תביעת נזיקין בגין תאונה בצומת ללא שדה ראיה

פרשת התביעה וראיותיה מטעם התביעה העידו הגב' רחלי חלימי – נהגת התובעת וכן המומחה מטעמה - מר דורון פת. כן הוגשו לתיק בית המשפט כאמור, תיק החקירה המשטרתי הכולל בין היתר גם דו"ח בוחן תנועה משטרתי - אודות התאונה מושא תובענה זו. עת/1 – גב' רחלי חלימי (נהגת הנתבעת) עדת התביעה אשר נהגה ברכב מסוג יונדאי, סיפרה בעדותה כי ביום התאונה, בשעות הבוקר המוקדמות בצומת אגריפס, הייתה בדרכה למקום עבודתה, מזה כ - 8 שנים.

בהגינותו העיד המומחה, כי אין הוא יכול להעריך באופן מדויק, מהו המרחק אותו עברה נהגת התובעת עד לרגע האימפקט וכי לא ניתן לבצע שחזור במקום התאונה נוכח השינויים המבניים שנערכו בצומת אגריפס.

העובדה שאין עליה חולק, כך לטענת הנתבעת, כי על פי הממצאים היה לנהגת התובעת שדה ראיה של כ – 100 מטרים וכעולה מעדותה בבית המשפט ובחקירתה הנגדית וכן מ- ת/1 (עדותה במישטרה), העובדה שלא ראתה את רכב הנתבעת מהוה הפרה מהותית של תקנות 21(ג) ו – 65, לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, בכל הנוגע לכניסה לצומת ווידוא שדה ראיה תקין.

" סעיף 68 לפקודת הנזיקין: אשם תורם "(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; ..." סעיף 35 לפקודת הנזיקין: רשלנות "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה." תקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961: כניסה לצומת "לא ייכנס נוהג רכב לצומת לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעה ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור". כפי שאבאר להלן, יש לטעמי להטיל על התובעת "אשם תורם" (עצמי) בשיעור של 15% בלבד.

...

לצד האמור, אני סבור כי תרומתה של נהגת התובעת, לקרות התאונה - עולה כדי 15% וזאת מן הנימוקים שפורטו לעיל.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה, אם כי בחלקה.

משהגעתי לכלל מסקנה כאמור, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של – 85,987.35 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של – 10,061 ₪, אגרת משפט כפי ששולמה ושכר עדי התביעה כפי שנפסק בדיון.

מדובר בתביעת תיחלוף (שבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנידון.

מניתוח מכלול הטענות והראיות באתי למסקנות הבאות: התאונה התרחשה בצומת של הרחובות כנפי נשרים וסמטת הכרמל בת"א. מדובר בצומת בצורת צלב (+) שהנו צומת בלתי מרומזר ובלתי מתומרר (לפחות לפי העדויות שהוצגו, כאשר משאר הראיות עולה שקיים תמרור עצור באחת מהכניסות לצומת, והצדדים והעדים לא התייחסו לתמרור זה, ולכן אניח שאינו רלוואנטי).

נימוקיי בתמצית מדובר בתאונה שהתרחשה לפנות בוקר (בסביבות השעה 03:00) בשעת חשיכה במקום חשוך יחסית, כאשר שדה הראיה של שני הנהגים (לרחוב שממנו הגיע הרכב השני) מוגבל ע"י בניינים הבנויים על קו הצומת ממש.

...

בתנאים אלו ובשים לב לכך שהצומת אינו מרומזר ואינו מתומרר, מצופה היה משני הנהגים המעורבים להיזהר היטב ובאופן מיוחד בכניסה לצומת (משמע כניסה לצומת בנסיעה איטית במיוחד לאחר וידוא שלא מתקרב רכב מרחוב אחר לצומת), ומעצם העובדה ששני הנהגים גם יחד לא הבחינו ברכב השני עד רגע התאונה מתבקשת מאליה המסקנה, ששניהם לא נזהרו מספיק בעת כניסתם לצומת.

שני הצדדים בחרו שלא להגיש חוות דעת של בוחן תאונות לסיוע מקצועי בבחינת השאלות הללו, וממכלול הראיות קשה עד בלתי אפשרי להסיק זאת ללא ראיות מקצועיות מיוחדות.

סיכום התביעה מתקבלת, באופן חלקי.

בעיניין זכאותו של נהג חסר ביטוח חובה תקף לתבוע על פי דיני הנזיקין המסורתיים ראה: ע"א 2591/09, רע"א 9143/09 אלנסארה נ' שליסל (22/2/2011) וכן ספרו של ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית עמ' 408, וכן בעמ' 524 הדן בנהג ללא ביטוח כמשולל זכאות בהתאם לחוק הפיצויים.

ודוק, טענה זו לפיה על אי התנועה היו נטועים במועד הרלוונטים "עצי פיקוס גבוהים" שנכרתו לאחר מכן, הועלתה לראשונה בעמ' 4 לחקירתו, ואולם כאמור לא הובאה כל ראיה תומכת לגירסה זו, בדמות צלום מהצומת, זירת ארוע התאונה הנטענת, במועדים הסמוכים לתאונה להוכחת טענתו כי שדה הראיה לנהגת האמבולנס היה חסום.

בסוגיה זו אין לי אלא להכריע לפי נטל הבאת הראיות ונטל השיכנוע ולקבוע כי התובע לא עמד בהם ואנמק בקצרה: כפי שמצינו לעיל, התובע לא המציא כל ראיה על נזק לאופנוע ומיקומו, מה שעשוי היה להאיר עינינו בשאלת מנגנון התאונה, התובע הודה בחקירתו כי לרכב האמבולנס לא נגרם כל נזק מה שמחליש עד מאד טענתו להיתנגשות ברכב האמבולנס בעוצמה שמעיפה רוכב מאופנועו כפי שתוארה בכתב התביעה, שהרי מצופה כי היתנגשות כאמור תותיר אותותיה על שני הרכבים.

...

סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל באתי למסקנה כי התובע לא צלח להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי התאונה ארעה בשל נהיגה רשלנית של הנתבעת 1.

ניתוח המסכת הראייתית כפי שנפרשה בהרחבה לעיל הביאני למסקנה כי ההיפך הוא הנכון וכי למרבה הצער, התובע הינו האשם הבלעדי לקרות התאונה המצערת.

לפיכך, אין לי אלא לדחות את תביעתו וכך אני מורה.

בנסיבות המקרה היה על התובע לנהוג באיטיות ובזהירות רבה עת כניסתו לצומת, וככל שראה שהנתבע 1 מיתקדם במהירות היה צריך להמתין ולנסות למנוע את התאונה, אלא שלא שוכנעתי שעשה כן. התובע העיד, כי שום דבר לא הסתיר לו את שדה הראיה, איך שניכנס, המשאית באה מהכיוון שלא רואים בבירור מרחוק.

אני לא מאמינה לתובע שהכל היה בשניות ולא יכל למנוע את התאונה בשל המהירות, שכן היה לו שדה ראיה מספיק טוב לראות את המשאית.

בסיכומו של דבר וממכלול הראיות שהוצגו בפני, מתבקשת המסקנה, כי אומנם התובע ניכנס לצומת לו נתונה זכות הקדימה, אך התובע נסע גם בחוסר זהירות, ניכנס בפזיזות לצומת ולא היתחשב בתנאי הדרך ומכאן שיש לו אשם תורם לקרות התאונה, אשם המקים אחריות ועילת תביעה, וזאת בשיעור של 30%.

גם במקרה שמדובר בנזקים שנגרמו עקב ארוע נזיקי כמו במקרה שלנו, עילת התביעה נגד המזיק התגבשה במועד ארוע הנזק ועל כן, אין בעצם מכירת הנכס לאחר מכן כדי להפחית מחבותו של המזיק לשלם בגין הנזק שהוא גרם".

...

מסקנה הזוכה לחיזוק אף מעדות השמאי : "ש. יש שתי אסכולות בדרכי פיצוי של ניזוק, אסכולה אחת היא שווי הרכב בקיזוז השרידים. אסכולה שניה נזק מוחשי שנגרם לרכב. מהו הפיצוי על פי אסכולה אחת ומה הפיצוי על פי אסכולה שניה?

בסיכומו של דבר ובשקלול כל האמור לעיל, אני פוסקת כי לא עלה בידי הנתבעים להשמיט את הקרקע מתחת לחוות דעת התובע, ואני קובעת כי עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו הנטענים בכתב התביעה, וכי מגיע לו פיצוי בהתאם לחוות הדעת וכנתבע בכתב התביעה, בגין הנזק הישיר, ירידת ערך ושכ"ט שמאי.

בסיכומו של דבר אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, סך של 40,225 ₪, בצירוף אגרות משפט, הוצאות השמאי ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

התובע נהג בקטנוע ללא ביטוח חובה בתוקף, ולכן הגיש תביעתו לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 נגד נהג המשאית שלטענתו אחראי לתאונה, נגד מעסיקתו ונגד המבטחת של המשאית.

ואולם המומחה הסתייע בנהג משאית שחלף במקום, ומצא, כי כאשר המשאית מיתקדמת מעט קדימה מקוו העצירה, אל קו הצומת, שדה הראיה ניפתח כימעט עד לצומת עם כביש 89, ושדה הראיה משמאל הוא 89 מטרים.

בנסיעה במהירות המותרת (50 קמ"ש) ביחס לשדה הראיה אל רכב בקוו העצירה מכיוון הגעת הקטנוע, התאונה הנה בלתי נמנעת בשל ליקוי שדה הראיה במקום.

בעקבות התאונה השניה, שהתובע מיתעלם בסיכומיו מהשלכותיה, הגיש התובע למל"ל תביעה לנכות כללית.

...

עם זאת, אינני מקבלת את טענת הנתבעים, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין.

כאב וסבל בהינתן אופי הפגיעה, העובדה שנדרש ניתוח, ושיעור הנכות שנקבע, אני קובעת פיצוי בסך 60,000 ₪ בראש נזק זה. הוצאות בעבר ולעתיד הוצאות בעבר – לא הוגשו כל קבלות על הוצאות.

לפיכך אני דוחה את העתירה לפיצוי בראשי נזק אלה.

סוף דבר לפיכך ישלמו הנתבעים לתובע סך של 98,312 ₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.