תביעת נזיקין נגד מסוף מטענים בנתב"ג

בית משפט השלום בנתניה ת"א 29193-12-20 ר.ק.ל. ויז'ן ישראל בע"מ נ' די אייץ' אל (ישראל) בע"מ לפני כבוד השופט אלי ברנד תובעת ר.ק.ל. ויז'ן ישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד טל שרם נתבעת שולחת הודעה לצדדים השלישיים די. אייץ'. אל. (ישראל) בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד גיל נדל ורנון גורן צדדים שלישיים 1. ממן – מסופי מטען וניטול בע"מ 2. רון-אל שילוח בינ"ל ועמילות מכס בע"מ פסק-דין

כבר בסעיף 25 לכתב התביעה התייחסה התובעת במפורש לסוגיית תחולת אמנת מונטראול וטענה (ההדגשה במקור) – "משהסתיימה התובלה האוירית והמשלוחים נקלטו בידי הנתבעת לצורך שחרורם לתובעת, לא חל בעניינינו ייחוד העילה שבחוק התובלה האוירית ... אחריות הנתבעת אינה מוגבלת בהתאם לאמנת ורשה ופרוטוקול מונטראול מכאן, שהתובעת מחזיקה בעילת תביעה נזיקית נגד הנתבעת בשל התרשלותה בפעולת הקליטה והשחרור של משלוחי התובעת ממחסניה שבנתב"ג". אולם טיעון משפטי זה טעון ביסוס על תשתית עובדתית ובפרק בכתב התביעה העוסק בפירוט העובדתי (בסעיף 6) טענה התובעת כך – "הנתבעת הנה חברה פרטית, בבעלות מלאה של חברת DHL, שהנה חברה בינלאומית לשילוח מטענים ... והוכרזה כמפעל חיוני (=בתקופת מגיפת הקורונה – א"ב) ... וזאת בשל תפקידה החשוב בשרשרת הלוגיסטית ליבוא מטענים מחו"ל". בסעיף 11 לכתב התביעה הוסיפה התובעת וטענה – "התובעת, באמצעות היצרן הסיני, שינעה את המסיכות מסין אל ישראל באמצעות חברת DHL, כאשר הנתבעת אמונה על קליטת המטען ושחרורו ממכס". בסעיף 23 לכתב התביעה דאגה התובעת להדגיש בגופן מובלט את הדברים הבאים – "עובדה היא, עליה לא יכול להיות חולק – הנתבעת היא אשר אמונה על קליטת המשלוחים ושחרורם ליד התובעת". בסעיף 4 לכתב התשובה שהגישה שבה התובעת וקבעה – "התובעת היא זו שטיפלה במטענים החל מהגעתם לישראל". באותו חלק מטענות הנתבעת בו מודה התובעת אין צורך בהכרעה ועל כן אין מחלוקת כי הנתבעת טיפלה בקליטת המטענים בעת הגעתם ארצה, אולם הנתבעת טענה כי לא איחסנה את המטענים ולא שימשה עמיל מכס לצורך שחרורם (שלטענתה התה הצד השלישי 2 במקרה זה).

חוקי המדינה והמכס מאפשרים לנו למיין אותם בשטח האוירי בנתב"ג, לוודא שהם אכן משוחררים ולהמשיך בתהליך.

...

דיון והכרעה האם הנתבעת היא סוכן של המוביל האווירי בסוגייה זו קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס למבחן הראוי לשם הכרעה בה, כאשר הנתבעת טוענת כי יש להשתמש במבחן הפונקציונלי שנקבע בפסיקה בחו"ל ואומץ בישראל וכי על פיו מתבקשת המסקנה שהיא סוכן של המוביל האווירי, ואילו התובעת טוענת כי יש לבחון את טיב ההסכם בין הנתבעת לבין המוביל האווירי על מנת להבין האם הנתבעת היא אכן סוכנו ומאחר שזה לא הוגש יש לקבוע כי לא הוכח שהיא משמשת סוכן של המוביל.

מכאן ועד המסקנה שהודעה זו והנכונות לפיצוי בסכום העומד על פחות משלושה פרומיל (0.28%) מסכום התביעה מלמדים על הודאה של הנתבעת בכך שהוגשה תלונה בכתב ובמועד גדול המרחק.

הנובע מכלל האמור הוא שעל פי הוראת סעיף 10 לחוק וסעיף 31 לאמנת מונטריאול התביעה נדחית על הסף.

לאחר ששקלתי בדבר בכובד ראש, בשים לב לתוצאה ולסכום התביעה אך גם לכך שלתובעת נגרם ככל הנראה נזק לא מבוטל דווקא בעת משבר ומצוקה ולא מן הנמנע שלנתבעת ואולי אף לצדדים השלישיים תרומה מסויימת לכך וכך גם לעובדה שההליך הסתיים בשלב מקדמי אולם גם שלב זה לא היה קצר במיוחד, אני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ ובהוצאות ושכ"ט כל אחד מן הצדדים השלישיים בסך 7,000 ₪.

המטען הובל בהובלה אוירית לישראל, הגיע ארצה ונתקבל אצל הנתבעת 4, ממן מסופי מטען וניטול בע"מ (להלן – "ממן") המפעילה את מסופי המטענים בנתב"ג. כאשר נימסר המטען לזכאים לקבלו התגלה בו חוסר של 1,432 פריטים (להלן – "החוסר").

גם לא ניתן הסבר לכך שהובלת המטען מגאבה לקרגו איטליה מרחק של 8 ק"מ ארכה מספר שעות ולא הובא למתן עדות המוביל או נציג גאבה שראה את המטען בפרק זמן זה. לחלופין טוענת קאל, כי גם אם תדחה הטענה שהחוסר במטען ארע טרם הגעת המטען לקרגו איטליה – לא ניתן לדעת היכן ארע החוסר ודין התביעה להדחות כליל באשר לא ניתן להטיל אחריות נזיקית על כל הנתבעים בשל החשש שמא אחד מהם אחראי לחוסר.

מאידך גיסא, מכלול העדויות והראיות שהוצגו לפניי מלמד כי קאל הצליחה לסתור את נכונות משקלו של המטען כפי שמופיע על גבי שטר המטען שהנפיקה גאבה ואף עמדה בנטל להראות שמסרה המטען באותו אופן שקבלה אותו לידיה מלכתחילה, באופן שלא יכול להקים כל עילת תביעה כנגד קאל.

...

התביעה כנגד הנתבעות 3 ו – 4 נדחית.

אני פוסקת את שכ"ט באי-כוחה של הנתבעת 4 (ממן) בסך 15,000 ₪ גם כן. מאחר ששוכנעתי כי התובעת עשתה שימוש סביר בתקנה 22(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 וצירפה את כלל הנתבעות כדי ששאלת החבות תוכרע בין כל בעלי הדין הרלוונטיים, התובעת זכאית לשיפוי מצד הנתבעת כלפיה זכתה בתביעתה, על ההוצאות בהן יש לחייבה בשל דחיית תביעתה כנגד הנתבעות האחרות.

בנסיבות שלפניי אני קובעת אפוא, כי הנתבעת 1 תישא בהוצאות הנתבעות 3 ו – 4 ותשלמן לנתבעות 3 ו – 4 במישרין.

נתבעת 3- רשות שדות התעופה, שניהלה את שדה התעופה נתב"ג. נתבעת 4 – החברה אשר בבעלותה מסוף המטענים האוירי ליבוא ויצוא ופריקת מטוסי המטען.

התביעה נגדה נמחקה ומטעמי העידר עילה והיעדר יריבות בהיותה בעלת דין לא נכון בתובענה זו. אחר מחיקתה של אוסטריין איירליינס על הסף, נעתרתי לבקשה מספר 10 של התובעות בתיק זה וביום 26.11.15 היתרתי תיקון כתב תביעה והוספתה של לופטהנזה כנתבעת 2.

טענת היתיישנות- תחולת אמנת מונטראול: לטענת התובעות בכתב התביעה, הנזק אירע בתחומי נתב"ג תוך כדי הטענת המטען, שכן יחידת המטען נשוא התביעה נפלה מרכב הובלה במהלך שנוע המטען ממחסני הנתבעת 1 למטוס.

לאחר שבחנתי עמדות שני הצדדים, אני מוצאת, כי גם אם היתקבל פיצוי חלקי אין בכך כדי למנוע מאת התובעות מלהגיש תביעה על מלוא סכום נזקיהן מכוח עילות נזיקיות אחרות.

...

סיכום: מן המקובץ לעיל נדחית הבקשה לסילוק התביעה כנגד לופטהנזה על הסף.

המבקשת תשלם למשיבות הוצאות בגין ההליך הנוכחי בסך של 1,200 ₪ ללא קשר לתוצאות בתיק העיקרי.

אני קובעת לקדם משפט לאחר שיושלמו כל כתבי הטענות ליום 3.11.16 בשעה 09:00.

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;"

הסעד העקרי בתביעה שהוא ביטול המיכרז מטעמים של חוסר מידתיות, מקורו במשפט העבודה אשר הוא בסמכותו היחידה של בית הדין וכפי שנפסק בעיניין הפנסיות: "מערכת המשפט לא עוד קשורה לקונספציה שהסמכות היא רק כלפי מי שהיה לו 'ריב' במובן הצר. בתי המשפט הרחיבו את זכות העמידה. בתי המשפט גם דנים בתביעות נגד צדדים שלישיים כאשר הם משפיעים ומושפעים ממהות הסיכסוך. המהות היא הקובעת, כאשר הטענה היא שזרוע כלשהיא של השילטון פוגעת במעשיה ביחסי העובדה, בתנאי העובדים או בזכויותיהם של גמלאים, הרי שהשאלה המכרעת היא האם הערכאה אליה פנו היא ערכאה הדנה בעילה, היינו, ביחסי עבודה ובזכויות פנסיוניות..."".

עיון בכותרת פסה"ד מעלה שועד עובדי מד"א הופיע כמשיב עצמאי בעתירה ואילו בעתירה שבפני העותרים הם 486 עובדי ממ"ן, שאמנם אינם מופיעים בשמותיהם אך זהותם ידועה למשיבה בהיותם מפעילי מסוף המטענים בנתב"ג. לא למותר לציין כי ביה"ד האיזורי לעבודה דחה את בקשת המבקש למחוק את ועד עובדי מד"א בירושלים מהתובענה לאחר שקבע כי יש לוועד העובדים אינטרס מיוחד ביחסי העבודה, כפי שיש לוועד עובדי ממ"ן אינטרס בכך שהעותרים ימשיכו להפעיל את מסוף המטענים בנתב"ג גם לאחר שייקבע הזוכה במיכרז נושא העתירה.

...

אינני מקבל טענת ב"כ העותרים לפיה עבודתם רבת השנים של העותרים במסוף המטענים בנתב"ג באמצעות ממ"ן יצרה אצלם ציפיה לגיטימית להמשיך לעבוד שם גם באמצעות מעסיק חדש, אם ממ"ן לא תתמודד ו/או לא תזכה במכרז נושא העתירה ומשכך יש לקבל את עתירתם בשל "אינטרס ההסתמכות". העותרים לא הביאו בפני כל ראייה שהמשיבה גרמה להם לצפות שהם ימשיכו להיות מועסקים גם אם ממ"ן לא תזכה במכרז נושא העתירה, או שהמשיבה הציגה בפניהם מצג בעניין זה עליו הם הסתמכו בעתירתם.

לא זו אף זו. מהסכמי העבודה הקיבוציים בין ממ"ן לוועד עובדי ממ"ן שצורפו כנספחים 3 לכתב התשובה עולה שהעותרים ידעו שחוזה ההרשאה של ממ"ן להפעלת מסוף המטענים עתיד להסתיים ביום 31.3.14 וכי עתידים להיכנס לתחום עיסוקה של ממ"ן במסוף המטענים מתחרים נוספים ובהסכם מיום 11.4.06 הוסדרו פיטורי עובדי ממ"ן על רקע האמור לעיל.

אני דוחה את העתירה, מבלי צורך לדון בבקשת המשיבה 2 למחוק את העתירה נגדה על הסף.

עתה, דורשת היא מן הנתבעות (או מי מהן) שיבוב בסכום זה. התובענה מופנית כלפי ארבעה גורמים: הנתבעת 1-היא המוביל היבשתי שקיבל את המטען לחזקתו והיה עליו למסרו למבוטח; הנתבעת 2-מנהלת מסוף המטענים בנתב"ג, אצלה נתקבל המטען מאת המוביל האווירי; הנתבעת 3-העוסקת בשילוח מטענים ועמילות מכס; הנתבעת 4-מבטחתה של הנתבעת 1.

הממצא העובדתי הוא כי המטען דנן נעלם ואבד לאחר שהנתבעת 1 קיבלה אותו מהנתבעת 2 ואישרה בכתב כי היא מוותרת על תביעות כלשהן נגד הנתבעת 2 בקשר למטען (ראו ת/8).

המקור לחבותה של הנתבעת 1 כלפי התובעת יכול שיימצא בדין הנזיקין וביתר דיוק: בעוולת הרשלנות (אגב: התוצאה לא הייתה משתנה אילו נדון העניין במשקפי חוק השומרים, התשכ"ז-1967, שכן דין הנתבעת 1 היה לכל הפחות כדין שומר חינם, הנושא באחריות לפי סעיף 2(א) לחוק השומרים, ככל שפעל ברשלנות).

...

לסיכום, בקליפת אגוז, בפנינו תובענת תיחלוף בגין מטען אשר הגיע לישראל מארה"ב, נימסר לנתבעת 2 והועבר על ידיה לנתבעת 1 לשם הובלתו למבוטח.

ממילא הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 1 נגד הנתבעת 4 מתקבלת ואילו הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת 3 כלפי הנתבעת 1 נדחית.

(א)אני מחייב את הנתבעות 1 ו-4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 98,208 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/07/97 ואילך וכן הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך וכן שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ + מע"מ, להיום.

(ג) בגדרי להודעת צד ג' שנתקבלה, אני מחייב את הנתבעת 4 לשלם לנתבעת 1 כל סכום שתשלם הנתבעת 1 לתובעת בגבולות הסכומים שנפסקו לעיל בסעיף 22 (א), ככל שאינם עולים על תיקרת הסכום הקבוע ברשימה (קרי: 225,000 ₪, ליום 1.5.96) וכן הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ + מע"מ, להיום.