תביעת נזיקין בין שכנים בעקבות סכסוך בנייה וחניה

לפניי תביעה כספית/נזיקית ע"ס 144,547 ₪, שביסודה הליכים משפטיים שהתנהלו בין בעלי הדין, שהם שכנים המתגוררים בסמיכות זה לזו, ואשר תחילתה בסכסוך קודם שהתגלע ביניהם בנוגע לבנייה במקרקעין וחניית רכבים בשטח המגורים המשותף.

היתנהלות זו זכתה להתייחסות מפורשת בפסק דינה של כב' השופטת ע' גולומב שציינה כי "לבקשה שהוגשה ונדונה במעמד צד אחד, ראתה המבקשת לנכון לצרף רק אחת משתי ההחלטות השיפוטיות בעיניינם של הצדדים מהשנה האחרונה, היא החלטת כב' סגן הנשיא א. זגורי אשר נענה חלקית לבקשה ליתן צו הגנה נגד המשיב. את החלטת כב' השופטת הבכירה רים נדאף, בה ניתן כנגד המבקשת עצמה צו למניעת הטרדה מאיימת לבקשת המשיב, וזאת לפני חודשים בודדים, לא הציגה המבקשת בבקשתה ולא גילתה אודותיה". משכך נקבע כי "היתנהלות דיונית מעין זו אין להלום, בפרט שמדובר בבעל דין המבקש כי יינתן בעיניינו צו במעמד צד אחד, דבר המחייב גילוי של מכלול העובדות הרלבנטיות שבידיעתו. לא מצאתי כל מענה סביר ומניח את הדעת מצד המבקשת להתנהלות זו שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני. דומה כי די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה הנוכחית כפי שהוגשה". השנייה - הקביעה ולפיה רים עשתה שימוש בהליך מניעת הטרדה מאיימת עקב סיכסוך הנוגע לחניה, בפעם השנייה, אף לאחר שהוסבר לה קודם לכן בהליך בפני כב' השופט זגורי, שאין מקום להכריע בבקשה בסכסוך הנוגע לשימוש בשטח החניה, באופן עקיף תחת האיצטלה של צו מניעת הטרדה מאיימת.

...

לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.

דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב. לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.

אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 67583-02-19 מיכאלי ואח' נ' חג' ואח' לפני כבוד השופטת חנה קלוגמן התובעים: 1. בסיק מיכאלי 2. אסתר מיכאל ע"י ב"כ עו"ד יעקב אברמוביץ הנתבעים: 1. משה חגי 2. חנה חגי ע"י ב"כ עו"ד תומר אפרתי או עודד יוסף פסק דין

התביעה שבפניי עניינה סיכסוך שכנים הגרים בבתים סמוכים, עקב בניית פרגולה על ידי הנתבעים.

במקרה דנן עילת התביעה הכספית והנזיקית וכן הבקשה לצוו עשה הנן בגין פרגולה שנבנתה לפני כ- 27 שנה (טענה אשר לא נסתרה) לפיכך, טוענים הנתבעים כי התביעה דנא נגועה בשיהוי עקב היתנהגותם של התובעים אשר במשך כ- 27 שנה עצמו עיניהם לעניין קיום המצב בשטח כפי שהוא ולפיכך ויתרו על זכויותיהם.

המומחה קבע שעל מנת ליפתור את המחלוקת בין השכנים יש צורך בניסור כעשרים ס"מ מקצה הפרגולה הצמוד לגדר וכך תיפתר הבעיה.

...

גם ההחזר הכספי הנדרש בגין מצלמות נדחית שכן לעניין זה גם לא הומצאו קבלות, ומכל מקום מדובר בעניין שהוא מעניינם האישי של התובעים בלבד.

יחד עם זאת אני מקבלת את דרישת התובעים לקבלת החזר כספי בסך 2,000 ₪ בגין בניית הגדר.

לעניין הניקיון עד שנובע מלכלוך הנופל מהפרגולה, הרי שגם לעניין זה לא צורפו קבלות, אך לאור אופי ההחזר המבוקש, אני פוסקת על דרך האומדנה סך של 3,000 ש"ח. סוף דבר לאור האמור לעיל אני קובעת כי על הנתבעים להסיר את המטרדים והמפגעים כפי שקבע המומחה בהיותם מטרד.

עוד טענו, הן באשר לתביעה הנטענת בגין הפגיעה בפרטיות והן באשר לתביעה הנטענת בגין מיטרד ליחיד, כי היתנהגות התובעים היא שהביאה לידי האשם הנטען שלהם, והכל לפי הוראת סעיף 65 לפקודת הנזיקין.

העובדה שהנתבעים מסוכסכים גם עם מישפחת לוי, השכנים מהצד השני, אינה פועלת לטובתם, אך גם אינה מבססת התביעה נגדם.

מצופה משכנים כי יתאמו ביניהם ההתנהלות היומיומית, בנושאים שונים כגון, בניה, גיזום, חניה, קיום אירועים רבי משתתפים ועוד, לרבות ביצוע עבודות מראש, ובמיוחד כאשר לצורך העבודה, יש לעשות שימוש זמני במקרקעי השכנים.

אולם, העדויות הרבות והממושכות, הציגו תמונה ברורה ומצערת, שהתנהלות שני הצדדים, לוחמנית ומתריסה והם חותרים כל העת ליצור עוד ועוד מחלוקות, תחת להגיע להסכמות שכיחות ומקובלות בין שכנים.

...

על מנת להגיע למסקנה שתלונה שהוגשה הייתה תלונת סרק, יש לעמוד בנטל ראיה מוגבר לרבות ע"י העדת מי מגורמי האכיפה שטיפל בתלונה.

האיסוף של ערב רב של טענות לגבי אירועים שונים מזמנים שונים ודרישת סכום עתק כפיצוי מביא למסקנה שמטרת התביעה היא להטיל מורא על הנתבעים, על מנת למנוע מהם לעמוד על זכויותיהם לעניין טענות למפגעי רעש ובניה בלתי חוקית של גדר ובשטח ציבורי מהצד השני של בית התובעים (ראו פרוט בסעיף 20 לסיכומי הנתבעים).

סוף דבר הנתבעים ישנו זווית הצילום של המצלמה בחזית ביתם, כך שלא תתעד שטח המדרכה שצמוד לכניסה לחצרי התובעים.

אחד השכנים תיאר זאת כך: "רעש בלתי פוסק משך כל שעות היום והלילה ליכלוך וזוהמה במעבר המשמש את כל הדיירים. חנייה: אין אפשרות להשתמש בה מפני שבית הכנסת טופס (צ"ל תופס) את כל המקומות" (תיק העיריה, יוני 2012, נספח ד').

הוא למשל הצהיר שנתבע 1 סיפר לו שקיים סיכסוך משפחתי במשך מספר שנים בינו לבין התובעים בענין "בניה בלתי חוקית והריסת בית כנסת" (סעיף 1 לתצהירו), בעוד שבעדותו טען שלא ידע שקיים צו הריסה, וכי הסיכסוך עם השכנה נסוב על כך "שהיא מפעילה מוסיקה בשבתות. באופן טבעי אמרתי שאבוא לעשות שלום בית..." (פרו' עמ' 70 ש' 7, 8 וגם בש' 14).

לא זו אף זו, היתנהגות נתבעים 1 ו-3 שהתנגדו לצוו ההריסה ועשו ככל שביכולתם לדחות את ביצועו, כמו גם התנהלותם החריגה כלפי התובעות, אם באופן אישי ואם באמצעות מי מבני משפחתם, מהוים ללא ספק "גורם זר מיתערב" (סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין), המנתק את הקשר הסיבתי בין מועד אכיפת עבירת הבניה לבין ניזקי התובעים, ולכן מכל היבט שאבחן את התביעה ועילותיה, איני מוצאת כי יש לחייב את העיריה.

...

סיכום ביניים קבעתי כי נתבעים 1-4 אחראים לנזקי התובעים, ואילו התביעה נגד העיריה ורמי לוי (נתבעים 4 ו-5) נדחות.

נוכח כל האמור, אני דוחה ראש נזק זה בהעדר ראיות מספקות.

סוף דבר אני מחייבת את נתבעים 1-4 ביחד ולחוד בנזקי התובעים, ומחייבת אותם לשלם את הסכומים הבאים: לתובעת 1 – 74,000 ₪ , לתובעת 2 – 107,000 ₪ , לתובע 3 – 15,000 ש"ח. בנוסף, אני מחייבת את נתבעים 1-4 ביחד ולחוד בהוצאות משפט התובעים ביחד ולחוד, בסך כולל של 25,000 ₪.

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תביעות כספיות ונזיקיות הקשורות לרכוש משותף בבניין בן שתי קומות ברחוב גורדון 9 בבני ברק, גוש 6188 חלקה 319 (להלן: "הבניין" ו'או "הבית המשותף").

ירידת שווי הנכס: התובעת צרפה לכתב התביעה גם חוות דעת של שמאי המקרקעין אלי סידאוי שהעריך את שווי הנכס של התובעת, וקבע כי שווי הנכס נפגע ב- 125,000 ₪ (בגין הגדלת הצפיפות; בנייה לא אסתטית ולא אחידה; בנייה ללא קבלת היתר ופגיעה תדמיתית בגין סיכסוכי שכנים) (להלן: "חוות דעת השמאי").

בנקודה זו אציין, כי טענת הנתבעים כאלו לתובעת היתה אפשרות לבנות מרתף לצורכי חניה או מחסן, נסתרה על ידי מומחה בית המשפט הן בחוות דעתו כפי שמצוין לעיל והן בחקירתו, בה טען כי: "נגיד חניה, שווי שלה זה 100,000 ₪ (מדברים ביחד) 3 חניות 300,000 ₪, 400,000 ₪ עלות החפירה של 80 מטר מתחת למבנה קיים עם החיזוקים הנדרשים היא לא בהכרח תהיה פחות מהשווי של התמורה. בגלל זה אני אומר שמבחינה שמאית זה לא שווה הרבה" (ראו עמ' 14 ש' 33-30 לפרוטוקול).

...

לסיכום התביעה שכנגד, עולה כי על התובעת לפצות את הנתבעים 2-1 כלהלן: פיצוי בגין השימוש בחצר – 23,750 ₪; פיצוי בגין דמי שכירות ראויים- 26,250 ₪.

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני קובע כלהלן: דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה, כך שעל הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת כלהלן: פיצוי בגין ליקויי בנייה – סך של 36,150 ₪ + מע"מ; פיצוי בגין ירידת שווי הנכס – 125,000 ₪; פיצוי בגין דמי שכירות ראויים – 59,500 ₪.

דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה, כך שעל התובעת לפצות את הנתבעים 2-1 כלהלן: פיצוי בגין השימוש בחצר – 23,750 ₪; פיצוי בגין דמי שכירות ראויים- 26,250 ₪.