תביעת נזיקין בגין רשלנות עירייה בפינוי אשפה

עוד טוענת הנתבעת, כי דין התביעות להדחות מחמת השתק ומניעות, לאחר שהתובעות הסכימו, בשתיקתן, להסדר לפיו הנתבעת לא פינתה את האשפה ומנגד לא חייבה את בתי העסק באגרה, והן מנועות מלתבוע את הנתבעת בשל כך. כן נטען שדו"ח המבקר אינו קביל, נוכח הוראות סעיף 170ג1 לפקודת העיריות.

ייתכן בהחלט מצב בו ייקבע כי הרשות נהגה שלא כדין או בחוסר סבירות במישור המינהלי, ואף יינתן נגדה סעד בבג"ץ או בבית המשפט לעניינים מינהליים, אולם לא ייקבע כי יש בהתנהלותה משום חוסר סבירות במישור הנזיקי (ראו למשל, ע"א 862/80 עריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 770 (1983); ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (29.6.2008); ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת חיות ופסק דינו של השופט עמית (15.12.2011)).

האם יש לראות בהחלטה של הנתבעת שלא לתת למפעלים בשטחה שירות של פינוי אשפה משום התרשלות? בכל הנוגע לתקופה שעד מתן פסק הדין בעיניין עריית חולון, אני סבור שהתשובה היא בבירור בשלילה.

...

ת"א 44313-04-17: הנתבעת תשלם לתובעות סך של 1,825 ש"ח כפול מספר חודשי התביעה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה לגבי כל חודש החל מה-1 לחודש שאחריו ועד יום מתן פסק הדין.

התביעה לפיצוי עבור עלות רכישת כלי אצירה נדחית, לאחר שהתובעות לא הראו כל עילה המקימה להן זכות לפיצוי כזה.

בנוסף לאמור, תשלם הנתבעת לכל אחת מהתובעות את אגרת המשפט היחסית עבור הסכום שלגביו התקבלה התביעה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח (בכל אחת מהתביעות).

הנתבעת טענה להגנתה כי היא ממלאת אחר חובותיה הסטאטוטוריות בשכונה לרבות בעיניין פינוי אשפה, בדומה לכלל השכונות בעיר, בהתאם לסדר העדיפויות הנקבעים על ידה והמגבלות התקציביות העומדים לרשותה, והוסיפה כי העיר אום אל פחם הנה עיר ענייה, ועיקר תקציבה מורכב מרכיבים קשיחים שלא ניתן להפעיל לגביהם שיקול דעת, כגון חינוך, רווחה, בריאות וכו', והמעט שנותר מיועד לתשלום משכורות עובדים, הוצאות חשמל ומים, פינוי אשפה וכו'.

הפסיקה קבעה כי הפרתן של חובות אלה על ידי הרשות המקומית, עלולה לחייב את הרשות, בדומה לפרט, באחריות נזיקית, בין אם מכח עוולת הרשלנות ובין אם מכח עוולת הפרת חובה חקוקה (ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' אלי גורדון, לט(1),113 (1985), ע"א 862/80 עריית חדרה נ' אהרון זוהר, לז(3), 757 (1983).

לגבי הקושי בטיפול במפגעים אמר מר אגבריה בחקירתו: "היכולת של המחלקה לבצע את העבודה היא יכולת מוגבלת. אם יש היצטברות של פסולת בשכונה מסוימת או בשטח פתוח מסוים, מדי פעם העיריה מקבלת סיוע ממשרדי ממשלה כמו המשרד לאיכות הסביבה ואז מבצעים פינוי היצטברות פסולת, כימעט הכל שטחים פתוחים וצמודים לבתים. כשאני מדבר על רחובות העיר, אני מדבר על כ-177 ק"מ בתוך אום אל פאחם שפרושים על 6 גבעות עיר. אני מציג את הקושי של הבצוע בתוך השטח וגם הפיקוח, מעבר להעדר תשתיות" (עמ' 44 ש' 26-21) מהעדויות שנשמעו עולה תמונה של אוזלת יד של הנתבעת לטפל במפגעים הנטענים בתביעה מחמת מיגבלות תקציביות, ולא מחמת הזנחה מכוונת או רשלנית או מטעמים שמקורם באפליה בין תושבים או שכונות.

גם אם נבחן את התביעות מכח עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], דין התביעות להדחות, שכן למרות שבסעיף 63(ב) לפקודה נקבע כי "לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פרושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעימם נימנה אותו פלוני", הרי נפסק כי אין להטיל מכוח סעיף 63 הנ"ל אחריות בנזיקין בגין חובות שתחולתן היא כללית ואשר נועדו להגן על הציבור בכללותו (ראה ע"א 224/51 נעה פיצקר ואח' נ' משה פרידמן, ז, 674 (1953), ע"א 247/55 סרג עדין בע"מ, בפרוק מרצון נ' ראש העיר תל אביב-יפו ואח', יא 1110), ואכן זהו המקרה שבפנינו.

...

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, דין התביעות להידחות גם מחמת העדר הוכחת נזק.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את שתי התביעות.

בנסיבות העניין, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

השריפה או המתקן לא היו בשליטת התובע והתובעים תולים את האחריות לשריפה בנתבעת, אשר לטענתם התרשלה בחוסר תיחזוקה או חוסר פינוי אשפה.

מקדימים התובעים וטוענים כי במקרה זה חל הכלל: "הדבר מדבר בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." לסעיף זה מספר נדבכים אשר רק צרופם יחדיו יביא לחריג של העברת נטל הראיה מהתובע אל הנתבע.

אני מקבלת את גרסת הנתבעת, המבוססת על דוחות של מוקד הערייה, ולפיהם הנתבעת פינתה אשפה פעמיים בכל שבוע, לא התרשלה בפנוי האשפה וכי לא היה בידיה כל מידע בדבר היצטברות חריגה של אשפה במקום.

...

אינני מקבלת את טענות התובעים בדבר אי פינוי אשפה מהמקום בזמן על ידי הנתבעת, וזאת לאור עדות מר פוקס הנתמכת ביומן האירועים שמנהלת הנתבעת.

ואינני מקבלת גם את טענת התובעים שלא נתמכה בחוות דעת מומחה או בראיה כלשהי, בדבר חוסר תקינות מתקן האשפה המוטמן.

על כן, אני דוחה את תביעת התובעים על כל רכיביה.

רקע ותמצית טענות הצדדים התביעה שלפניי עניינה לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"); רשלנות, תרמית, שקר מפגיע, לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"); פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), וכן ביצוע עוולה חוקתית לפי חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, והפרת חובה אתית ומקצועית של עובד ציבור.

הפירסום השלישי, הנו מייל שהופנה על ידי הנתבע, כך לכאורה, אל מספר בכירים בעריית רהט, ותוכנו הנו תלונה על תיפקודו של התובע במסגרת תפקידו, כמי שאחראי על פינוי האשפה בעיר, ובודאי שבכך נוגע אף הפירסום השלישי ליחסי העבודה שבין הצדדים.

...

לאור הדברים הנ"ל, דומה כי אין מנוס מפיצול הדיון בעילות התביעה, בין בית משפט זה לבין בית הדין לעבודה, כך שתביעת לשון הרע תידון בבית הדין לעבודה ואילו התביעה בגין יתר העילות, תידון בבית משפט זה. בהשלמה לאמור אציין כי ספק בעיני אם יש מקום לתבוע בגין אותה מסכת עובדתית הן בגין עילת לשון הרע והן בגין עילות נזיקיות, שכן דומה לכאורה שאין מקום לפסוק כפל פיצוי.

ובעניין זה ראה קביעת בית המשפט העליון בע"א 7426/14, בעניין עו"ד **** (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "...בשונה מבית משפט קמא, אני סבור שניתן היה להסתפק בדיון בעוולת לשון הרע ולא היה צורך להיזקק לעוולת הרשלנות (השוו: ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp‏ נ' עזור, פסקה 5 (22.7.2015)... חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמו הטוב של האדם, ולאזן בין זכות זו לבין חופש הביטוי וערכים נוספים... פגיעה בשם הטוב גוררת עימה באופן כמעט אינהרנטי גם עוגמת נפש, אשר נמנית לפיכך על סוג הנזקים שהעוולה נועדה להגן מפניהם ולפצות עליהם... גם התנהגויותיהן העוולתיות של המערערות מתכנסות כולן אל תוך יסודות העוולה של לשון הרע, ואין כל צורך לפתוח "מסלול" תביעה נוסף לפי עוולת הרשלנות.

הואיל ונדרשת היערכות מחודשת של התובע באשר לניסוח כתב התביעה אני מורה על מחיקת התביעה, כך שפתוחה הדרך לתובע להגיש תובענה/תובענות בעילות שיחפוץ, תוך פיצול העילות לערכאות המוסמכות, בהתאם לסמכות העניינית, כפי שנקבע בהחלטתי זו. החלטתי לא לעשות צו להוצאות בשלב זה והוצאות הדיון בשאלת הסמכות העניינית תילקחנה בחשבון בסוף ההליך על ידי המותב שידון בהליך.

ביום 14.7.2022 הגיש המערער תביעת נזיקין בעוולת רשלנות בגין הנזקים שגרמו, לטענתו, המשיבים.

המערער הוסיף, כי מישפחות רבות שמתגוררות בוואדי חומוס קיבלו מעמד בישראל, כי המוסד לביטוח לאומי הכיר ברוב תושבי המקום כמי שחוק הביטוח הלאומי וחוק בריאות ממלכתי חלים עליהם, כי עריית בירושלים מספקת שירותים למקום כגון פינוי אשפה, כי ישנם בתים במקום המשלמים ארנונה, וכי משטרת ישראל נוהגת לאכוף צוים במקום שניתנים על ידי בית המשפט בישראל.

...

נדמה, כי יישום המבחנים שנקבעו בעניין ח'שאן על עניינו של המערער מביא למסקנה שצדק בית המשפט קמא בקבעו שלמערער הייתה אפשרות סבירה להגיש את תביעתו, ועל כן אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות.

כך למשל, בת"א (שלום חי') 48097-03-21 משרד הבריאות מרכז רפואי רמב"ם נ' פלונית (20.10.21) טענה תובעת, כי יש להאריך בעניינה את תקופת ההתיישנות בשל תקופת הקורונה, אולם בית המשפט קבע כי "טענת ב"כ התובעת לפיה תקופת הקורונה מהווה עילה להארכת תקופת ההתיישנות, בבחינת כוח עליון, דינה להידחות" (שם, פסקה 18).

לנוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.