ואכן, הנשיא גרוניס קבע בסיכום פסק-דינו, כי "במדינות המשפט המקובל קיים זה מאות שנים הכלל שלפיו אין מבררים תביעה של אויב בעת מילחמה. כלל זה נקלט במשפט הישראלי [...] כפי שראינו, יש לפתח כלל זה ולהתאימו למציאות המשתנה, כך שמכוחו גם אין לברר תביעה של פעיל באירגון טירור השוהה במדינה זרה, כל עוד נמשך העימות המזוין עם ארגון הטרור" (ההדגשה שלי – נ' ס').
כך, מהטעם שכל אחת מהתכליות הללו מתמצה, בעיקרה, בכללים המשפטיים המוכרים (הפטור מאחריות בגין פעילות מלחמתית, מזה, והדוקטרינות המונעות תביעת אויב, מזה), וספק אם יש הצדקה מספיקה להרחיבם במקרה מעין זה. על כן, קיים קושי משמעותי בעיני בחסימת האפשרות של תושב רצועת עזה להגיש תביעה נזיקית נגד מדינת ישראל בגין עוולה אשר נעשתה כלפיו על ידי המדינה, כאשר לעוולה זו אין קשר הדוק למצב העימות בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה.
...
מכל מקום, סוגיה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, ומשכך אין צורך להכריע בפרשנות סעיף 5ב(א)(1) לחוק במסגרת הליך זה.
סוף דבר: אף לשיטתי דין הערעור שלפנינו להידחות, שכן כאשר מדובר בתביעה נזיקית של תושב עזה נגד מדינת ישראל, המתייחסת לאירוע המקיים זיקה הדוקה לעימות מול רצועת עזה, כפי שהדבר במקרה בו עסקינן, מקובלת עלי מסקנתו של חברי, השופט סולברג, כי הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה, המעוגן בסעיף 5ב(א)(1) לחוק, עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל:
אני מסכים עם חברי, השופט נ' סולברג, כי דין הערעור להידחות.
בהתאם, סבורני כי דין הערעור להידחות.
