תביעת נזיקין בגין תאונה עם סוסה

(להלן :"התאונה") התובע טוען לרשלנות של הנתבע שגרמה לתאונה ותובע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מפגיעת הסוס בתאונה.

פיצוי על פי דיני הנזיקין אינו אמור להיטיב עם מצבו של הניזוק אלא להשיב מצב לקדמותו ולמצב בו היה הניזוק לפני התאונה.

בעקבות התאונה והפגיעה, שבה נישברה רגלו של הסוס, הוא היה מנוטרל מכל פעילות למשך שנתיים.

...

לסיכום בשאלת הנזק: כל הנזקים הנטענים בגין עלויות אחזקה וטיפול לעבר ולעתיד נדחים.

בשים לב לכל מה שציינתי לעיל ותוך שאני לוקחת בחשבון את ההסדר עם הבעלים של החווה בעקבות האירוע, את עקרון הקטנת הנזק בשים לב למחיר הסוס מלכתחילה (סכום של 6,500 ₪) אני סבורה כי יש להעמיד את הנזק על דרך האומדנא בסכום של 10,000 ₪.

סיכום: הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך של 8,000 ₪ ובנוסף הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ .

תביעת ניזקי גוף בגין תאונה מיום 3/5/14.

קבעתי שם כי המקרה עולה כדי תאונת דרכים במובן החוק, וקיבלתי התביעה כנגד קרנית [תא (חי') 13954-05 הישאם מאזריב נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, פס' 16-18] – הדגשה לא במקור: "...16. במישור הקשר הסבתי העובדתי על פי מבחן הגורם שאין בלתו, מקובל עלי איפוא כי הסוס הפיל התובע מעל גבו, בשל בהלה שנבהל הסוס מטרקטורון עלום שחלף בסמוך לו; טרקטורון שלא אותר.

אם יתבע למשל רק את קרנית וייקבע שלא בתאונת דרכים עסקינן, לא תחייב הקביעה את המועצה בתביעה על פי פקודת הנזיקין שתוגש נגדה לאחר מכן בגין העדרו של מעקה הסורגים שהוסף רק לאחר התאונה, ותוכל היא לטעון להיותה של התאונה תאונת דרכים, משל לא נעשה דבר; וגם ההיפך נכון - לו נתבעה רק המועצה, והתקבלה טענתה כי בתאונת דרכים עסקינן.

...

אני קובע שמדובר בתאונת דרכים.

קרנית הוסיפה וטענה כי אף אם תתקבל גרסת התובע, ואף אם יקבע כי הרכב הוא שגרם עובדתית ומשפטית לנפילה, הרי שעדיין דין התביעה לדחייה לאור העובדה שהתובע לא פעל בשקידה סבירה לאיתור הרכב, וזהות מבטחתו.

בהתאמה, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2, היא המועצה המקומית (כך שמבחינת האחרונה מדובר על פסק דין).

התובע טען כי הוא נפל כתוצאה מפתיחת האוכף עליו ישב וכי הנתבעת אחראית בנזיקין לכך.

התובע טען בתביעה כי הוא נפל לאחר שהאוכף ניפתח, בזמן שדהר על הסוס, מבלי לציין את הסיבה לכך, וכפי שעולה מהדברים לעיל, גירסתו נעה ונדה בין פתיחה של האוכף מפני שלא ניסגר כהלכה ע"י המדריכים (תצהירי תשובות לשאלון) לבין השערה כי האוכף ניפתח מפני שהיה לא תקין או לא ניסגר חזק, כאשר נקודת המוצא העובדתית שהתובע הוסיף אותה היא כי האוכף נקשר לפני הנפילה נשוא התביעה ע"י המדריך.

שאלת אחריותה של הנתבעת לתאונה אינה יכולה להיות מנותקת מסיבתה של התאונה, אלא שעיון בכתב התביעה והשוואה בינו לבין התצהיר ובהמשך עם הסיכומים מראה כי התובע אט אט הלך והרחיב את קשת טענותיו, הן ברמה העובדתית והן ברמה המשפטית, כך למשל וכאמור לעיל, בכתב התביעה נטען לפתיחת האוכף כסיבה לתאונה והועלו סעיפי רשלנות כללים בנוגע לציוד שסופק, בסיכומים לעומת זאת נטען, כטענה ראשונה ועוד בפתיח כי הנתבעת השתמשה בציוד לקוי ומיושן, אשר הביא לפתיחת האוכף.

...

מכאן, לא שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את החובות המוטלות עליה כלפי התובע או כי פעלה באופן בלתי סביר.

אני סבורה אפוא כי לא חלה על הנתבעת אחריות לאירוע התאונה ודין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, מאחר ודחיתי את גרסתו של התובע בדבר סיבת הנפילה ומאחר ולא שוכנעתי כי הנתבעת התרשלה כלפיו, אני מורה על דחיית התביעה.

באשר לתקופת העתיד לא מצאתי גם כאן כי הונחה כל ראיה לזכאות בגין תקופה זו. פיצוי בגין מות הסוס: התובע שב ועתר בסיכומיו לפצוי בסך 20,000 ₪ בגין מותו של הסוס עליו רכב ושנגרם בעקבות התאונה.

גם אם הייתי יוצאת מנקודת הנחה שהיה עולה בידי התובע להוכיח, הן את מותו של הסוס והן את טענתו בעלמא אודות התמורה ששולמה בגין קנייתו (שחרף הטענה בסיכומים עמדה העלות הנטענת על פי עדות התובע עצמו על סך 10,000 ₪; ר' עדותו בע' 4 שו' 20 לפרו') – לא היה מקום להכיר בפצוי בגין טענה זו במסגרת התביעה שבפניי שהנה כאמור תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף.

זאת כפי שעל אותו משקל לא ניתן לפסוק לתובע בתביעה לניזקי גוף פיצוי בגין נזק רכוש שנטען כי נגרם בעטיו של הארוע הנזיקי.

...

על רקע האמור, אפנה עתה לבחינת הפיצוי לו עתר התובע במסגרת ראשי הנזק שנטענו בסיכומיו: הפסדי שכר לעבר: ראש נזק זה כידוע הינו מסוג ראש נזק מיוחד המחייב את הוכחתו בראיות.

לא מצאתי להיעתר לסך המבוקש.

סוף – דבר: לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך של 107,522 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% .כן ישאו הנתבעות בהוצאות משפט שהוציא התובע.

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפצוי בגין ניזקי גוף, שנגרמו לתובע בתאונה מיום 18.6.13, שארעה, לטענתו, בשמורת הטבע – נחל הבניאס, במהלך טיול מטעם העבודה (להלן: "השמורה" או "הטיול" או "התאונה" לפי העניין).

על-פי המתואר בכתב-התביעה, בסמוך לאחר תחילת מסלול ההליכה בשמורה, הגיע התובע, ביחד עם יתר המשתתפים, למאגר המים של הנחל והתאונה ארעה בתום השהייה במים, בעת שהחל לצאת בחזרה לכיוון מסלול ההליכה, החליק ונפל ארצה "כתוצאה מכך שהאבנים היו רטובות". הנתבעות, כך נטען בכתב-התביעה, התרשלו כלפי התובע בכך, שלא העבירו הדרכת בטיחות בטרם היציאה למסלול ההליכה; לא בדקו האם קיימים במקום גדרות, מעקות אחיזה ושלטי אזהרה המתריעים מפני סכנת החלקה ולא התאימו את רמת הקושי של מסלול ההליכה לקבוצת המשתתפים; לא דאגו ללווי של חובש ובכך מנעו מהתובע קבלת טפול רפואי ראשוני עם קרות התאונה וכמו כן, על אף שהפציר, כי במצבו בעקבות התאונה אינו מסוגל עוד להמשיך ללכת, פינו אותו לקבלת טפול רפואי רק לאחר שנאלץ ללכת כברת דרך של כששה קילומטרים ובכך אף גרמו להחמרה במצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה.

בהקשר זה כבר נפסק, כי "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית ... לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות... אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדריגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק... אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהריצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה ... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו..." [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז(1) 113].

...

מכל מקום שוכנעתי, כי התובע לא נדרש להליכה עצמאית, הכרוכה בדריכה מלאה על הרגל לאחר התאונה, זאת בהינתן עדות התובע בעצמו, ממנה עולה, כי מהרגע שאירעה התאונה, המנהל "תמך" בו, "עזר" לו ובעת שהודיע, כי "לא מסוגל יותר ללכת", אז "בחור אחד די חסון" נשא אותו "על הכתפיים ... והלך את המרחק עד המקום שהגיע הג'יפ" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 32 בשורות 7-13 ועמוד 47 בשורות 6-9).

לנוכח המפורט לעיל בהרחבה ובהעדר הוכחת היסודות המקימים עילת תביעה כנגד הנתבעות, אין מנוס אלא מדחיית התביעה וכך אני מורה.

עם זאת, בנסיבות העניין ומששוכנעתי באשר לעצם קרות התאונה; בשים לב לנזק המשמעותי שנגרם לתובע בעטיה; נסיבות חייו המצערות של התובע כמתואר בהרחבה בעדותו לפניי ולפנים משורת הדין, מצאתי לקבוע, כי כל צד יישא בהוצאותיו.