תביעת נזיקין בגין פינוי נכס, לשון הרע ומחדלי משטרה

בעקבות התביעה וביסוס טענותינו כנגד ספייס איט, החליט בית המשפט המחוזי בפתח תקווה על מתן צו עיקול זמני על נכסי ספייס איט ואורי גרוס אצל מחזיקים שונים וביניהם עשרות לקוחות של החברה, עד לסכום של שלושה מיליון ₪.

לא מצאתי לקבל טענותיהם אלו של הנתבעים וזאת מקום בו אין בהוכחת קיומו של נזק אשר נגרם על ידי גרוס (ככל והוכח), כדי לשלול את העובדה כי היה במעשי או מחדלי הנתבעים כדי להסב לתובעות נזק או כדי להעצימו.

אנו פונים אליך, כמו גם אל שאר האדריכלים שקבלו או שעשויים היו לקבל את הניוזלטר, כדי להבהיר שה"דיווח" המופיע בו על התביעה הנו שקרי ומגמתי וכל תכליתו לפגוע בשם הטוב שיש לספייס-יט בשוק הריהוט המשרדי, ולעדכנך כי בדעתנו להגיש בקרוב תביעה כנגד מנכ"ל חברת גלובל ישראל, מר אלי גרניט, וחברת גלובל ישראל (בשיתוף עם טקניון ורהיטי צרעה, שכולן ביחד יקראו להלן "קבוצת גלובל") בגין לשון הרע שהוציאו לחברתנו.

התובעים שכנגד הוסיפו וטענו כי יש בפירסום משום לשון הרע כהגדרתו בסעיפים 1(1) לחוק, שקר מפגיע עפ"י ס' 58 לפקודת הנזיקין וכן תאור כוזב כהגדרתו בס' 2(א) לחוק עוולות מסחריות.

חשוב מכך; במסגרת אותו פירסום מתייחסת הנתבעת שכנגד לניוזלטר כחלק מהתנהלות כוללת של פירסום שקרי, ואולם לעניין זה יש לזכור כי בהתייחס למרבית הפרסומים, לרבות התלונות למישטרה, הכתבות בעיתונים והפניות לטבע, - נמצא כי אין המדובר בפירסום אשר ביחס אליו זכאיות הנתבעות שכנגד לפצוי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע.

...

עיון בהלכתו של כב' בית המשפט העליון לעניין זה, כמו גם הוראות חוק איסור לשון הרע עצמן (ר' סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי **** (פורסם; 14.3.2016), עמוד 73; עמ"ש (מחוזי, ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית (פורסם; 19.5.2004); עמ"ש (ת"א) 7311-10-13 פלוני נ' פלמונית (פורסם; 19.5.2014); ס"ע 1598/04/12 טאלב מחאמיד נ' קופר אייס בע"מ (פורסם; 16/2/14); תא (חי') 1506/06 אבו אמנה דלאל נ' תחאווכו הארון (פורסם ; 4/6/2008), ע"א(חי)19393-05-13 דני מויאל נ' דורית בן אברהם (פורסם; 6.7.2014)) – מכוונים כולם למסקנה על פיה המקרה הנדון ראוי כי ייבחן כמקרה מוגדר אחד.

מקום בו לא הוכחה כוונת זדון או נזק, אין מקום לפסיקתו של פיצוי בגין רכיב תביעה זה. סוף דבר כפי המפורט בגוף פסק הדין תשלם גלובל לספייס-יט, פיצוי בסך של 80,000 ₪.

תוך שנתתי דעתי להיקפי התביעות, הסכומים אשר נפסקו בסופו של יום , התנהלות הצדדים בהליך ושאר השיקולים הצריכים לעניין אני מורה כי כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.

תמצית העובדות וטענות הצדדים: המדובר בתביעה שהוגדרה כתביעה כספית אחרת (נזיקית, עשיית עושר ולא במשפט, שימוש לרעה בהליכי משפט, הוצאת לשון הרע) על סך 20,000,000 ₪.

התנאי הכלכלי משמעו שבעל דין הטוען שאין ביכולתו לשלם את האגרה מחויב להביא הוכחות הכוללות תעוד ואסמכתאות לאי יכולתו ובין היתר להציג פירוט אודות רכושו, לרבות נכסי מקרקעין ורכבים, פירוט לגבי הוצאות המבקש לרבות הוצאות בגין חשמל וטלפון בצרוף אסמכתות רלוואנטיות, פרטים על מקורות ההכנסה בצרוף אסמכתות מתאימות כגון תלושי משכורת ודפי חשבון הבנק אשר יכללו מידע מלא לגבי מצבו של המבקש כולל פקדונות, הלוואות, חיסכונות וחיובי כרטיסי אשראי.

באותו מקרה התרשם בית המשפט שהתביעה מורכבת ומעוררת סוגיות שאינן קלות להוכחה לרבות נושא הקשר הסיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים למשיבות לבין גובה הנזק, וראה לקבוע שאין לפטור מאגרה בציינו שממילא ככל שיופחת סכום התביעה יופחת גם תשלום האגרה (עא (מחוזי, חי') 539/08 רבקה הירש נ' מרכז גביית קנסות אגרות והוצאות (10/8/2008), השוו גם: ת"א (מחוזי י-ם) 35270-09-11 סהר ינאי שוקר נ' inspect ltd (10/11/21); ת"א (מחוזי י-ם) 9467-05-10 סודי סינטיה רוזנגרטן נ' נעמי רגן (23/6/2010); ת"א 4030-10 שפירו נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (15/4/2010) ועוד רבים אחרים).

...

שקלתי את האפשרות לפטור את התובעת מאגרה לגבי חלק מסכום התביעה ואולם הגעתי למסקנה שלא נכון לעשות כן בנסיבות מקרה זה זאת מכיוון שהתביעה כנוסחה אינה עומדת.

הבקשה נדחית.

התובעת תשלם את האגרה בתוך 30 יום, שאם לא כן ימחק ההליך.

הנתבע מבקש לחייב את התובע בערובה על סך שלא יפחת מ-25,000 ₪ לתשלום הוצאותיו לאור מצבו הכלכלי של התובע - אשר אישר במסגרת בקשתו לפטור מאגרה (שנדחתה) שמצבו הכלכלי קשה, כי הוא עצור עד תום ההליכים ואין לו רכוש, נכסים והכנסה - ומשמדובר בתביעה שסכוייה קלושים.

עם זאת, בררת המחדל היא שאין להתנות את זכותו של תובע לפנות לבית המשפט בבקשה למתן סעד בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע, אלא בנסיבות חריגות.

אין טענה בכתב התביעה כי הנתבע הגיש תלונה במישטרה נגד התובע, וקיים קושי ממשי בטענה לבצוע הנתבע עוולת נגישה ופירסום לשון הרע, על הרקע טענות התובע בכתב התביעה כי מדובר בארוע של הצתת רכוש של לקוחות הנתבע, התובע לא מסר תלונה במישטרה ותכנה של עדות הנתבע במישטרה לא הוצג.

עוולת הנגישה, בהתאם לסעיף 60 לפקודת הנזיקין מחייבת זדון שלא מיוחס לנתבע בכתב התביעה, ואינה חלה על מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.

...

התובע הוא עבריין מורשע, בין היתר, בעבירות סחיטה באיומים והצתת רכוש.

יישום השיקולים הצריכים לעניין בענייננו, מביא אותי למסקנה כי מדובר באותם מקרים חריגים בהם יש לחייב את התובע בערובה להבטחת הוצאות הנתבע; על מצבו הכלכלי הקשה של התובע אין חולק.

אמנם מדובר בשלב מוקדם של ההליך ובבחינה ראשונית אשר אין בה כדי לטעת מסמרות, אולם כבר בשלב זה אני סבורה שניתן לקבוע כי סיכויי התביעה כמות שהוגשה נמוכים עד קלושים, באופן המטה את הכף לחיוב התובע בערובה להבטחת הוצאות הנתבע בהליך.

. " 20. כעבור חודשים אחדים, ביום 17.3.98, התלונן פרנקו במשטרת ישראל על שימוש לרעה בכרטיס ויזה זהב. המקרה נחקר. תחילה היה פרנקו בגדר מתלונן ברם בעקבות מידע שנמסר למשטרה על ידי קצין בטחון של חברת ויזה הפך לחשוד. לבסוף נסגר התיק מסיבת "עבריין לא נודע". עיון בתיק המישטרה (מוצג נ/7) מעלה כי היו מחדלים בחקירה שנבעו מחוסר תקציב אשר מנע איסוף חומר ראיות חיוני שהיה כרוך בתשלום.

אחריות הבנק יכולה להיות מושתתת על הדין הכללי, ובמקרה דנן, על סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שהרי חוק איסור לשון הרע מטיל אחריות שלוחית, זולת אחריות המבצע עצמו, רק כאשר המדובר בפרסום באמצעי תקשורת (ראה סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע).

משלא הונחה תשתית עובדתית לקיומם של יסודות האחריות השלוחית של מעביד למעשיו או מחדליו של עובדו, די בכך כדי לדחות את התובענה נגד הבנק, ככל שהמדובר בתובענה בגין עוולה לפי חוק איסור לשון הרע.

סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב מגדיר מהו "שימוש לרעה"-שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס חיוב בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף, ובכרטיס תשלום-גם טעינתו.

...

סוף דבר 89.

כן אני מורה כי הריבית תתוסף לקרן מיידי שלושה חודשים או לפי בחירת הבנק במשך כל תקופה פחותה משלושה חודשים בגינה תותר על פי הדין צבירת ריבית ותשא אף היא ריבית בשיעור כאמור.

כתב התביעה שכנגד נדחית בזאת על כל מרכיביה.

לכן, תבע עו"ד מנחם כאמור פיצוי לפי סע' 12 לפקודת הנזיקין, ובקש לפצותו בפיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של 50,000 ₪, על פי סע' 7א(א) לחוק לשון הרע; ובנסיבות העניין מאחר שלא ננקט על ידי המשיב מעשה אשר היה בו למנוע המשכו של מעשה לשון הרע, זכאי הוא לטענתו לכפל פיצוי על פי סע' 7א(ג), ובסה"כ 100,000 ₪ בגין המקרה הראשון.

כדי להצביע על אופן היתנהלות בכלל של המשיב כלפיו, הוסיף המערער וטען בסע' 17 לכתב התביעה, כי המשיב הגיש נגדו 12 תלונות סרק במשטרת ישראל, ואף זאת כדי לפגוע בו. לאור תלונות הסרק נערכה אף חקירה נגדו, והכול כדי לפגוע בשמו הטוב.

לאחר שהדברים הובאו לידיעתו, פנה לאב ובקש ממנו בלשונו כמפורט בסע' 18ח: "מר מנחם בבקשה תעשה לי טובה, אל תעשה לי בעיות, תתפנה מפה בבקשה". בתגובה אמר לו אביו של המערער שהמקום הוא מקום צבורי, זו מדרכה והוא רשאי לעשות שם מה שהוא רוצה והוא לא קם משם.

נשאלת השאלה מדוע נזעק דובי גסר להשיב לכם "מטעם" ראובן? חברת ניהול רצינית לא הייתה מאפשרת לעובד שמעל בתפקידו ביום 31.5.07: חטא בלשון הרע נגד אחד מהדיירים, נימנע לדיווח ולטפל באירוע בזמן אמת כדי להגדיל את הנזק, ואף שיקר בזדון ע"מ לחפות על מחדליו, להמשיך לבצע תפקידו ללא בירור ודיווח מהימן לבעלי הנכסים.

בהתייחס למכתב מיום 19/10/07 בתביעת המשיב, קבע בית המשפט, כי המכתב מכיל ביטויים פוגעניים המייחסים למר שפיגלר נטייה להסתכסך במה שלא מעניינו, מחדל מלבצע תפקידו במטרה להגדיל נזק, עוולת לשון הרע, חוסר מקצועיות ושקר בזדון כדי לחפות על מחדלים, כל אלה מהוים לשון הרע, ומטרתם נועדו להשפיל, לבזות את שפילגר ולפגוע במשרתו ובמשלח ידו.

...

ואולם, לאור פסק הדין השקול של הערכאה הדיונית, ומאחר שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם המעוול - ומטעם זה בלבד - אני מורה גם על דחיית הערעור שכנגד.

יחד עם זאת, אין בתוצאה האמורה כדי לשלול מן המשיב הוצאות בגין ההליכים בערכאה זו. התוצאה: אשר על כן, אני מורה כמפורט להלן: מאחר שמר סלמה הוא משיב פורמאלי, אין כל פסיקה אופרטיבית כנגדו.

ביחסים שבין עו"ד איל מנחם וראובן שפיגלר, אני מורה על דחיית הערעור והערעור שכנגד.