תביעת נזיקין בגין פציעה בתאונת דרכים ובעיות נפשיות

קביעה זו הוסברה בפסק הדין, ובין היתר נאמר כי: "לתובע נכות הקרובה למלאה במגוון תחומים. הוא סובל מליקוי קוגניטיבי משמעותי, מבעיה נפשית ומבעיות אורתופדיות. מכלול הפגימות שולל כימעט לחלוטין את כושר ההישתכרות שלו [...] אלא שמתוך הראיות עלה כי למרות הקשיים התובע מצליח לתפקד, גם אם חלקית, בעבודה מוגנת בהקף של מספר שעות ובצורה סדירה ועקבית. נוכח התרשמותי מתפקודו הכללי בעת עדותו לפני, איני סבור כי ניטל ממנו מלוא כושר ההישתכרות ולהערכתי הוא יוכל להישתכר למרות הקשיים סכום מסוים, אף אם מתון, בעבודות חלקיות, שיבוצעו בישיבה ובמסגרת תומכת ומכילה. חזוק לכך ניתן למצוא בהתמודדות היפה של התובע עם הקשיים, בכך שלמרות מצבו הוא הצליח בסיוע הדוד, בקידום פרויקט משותף של הספקת מזון לחיילים [...] בהיתחשב בכל אלה הנחה ולפיה התובע ישתכר סכום של כ- 2,600 ₪ לחודש בממוצע [...] עולה בקנה אחד עם הראיות שהובאו לגבי מצבו" (פסקה 78).

בדומה, הובאה בפנינו חוות דעתו של פרופ' דב צ'רניחובסקי, בדבר השפעת שיעור ההוון על מערכת הבריאות: "הורדת שער ההוון פרושו גידול של כ-127 מיליון ₪ בהוצאה השנתית של המערכת וצורך בהפרשה חד פעמית בסדר גודל של כמיליארד ₪ בגין תביעות הנמצאות בדיון". רקע הסטורי – שיעור ההוון בתביעות נזיקין כאמור, סוגיית ההוון של פיצויים נזיקיים מלווה את מערכת המשפט מאז קום המדינה.

לשיטתו זהו גם שיעור ההוון המתאים לפצוי נזיקי בגין תקופה ארוכה, ולתקופות קצרות ראוי להוון בשיעור נמוך אף יותר.

עמד על כך פרופ' אנגלרד באמרו כי "נוכח החיוב של מס הכנסה המוטל על ההכנסה מן הקרן המושקעת, אין לנכות מס בחישוב אבדן ההישתכרות" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 343 (מהדורה רביעית; 2013) (להלן: אנגלרד), וכפי שניתן לראות שם, ההשוואה לאנגליה אינה במקומה משום שהפיצוי באנגליה הוא "נטו"; ראו גם ע"א 125/57 רובין נ' מנהל רכבת ישראל, פ"ד יב 1836, 1841 (1958); יורן, בעמ' 119-115).

...

מכיוון שגם במנותק משיקולים אלה הגעתי למסקנה שיש להותיר את שיעור ההיוון על 3%, ההליך הנוכחי אינו מצריך הכרעה חד-משמעית במחלוקת זו. עם זאת, אציין כי אני נוטה לשלול במקרה דנן את ההתחשבות ב"השלכות הרוחב" כנימוק שמשפיע על שיעור ההיוון.

לאחר הפעלת כלי העבודה הנתונים לנו ועל בסיס החומר המקצועי שהוצג, הגעתי למסקנה כי בהשקעה ארוכת טווח, תשואה של 3% היא סבירה ואפשרית גם כיום.

סוף דבר כפי שהיה בעשרות השנים האחרונות, שיעור ההיוון ימשיך לעמוד על 3%.

רקע עובדתי לפני תביעת נזיקין בגין עוולת תקיפה.

כן טוען ב"כ הנתבעים המלומד כי בעיותיו הרפואיות של התובע נובעות ממצב קודם לארוע ולא כתוצאה ממנו.

התובע הישתתף בקטטות והיה מעורב בתאונות דרכים אף לאחר הארוע.

בסופו של ההליך הפלילי קיבל התובע סך של 15,000 ₪ מהנתבע במסגרת הסדר הטיעון ויש להסתפק בפצוי זה. דיון והכרעה עוולת התקיפה ראשית, אציין את מרות הרוח ותחושת הסלידה שבית המשפט רוחש למעשה תקיפה בכלל, ולמעשה תקיפה הגורמים לחבלה בפרט, וברגיל צידוקים לא יימצאו לה - המרים יד על חברו חוטא פעמיים, הן כלפי חברו- על ידי העוול והסבל שגורם לו, והן כלפי עצמו- על ידי כך שמשחית הוא את מידותיו ואת הרגש המוסרי שבו.

יסודות העוולה הם: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; במתכוון – יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם – יסוד פיזי; ע"י הכאה, נגיעה, הזזה (לרבות שימוש בגאז); שלא בהסכמת אדם; תחילה נדון במחלוקת העובדתית העוסקת בעיקרה בשאלה מי תקף את מי. הצדדים מציגים תמונה עובדתית דומה של מאבק גופני אלים אך חלוקים בשאלה מי התחיל ומי התגונן כך שהתמונה העובדתית דומה אך פרשנותה הפוכה זו מזו.

...

כשנשאל לעניין הערתו בחוות הדעת האם השבר חדש או ישן השיב לבסוף (עמ' 13 ש' 23 לפר') "העד, ד"ר קמחין: אני חוזר להבהיר את זה: השבר, השוליים שלו הן קצת חלקות שמחשיד שזה ישן אבל הוא בהחלט יכול להיות חדש." משכך ולאור העובדה שהנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם הסותרת את חוות הדעת של המומחה מטעם התובע וזאת למרות שהתובע נבדק ע"י מומחה מטעם ההגנה אני סבור כי חוות דעתו של המומחה מטעם התובע לא נסתרה ומשכך ניתן לקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע מהתאונה הינה בשיעור 5%.

לאור העובדה שהתובע המשיך לעבוד באותו עיסוק ובאותו מינון והתקיפה לא פגעה בכושר ההשתכרות, אני קובע כי הנכות התפקודית של התובע הינה 0% בעניין הוצאות רפואיות ונסיעות, התובע חישב סכום של 80,000 ₪, וכן טיפולים עתידיים בסכום של 50,000 ₪.

סבורני שבראש נזק זה יש לפסוק לתובע סכום גלובלי של 10,000 ₪.

קביעה זו הוסברה בפסק הדין, ובין היתר נאמר כי: "לתובע נכות הקרובה למלאה במגוון תחומים. הוא סובל מליקוי קוגניטיבי משמעותי, מבעיה נפשית ומבעיות אורתופדיות. מכלול הפגימות שולל כימעט לחלוטין את כושר ההישתכרות שלו [...] אלא שמתוך הראיות עלה כי למרות הקשיים התובע מצליח לתפקד, גם אם חלקית, בעבודה מוגנת בהקף של מספר שעות ובצורה סדירה ועקבית. נוכח התרשמותי מתפקודו הכללי בעת עדותו לפני, איני סבור כי ניטל ממנו מלוא כושר ההישתכרות ולהערכתי הוא יוכל להישתכר למרות הקשיים סכום מסוים, אף אם מתון, בעבודות חלקיות, שיבוצעו בישיבה ובמסגרת תומכת ומכילה. חזוק לכך ניתן למצוא בהתמודדות היפה של התובע עם הקשיים, בכך שלמרות מצבו הוא הצליח בסיוע הדוד, בקידום פרויקט משותף של הספקת מזון לחיילים [...] בהיתחשב בכל אלה הנחה ולפיה התובע ישתכר סכום של כ- 2,600 ₪ לחודש בממוצע [...] עולה בקנה אחד עם הראיות שהובאו לגבי מצבו" (פסקה 78).

בדומה, הובאה בפנינו חוות דעתו של פרופ' דב צ'רניחובסקי, בדבר השפעת שיעור ההוון על מערכת הבריאות: "הורדת שער ההוון פרושו גידול של כ-127 מיליון ₪ בהוצאה השנתית של המערכת וצורך בהפרשה חד פעמית בסדר גודל של כמיליארד ₪ בגין תביעות הנמצאות בדיון". רקע הסטורי – שיעור ההוון בתביעות נזיקין כאמור, סוגיית ההוון של פיצויים נזיקיים מלווה את מערכת המשפט מאז קום המדינה.

לשיטתו זהו גם שיעור ההוון המתאים לפצוי נזיקי בגין תקופה ארוכה, ולתקופות קצרות ראוי להוון בשיעור נמוך אף יותר.

עמד על כך פרופ' אנגלרד באמרו כי "נוכח החיוב של מס הכנסה המוטל על ההכנסה מן הקרן המושקעת, אין לנכות מס בחישוב אבדן ההישתכרות" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 343 (מהדורה רביעית; 2013) (להלן: אנגלרד), וכפי שניתן לראות שם, ההשוואה לאנגליה אינה במקומה משום שהפיצוי באנגליה הוא "נטו"; ראו גם ע"א 125/57 רובין נ' מנהל רכבת ישראל, פ"ד יב 1836, 1841 (1958); יורן, בעמ' 119-115).

...

מכיוון שגם במנותק משיקולים אלה הגעתי למסקנה שיש להותיר את שיעור ההיוון על 3%, ההליך הנוכחי אינו מצריך הכרעה חד-משמעית במחלוקת זו. עם זאת, אציין כי אני נוטה לשלול במקרה דנן את ההתחשבות ב"השלכות הרוחב" כנימוק שמשפיע על שיעור ההיוון.

לאחר הפעלת כלי העבודה הנתונים לנו ועל בסיס החומר המקצועי שהוצג, הגעתי למסקנה כי בהשקעה ארוכת טווח, תשואה של 3% היא סבירה ואפשרית גם כיום.

סוף דבר כפי שהיה בעשרות השנים האחרונות, שיעור ההיוון ימשיך לעמוד על 3%.

התביעה האחת, עניינה בתביעה למשרד הבטחון (להלן: "תביעה כנגד משרד הבטחון") וזאת עקב פציעה במהלך שירות בטחוני.

כן עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע לשלם לו כספים בגין עוגמת נפש והוצאות שונות שנגרמו לו. הנתבע מנגד, טוען, כי היא מכחיש את כל האמור בכתב התביעה וכי המדובר בניסיון להיתחמק מתשלום שכר הטירחה.

במסגרת הסכם שכר הטירחה נכתב באשר לתאונת דרכים, כי שכר הטירחה יהיה "אחוזים בהתאם לחוק". כן נכתב בהסכם כי אם יופסק הטיפול בתיק, לפני הגשת תביעה יעמוד שכר הטירחה על שליש מהשכר המוסכם.

במסגרת המסמך נכתב כי לפי המידע שברשות ענבל, "נפגע מרשך בתאונת דרכים ועקב תפקידו ברכב המדינה. סעיף 22 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה -1975 קובע, כי המדינה פטורה מחבות לפי חוק הפיצויים ולפי פקודת רכב מנועי בנסיבות בהן פטורה המדינה מחבות נזיקית כמפורט בסעיפים 5-7 בחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב -1952. חבותה של המדינה בנסיבות אלה היא עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושקום) תשי"ט -1959 בלבד... לפיכך, על מרשך להפנות דרישותיו...לקצין התגמולים של משהב"ט ואנו מפסיקים טיפולינו בעיניין." ואולם, במכתב שנשלח על ידי הנתבע ביום 11.12.20 לתובע, הוא היתייחס לעניין ענבל או תאונת הדרכים, וציין, כי בעיניין תאונת הדרכים סוכם כי ישולמו אחוזים לפי החוק.

גם אם נצא מנקודת הנחה שהנתבע הגיש פנייה לחברת ענבל, הרי שחברת ענבל הודיעה לעורך הדין כבר בחודש מאי 2020 כי אין בסיס להגשת תביעה כנגד ענבל והדרך המשפטית ההולמת לטפול בבעיה הנה באמצעות פנייה לקצין התגמולים של משרד הבטחון.

...

אני מורה לנתבע להשיב לתובע אך כל שכר הטרחה שגבה ממנו בסך של 15,000 ₪ וזאת תוך 20 יום מהיום.

בנוסף, אני מורה לנתבע לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ וזאת בגין עוגמת נפש יתרה שגרם לתובע וכן בגין טרחה שטרח בתיק והשחתת זמן, לרבות שיחות טלפון מרובות שניהל ופגישות שהתקיימו.

כן אני מורה לנתבע שישלם לתובע סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

עפ"י הנטען , במועד הנקוב, עת עבד הנתבע מס' 1 בפנוי גזם ופסולת מאחד מרחובות העיר פתח תקווה, הוא הרים ספה ישנה שהייתה מונחת על המדרכה, באמצעות מנוף של משאית, ולפתע שמע צעקות של התובעת, אשר נפלה מהספה שישנה עליה, ועקב כך ניחבלה ברגל ימין (להלן: "התאונה").

בעניינינו, מדובר בתאונת דרכים שעילת התביעה שלה מתבססת על נזק, ולפיכך היא כפופה להוראת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין לעניין ההתיישנות.

אמנם ממכתב עו"ס רכזת תחום דרי רחוב מהיחידה לטפול בהתמכרויות ודרי רחוב מתאריך 18.3.21, אנו למדים כי התובעת הייתה במספר מסגרות חרום ומסגרות מוסדרות, שטיפלו בענייניה בתחום ההתמכרויות, אך אין במסמך זה כל עדות ללקות נפשית, או למצער, לבעיות בתחום הנפשי השוללות מהתובעת מסוגלות לדאוג לעניינה בזמנים הרלוואנטיים לתביעה דנן.

...

טענת התובעת, כי היא סובלת מבעיות נפשיות וכי היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה, גם בשל היותה דרת רחוב ומכורה לאלכוהול תקופה ארוכה (סע' 13 לתגובה), אין בה לבדה כדי להוביל אוטומטית למסקנה, כי היא לא הייתה יכולה לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי, במיוחד שעה שלא פורטה בתגובה תקופתו של הליקוי הנפשי הנטען, סוגו וכדומה.

משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני קובעת כי התובעת לא השכילה להוכיח עמידה בתנאיו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומשכך אין עילה להארכת תקופת ההתיישנות מכוח הוראה זו. סוף דבר לשיטה אחרונה - התביעה דנן הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ובאיחור של 4 חודשים.

לאור זאת, אני מקבלת את בקשת הסילוק ומורה בזאת על דחיית התביעה מפאת התיישנות.