פתח דבר:
לפניי תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת 1 לאחר שנפלה ונחבלה ביום 11.7.12 עת פסעה היא על שביל הליכה בשטחה המוניציפאלי של הנתבעת, בדרכה חזרה לביתה ממקום עבודתה, כך על פי הנטען.
דא עקא, בדרכה לתחנת האוטובוס ובעודה פוסעת בשביל המיועד להולכי רגל ברח' השרון באשקלון, "נתקלה היא באבן ו/או אבנים מישתלבות אשר בלטו מעל פני משטח ההליכה", דבר שהביא לנפילתה ארצה בעוצמה רבה (ראה סעיף 23 שם).
ברור ההליך והעדויות שהוגשו:
בהליך הקודם, לאחר הגשתה של חוות דעת נגדית מצד הנתבעת שקבעה נכות בשיעור כולל של 14.5% (ד"ר מיכאל לבני), מונה מומחה מטעם בית המשפט – ד"ר אבשלום כרמל –וחוות דעתו, ששמשה אף בהליך זה, קבעה כי עקב התאונה לתובעת נכות צמיתה בת 19%: 10% נכות אורתופדית בגין המיגבלה בשורש כף היד ו -CTS ו-10% נכות בגין נוירומה בצלקת הניתוחית.
ברוח זו מציין בית המשפט בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349 (1993) כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט".
ספציפית לענייננו - בכל הנוגע למפגעים הנמצאים במדרכות המשמשות את העוברים והשבים, והמהווים תדיר בסיס לתביעות נגד רשויות מקומיות, הרי שהפסיקה טורחת להזכירנו כי מדרכות אינן בבחינת מישור גאומטרי נטול פגמים וכך מובאים הדברים בע"א (מחוזי ירושלים) 4344/97 כהן נ' עריית רמת גן (6.12.98):
"רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. 'מצרך המוני' כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום ולא להיות מודל גאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. 'גלים' שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות הם פועל יוצא של עצם השמוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה..."
שעה שמשענתה של התובעת בטענה לקיומו של מפגע בדמות אבנים שבלטו במשטח הליכתה – במדרכה, תבחן גרסה זו, כמו גם השאלה אם יש בה כדי להמחיש קיומו של סיכון שאינו סביר.
חזרה לשאלון הנ"ל תלמדנו על גרסה רחבה יותר הנושאת כמה חלופות וכך משיבה התובעת בתשובה 28: "ונפלתי עקב הריצוף בדרך הציבורית אשר היה פגום ו/או שבור ובולט באופן ניכר".
חקירתה הנגדית של התובעת שנערכה בשנת 2021, כתשע שנים לאחר התאונה, לא היה בה אמנם כדי להביא את התובעת לחזור בה מגירסתה הבסיסית לפיה נפלה עקב התקלותה באבן בולטת כאמור, אולם ניכר היה הקושי בתיאור המפגע ובהצבעה על המפגע הספציפי שהביא לנפילתה.
...
ניתן לסכם ולומר כי הגם ששוכנעתי אודות עצם נפילתה של התובעת בשטח שיפוטה של הנתבעת, הרי שהיתה ונותרה מחלוקת לגבי הגורם שהביא לנפילה זו וככל שבאבן משתלבת עסקינן – מיקומה, זיהויה ומאפייניה של אותה אבן, ואין בנמצא כל עדות בעלת משקל ראייתי של ממש, בין אם ויזואלית באמצעות התמונות שהוצגו ובין אם באמצעות התיאור המילולי שנמסר מפי התובעת עצמה (לרבות לגבי תמונה 2) ו/או העד מטעמה.
פועל יוצא מכך הוא, וכמודגש בסיכומי הנתבעת, הקושי לקבוע כי ענין לנו במפגע, שהרי אם אין בידי התובעת לשכנעני כי אבן ספציפית היא הגורם לנפילה (או למצער - אחת מבין כמה שמאפייניהן זהים), הרי שקיים קושי להתרשם ולקבוע כי במפגע עסקינן ובעוולה מצד הנתבעת ולנתבעת מצידה אין דרך ממשית להתמודד עם הטענה להיותו של גורם הנפילה משום מפגע, כאשר חלוף הזמן הוא גורם משמעותי בתיק זה ואפשר וכטענת הנתבעת הסב אף "נזק ראייתי".
במצב דברים זה אין מנוס מלקבוע כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל הרובץ לפתחה.
המל"ל עצמו חתר בסיכומיו להימנע מכך תוך שהפנה לפסיקה לפיה במסגרת ההליך הנזיקי בית המשפט יימנע מלהתערב בממצאי פקיד התביעות, בהעדר טעם מיוחד המצדיק לעשות כן.
התביעות שתיהן נדחות לפיכך.
