התובע טען כי קרנית הגישה כתב הגנה במסגרתו כפרה בחבותה כלפיו, ומתוך שכך הוסיף בא כוחו ובחן את הטיפול הרפואי שנעשה בעיניינו ומצא כי היתקיימה בעיניינו רשלנות של הנתבעת, לפיכך, ומטעמי זהירות, וככל שתתקבל טענת קרנית כי אין לה חבות בגין התאונה ותוצאותיה, הוא הוסיף והגיש תביעתו בעילת רשלנות כנגד הנתבעת דנן.
כך נפסק לדוגמא, בעיניין חוסיין הנ"ל -
" סעיף 8(א) שולל מן הנפגע, אשר יש לו עילה על-פי חוק הפיצויים בגין נזק גוף, כל עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בשל אותו נזק. לנפגע בתאונת דרכים עומדת בעקרון עילה מכוח חוק הפיצויים גם בגין החמרת נזק שארעה עקב טפול רפואי רשלני. תוצאה זו נובעת מסעיף 4(א) לחוק הפיצויים, המחיל על זכות הנפגע בתאונת דרכים את מבחני פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לעניין ריחוק הנזק ...עולה מכך, שעל-פי לשונו הגורפת של סעיף 8(א) אין בידי הנפגע עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד האחראים לטפול הרפואי הרשלני." (הדגשה שלי – צ.ו)
משמע, עת מדובר ברשלנות "רגילה" שארעה בטיפול בעקבות תאונת דרכים, עילת התביעה מכוח חוק הפלת"ד עומדת לנפגע גם בגין החמרת נזק שארע בעקבות טפול רשלני שבא בעקבות הנזק הישיר הישיר של התאונה (ראו - ריבלין, עמ' 386).
...
ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.
כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989):
"... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.
בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.
