התובע תיאר בסעיף 3 לתצהירו את נסיבות התאונה, כך:
"ביום 24.10.12, אני הועסקתי בתור עובד שכיר אצל נתבעת 1, בתור מלווה או עוזר מחלק למוצרי חלב של "תנובה" שנתבעת 1 שימשה בגדר קבלן או סוכנות למוצריה, לחנויות בכפר כסייפה, וזאת ביחד עם עובד אחר אצל נתבעת 1, הוא נתבע 2, ג'וברין אבו רוסתום, אשר שימש נהג למשאית החלוקה עימה עבדנו.
וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה, כי כתוצאה מהתאונה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 48 (2)(ו) III)) לתוספת לתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956, זאת בגין חבלה בברך שמאל.
זאת, בשל העובדה כי על התובע להוכיח את תביעתו, כולל את עצם ארוע התאונה, היותה תאונת דרכים כהגדרה על פי החוק, וכן את חבות הנתבעת 1 בגין התאונה, אך התובע לא עמד בחובה זו, בשים לב שעדותו הנה עדות יחידה של בעל דין, עדות שנסתרה וכן לא נמצאה אמינה ומהימנה.
לחילופין נטען, כי ככל שבית משפט ימצא, כי גירסתו של התובע אמינה ויקבל את גירסתו לעניין נסיבות ארוע התאונה, אזי יש לקבוע כי ארוע התאונה מהוה "תאונת דרכים" בהתאם להגדרה שבחוק הפיצויים ולדחות את התביעה בהתאם לעילה הנזיקית.
...
לאור המסקנה אליה הגעתי כאמור לעיל, מצאתי כי אין מקום להידרש לטענת התובע לעניין אחריותה של הנתבעת מספר 3 בעילה הנזיקית, אשר, כנטען, מבטחת את אחריות הנתבעים 1-2 "על פי דין", במסגרת פוליסת ביטוח החובה.
לסיכום, לאחר בחינת מכלול הראיות והנסיבות בתיק, לא עלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו כנגד מי מהנתבעות ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.
