ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)" משפט וממשל ב 339, 402-384 (1995); ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק שני)" משפט וממשל ג 55, 78-64 (1995) (להלן: גלעד, אחריות בנזיקין חלק שני); חיה זנדברג "תביעות נזיקין נגד הרשות המבצעת – על תנועת המטוטלת" הפרקליט נב(2) 591 (2013) (להלן: זנדברג, תביעות נזיקין נגד הרשות המבצעת); אריאל פורת נזיקין כרך א 220-204 (2013) (להלן: פורת)).

מנגד, ברע"א 5277/08 עיזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏ (28.7.2009) נימנע בית המשפט מלהטיל אחריות על המישטרה בקשר עם סמכויות האכיפה הנתונות לה, תוך שנקבעו הדברים הבאים: "החלטות המישטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת. [...] איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המנהלי המסור למישטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נימנעה המישטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוואנטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור. במקרים בהם לא הוכח קיומם של שיקולים שלא מן הענין, מוטל יהיה על התובע להראות כי המישטרה חרגה משיקול הדעת המוקנה לה בעת שמירה על שלום הציבור, בהראותו כי היה בידיה מידע קונקריטי וברור בדבר סכנה ממשית וקרובה לשלום הציבור, מצד גורם ידוע, והיא נימנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו" (פסקה 27; ההדגשה הוספה).

כפי שציין השופט מינץ, בבואו של בית המשפט להטיל אחריות נזיקית על המדינה בגין רשלנות לכאורה בהפעלת סמכויות שלטוניות כדוגמת פקוח ואכיפה, נידרש הוא לנקוט במשנה זהירות, פן תהפוך המדינה "למעין 'מבטח על' של כל הפעילות במשק בכל תחומי החיים שלגביה יש למדינה סמכויות פקוח, רשוי והסדרה" (כלשון השופט יצחק עמית בע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקה 45 (7.9.2010)).

...

מכל מקום, משהגעתי למסקנה כי אין להטיל על הרשות במקרה זה אחריות לנזק שנגרם למשיבים, ממילא אין צורך להעמיק בסוגיות הנוגעות להיקף הפיצוי שיש לפסוק בגין רשלנות בפיקוח.

סיכומו של דבר, כאמור בפתח הדברים, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט מינץ, לפיה יש לקבל את הערעור במלואו, כך שחיוב הרשות לפצות את המשיבים יבוטל, וממילא לדחות את הערעור שכנגד.

כן מקובלת עלי עמדתו בעניין ההוצאות שראוי לפסוק.

ככל שעסקינן במישטרה - בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המישטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נגד סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739).

המישטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה ועליה לאכוף את שילטון החוק.

בעיניין זה קבע בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 6313/19 רשות ניירות ערך נגד רותם שמואל (11.04.2022)‏, כי "... כאשר מדובר ביישום רשלני של החלטה שהתקבלה זה מכבר, או בניהול רשלני של ההליכים שקדמו לקבלת ההחלטה, ולא בהפעלת שיקול הדעת עצמו, לא תוכל הרשות לחסות תחת הגנת שיקול הדעת שהותוותה בפסיקה." ‏‏ בידי התובעים עילת תביעה נזיקית נגד הנתבעת, בגין התרשלות בחקירת אירוע התאונה, שגבתה את חיי המנוח.

...

לפיכך, דין התביעה נגדו להידחות.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת מס' 2.

מנגד, אני מקבל את בקשת הנתבע מס' 1 ומורה על דחיית התביעה נגדו.