תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה באתר אוניברסיטה

דיון והכרעה הסעיפים העקריים הנדונים בפסק הדין סעיף 17 לאמנת ורשה: "המוביל אחראי לנזק שניגרם במקרה של מות, פציעה, או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק ארעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו". ובנוסח באנגלית: "The carrier is liable for damage sustained in the event of the death or wounding of a passenger or any other bodily injury suffered by a passenger, if the accident which caused the damage so sustained took place on board the aircraft or in the course of any of the operations of embarking or disembarking." הסעיף המקביל באמנת מונטראול הוא סעיף 17(1): "המוביל אחראי לנזק שניגרם במקרה של מוות או פציעה גופנית של נוסע רק בתנאי שהתאונה שגרמה למוות או לפציעה ארעה בכלי הטיס או במהלך כל פעולות העלייה לתוכו או הירידה ממנו." ובנוסח באנגלית: "The carrier is liable for damage sustained in case of death or bodily injury of a passenger upon condition only that the accident which caused the death or injury took place on board the aircraft or in the course of any of the operations of embarking or disembarking." סעיף 29 לאמנת מונטראול, שכותרתו "בסיס לתביעות": "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור". הנוסח באנגלית "Basis of claims": "In the carriage of passengers, baggage and cargo, any action for damages, however founded, whether under this Convention or in contract or in tort or otherwise, can only be brought subject to the conditions and such limits of liability as are set out in this Convention without prejudice to the question as to who are the persons who have the right to bring suit and what are their respective rights. In any such action, punitive, exemplary or any other non-compensatory damages shall not be recoverable." כמו כן חשוב לציין את סעיף 19 לאמנת מונטראול שהוא הבסיס לתביעה זו וכותרתו "איחור": "המוביל אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה האוירית של נוסעים, כבודה או מטען. אף על פי כן, המוביל לא יהיה אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להדרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם. " והנוסח באנגלית "Delay": "The carrier is liable for damage occasioned by delay in the carriage by air of passengers, baggage or cargo. Nevertheless, the carrier shall not be liable for damage occasioned by delay if it proves that it and its servants and agents took all measures that could reasonably be required to avoid the damage or that it was impossible for it or them to take measures." כללי בסוגיה שהוצגה לפנינו קרי, הזכות לפצוי בגין נזק נפשי מכוח אמנת מונטראול ואמנת ורשה, שקדמה לה, נישברו קולמוסין רבים ברחבי העולם.

בפסק דין בבית הלורדים באנגליה ב Morris v. K.L.M (2002) 2 AC 628 (להלן: פס"ד מוריס) נפסק שנזק נפשי המתבטא בתסמינים גופניים (שבץ, הפלה, כיב קיבה) יוכר, אך בארצות הברית הנושא הוסיף להיות שנוי במחלוקת בין הערכאות (ראו במאמר משנת 2008 שפורסם באתר של אוניברסיטת מקגילProfessor Paul Stephen Dempsey, Accidents & Injuries in Air Law: The Clash of The Titans , עמודים 21 עד 25).

השופט לוין גם מציין שניירות העבודה של אמנת ורשה אינם מסייעים לפרשנות הביטוי, משום שהם כלל לא דנו בסוגיה זו, כנראה משום שבתקופה בה נוסחה האמנה במרבית המדינות טרם הכירו בנזק נפשי כעילה לקבלת פיצוי (ראו עמוד 800 לפסק הדין) וכך לדבריו: "ככל הנראה, לא הייתה לצדדים לאמנה כל כוונה בהקשר זה, בין משום שבמרבית המדינות טרם הכירו בתקופה זו בנזק נפשי כעילה לקבלת פיצוי ובין משום שהצדדים לאמנה לא חזו אפשרות של נזק נפשי, אשר אינו מלווה בנזק פיסי כתוצאה מתאונה אוירית." עוד ציין את ההתפתחות העצומה שחלה בתעופה האוירית מאז שנת חתימת אמנת ורשה ועד למועד מתן פסק הדין וכך נוצר "הצורך בבחינה מחודשת של מטרות האמנה ויישומן תוך היתחשבות בשינויים שארעו מאז כריתתה בתשתית העובדתית העומדת בבסיסה. שיטת פרשנות אחרת תביא לידי כך, שהאמנה תקפא על שמריה ושלא יהיה בכוחה לשמש את צורכי המציאות המודרנית" (שם, שם).

...

המערערת תשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

כך גם מקובלת עלי המסקנה לפיה מחד גיסא תוכר אותה עוגמת נפש כתוצאה מהעיכוב, ומאידך גיסא, גם האמור כפוף לתקרת הפיצוי.

סבורני כי יש מקום לבחון את הוראות סעיף 17 לאמנת ורשה והמקבילה לסעיף 17(1) באמנת מונטריאול בהבדל מסעיף 19 לאמנת מונטריאול, הוא הסעיף עליו התבססה התביעה מושא הערעור.

ט.4 הנכות הנפשית – הפן התיפקודי טענתו של ב"כ התובע היא, כי הנכות הנפשית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתקיפה, היא כמחצית הנכות הקבועה בסעיף 34(א)(3) לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן "התקנות" או "התוספת").

הויכוח לא תם. השופט מנחם (מריו) קליין, פרס את משנתו בחיבור הנושא כותרת, היתמודדות עם אי וודאות בחישוב הפסד הישתכרות לעתיד במשפט העברי (2011; נמצא באתר "נבו" , מדור ספרות), והוא מתייחס גם לעמדתו של אילן סלע, תשלומי הנזק של החובל בחברו במשפט העברי: בין דיני עונשין לדיני ממונות (עבודה לשם קבלת התואר דוקטור, הפקולטה למשטים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, התשס"ז).

השאלה הרלבנטית לעניין תביעת נזיקין בגין נזקים של אובדן הכנסה בעתיד, בסוגיית ברית המילה היא זו: מהו מספר הבריתות שהתובע מסוגל לבצע היום, ביחס למספר הבריתות שהוא היה מבצע, אילמלא הארוע.

כב.2 דיון והכרעה בבסיס הנורמאטיבי לנכוי הגימלאות עומדת זכותו של המל"ל לקבלת שיפוי מהמזיק על גמלאות, ששילם ושעתיד הוא לשלם לניזוק, בשל מעשה הנזיקין, כקבוע בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד, או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה...". הכלל בדבר ניכוי הגימלאות מסכום הפצוי, נועד לשתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחיוב יתר או כפול או לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, או למוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעת השיפוי, לפי סעיף 328(א) הנ"ל; המטרה השנייה, היא מניעת מצב שבו יזכה הניזוק (שניזקו הוטב בסכום הגימלאות שקבל או שהוא עתיד לקבל) בפצוי יתר, הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מן המזיק (ראה: ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד י 190 (1956); ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251 (1981); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659 (1987); רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356 (2003); וכן ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004)).

...

משכך, אין מקום להיעתר למבוקש על ידי התובע.

בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד' שכר טרחת עורך דין לתובע' בסך 20% מהסכומים המפורטים בשתי הפיסקאות האחרונות.

בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד את אגרות המשפט וכן הוצאות עבור תשלום לעדים (הכול לפי קבלות), כאשר לכל סכום שהוצא על ידי התובע, על פי הקבלות האמורות, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף לתביעה זו הגישה התובעת תביעת נזיקין כנגד החברה (ת"א 38536-06-15).

כך שיש לבחון במסגרת ההליך את דחיית תביעתה של התובעת על רקע שתי טענות שהועלו על ידי המוסד: א. הטענה כי המעסיק של המנוח לא היה ישראלי; ב. הטענה לפיה אין מדובר בפגיעה בעבודה.

בעב"ל 502/09 משה סידה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.10.2010, נפסק כי: "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות ארוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

אני אשלים כי יש פה באמת הבדל מאוד משמעותי וזה, אולי לי זה כל כך ברור ואני קצת, כל סיגנון העבודה היה עם הרבה מאוד אחריות אבל הוא הקים אוניברסיטה שמאוד הצליחה, עם כפר, שלימדו אותה סטודנטים, ובקשו ממנו לעשות מודל שהועתק באפריקה בעוד מספר מקומות, אין ספק שהפגישה הספציפית באותה לילה שלצערי הוא נפטר ממש באותו לילה היה הדיון, נפטר סליחה אחרי הדיון, אין ספק שהלחץ לכל אותה תקופה של נסיעות והפגישות היה שונה לגמרי.

...

בנקודה זו מצאנו כי הצדק עם הנתבע באשר לאימוץ כלל הקביעות העובדתיות בקשר עם אופיה ופועלה של החברה כפי שנקבעו בהחלטה בהקשר זה. התובעת מצידה לא ציינה מדוע אין לקבל קביעות אלו כקביעות עובדתיות חלוטות אלא טענה, מנגד, כי הוכיחה בהליך כי החברה הינה בעלת קשרים אמיצים ועסקים משגשגים עם הארץ, כי ההסכם עם התובע נחתם בארץ, כי יש לחברה משרדים בארץ וכי בעל מניות שלמיטב ידיעתה מחזיק ב 49% ממניותיה, הינו ישראלי.

יחד עם זאת מצאנו לייחד כמה מילים אשר לטענת התובעת לפיה יש לראות את התובע כנפגע עבודה בשל נסיבות פטירתו.

סוף דבר עם כל הצער וההבנה למצבה של התובעת, אין מנוס מדחיית התביעה כאמור לעיל.

בהקשר זה קובעת ההלכה הפסוקה, כי מבחינה עקרונית יכול בית המשפט לקבוע קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מעשיו או מחדליו של הנתבע לבין נזק גופני לניזוק, אף בהעדר ראיות רפואיות – מדעיות לקיומו של קשר כזה, וזאת בהתבסס על נסיבות המקרה הקונקרטי שהוכחו ועל יסוד מודל אינדוקטיבי גמיש המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר (ע"א 1639/01 קבוץ מעיין צבי נ' קרישוב (פורסם במאגרים) (2004); ע"א 8587/07 אברהם אלמליח נ' האוניברסיטה העברית (פורסם במאגרים (2009) – שניהם בהקשר של חשיפה לחומרים מסוכנים.

וראו פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעיניין מיטרני לעיל, אשר עסק בתביעת נזיקין בגין פגיעה בתאונת עבודה, בו נקבע כי לא הוכחה אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי למחלת הסוכרת, אך נפסק כי בנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה מיתקיים קשר סיבתי כזה).

...

אין בידי לקבל טענה זו בנסיבות המקרה.

סיכומם של דברים; נוכח כל המקובץ המסקנה היא כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה למחלת הסוכרת אצל התובע.

מתלושי השכר הבודדים שהוצגו לשנת 2016 נמצאנו למדים, כי במהלך השנים הרבות שחלפו מאז התאונה ועד היום המשיך התובע לעבוד ברציפות אצל אותה מעסיקה אצלה עבד ערב התאונה וכי שכרו לא נפגע.

הנתבע טען כי הפגישה עם עורך הדין לא הייתה בעינייני עבודה , אלא לצורך הליך פלילי, של מכירת תוכנות ריגול לא חוקיות, עיסוק בהם עסק דודו והתובע רק סייע לו. עוד טען הנתבע כי חל שהוי רב בהגשת התביעה והיא היתיישנה , וכי הנימוק כי אף שהיה מיוצג אחרי התאונה בהליך הנזיקי, חדל מייצגו ולא תבע את המוסד לביטוח לאומי, הוא הסבר שאינו מניח את הדעת.

לתובע לא הייתה תשובה המניחה את הדעת מדוע הגיש אותה באיחור ואף שהיה מיוצג באותה עת. לפרוט' ציין "קבלתי את הכסף מחברת הביטוח. היה חוסר הבנה עם עוה"ד היה עוה"ד שהתנהל מול חברת ביטוח מבחינתו הוא הבין מאוחר מידי שזאת תאונת עבודה למרות שהעברנו את כל החומר התפספס שם משהו לא רצינו להיכנס בנושא הזה אמרתי מה שיהיה יהיה אטפל בזה אח"כ. הגשתי את זה אחרי שנה וחצי, היה איחור של חצי שנה וזה נמרח עד היום" (עמ' 1 ש' 25-28 ) .

על פי תצהירו בתאריך 9.1.17 בשעה 8:00 בבוקר הייתה לתובע פגישה באוניברסיטת ת"א עם עו"ד משה קשלס למטרת היתייעצות לעניין ספק פלילי כגירסתו ,שקרה במסגרת משלח ידו של התובע.

כאמור לעיל באבחנה מפסק הדין בענין פלוני לעיל התובע ידע בעת שהיה לו אתר כי יש ספק בדבר חוקיות התוכנות שלו ולכן כל "ארוע היסוד "אינו קשור לעבודה. הנסיעה הייתה לעניינים שאינם "תוך כדי ועקב העבודה" מדובר בעניינים לכאורה פלילים לבר העבודה .טענת התובע כי הפגישה הייתה בעינייני העבודה נדחית.

...

סוף דבר דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין .התאונה לא אירעה בדרך ממעונו או ממקום בו לן לעבודתו ואינה עומדת במבחני לשון החוק ואף לא בהרחבות הפסיקה.

לפיכך התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום.