תביעת נזיקין בגין פגיעה מאחור ברכב שעצר לפניה

עדי התביעה: התובעת העידה לגבי נסיבות ארוע התאונה כי רצו לצאת מצפת, כי בכביש היציאה יש נתיב הישתלבות מימין וכיכר, כי רצו לצאת בכיכר ימינה לכיוון עין זיתים, כי לפני הכיכר יש נתיב הישתלבות והיה נהג שהשתלב לא בזכות כאשר לפניו היו שני רכבים שהיו בעצירה מוחלטת ונתנו זכות קדימה בכיכר וכי כולם היו בהאטה וכמעט בעצירה מוחלטת וממש ברגע בו הייתה בעצירה, הרימה א הראש למראה וראתה את הנתבע במהירות גבוהה ותוך שניה היה בום.

נוכח האמור לעיל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על גרסת הנתבע וכי התאונה ארעה כמפורט בכתב התביעה וכי הנתבע שבא מאחור פגע ברכב התובעת מאחור וגרם לו נזקים ובכך הפר הנתבע את הוראות תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן "התקנות") להלן, לא שמר על מרחק המאפשר לו לעצור בכל עת ולמנוע תאונה במיוחד היתחשב במצב הכביש שהיה רטוב: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהיתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה." וכן, הפר הנתבע את תקנה 21(א) לתקנות הקובעת כי: "כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות". ועל כן האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע.

...

הנתבעים הגישו כתב ההגנה וטענו, כי לא ניתן לייחס לנתבע אחריות לתאונה וכי דין התביעה להידחות, בהעדר עילה שכן רכב התובעת בלם באופן פתאומי ושלא לצורך, וכי הנתבע 1 בלם את רכבו אלא בשל מזג האוויר הגשום, הרכב החליק.

 הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכום של 10,140 ₪ בגין נזק ישיר וכן, הסכום של 1,100 ₪ בגין שכר טרחת שמאי ובסה"כ 11,240 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא.

בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעת אגרות בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו ועד התשלום המלא.

כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת, שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000 ₪.

לטענתו מדובר בתאונה קלסית של פגיעה מאחור, שעה שרכבו היה במצב עצירה ורכב התובעת פגע בו מאחור בעוצמה.

ככלל, בהקשר לנטל הראייה להוכחת תביעה בנזיקין נקבע גם דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010)‏‏ כי- "נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות. במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטאנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל. יישומה של אמת-מידה זו בתביעה נזיקית משמעותו היא שכאשר עולה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, זוכה הוא בפצוי מלא בגין הנזק שניגרם לו. לעומת זאת כאשר לא עולה בידו להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברות, אין הוא זוכה בפצוי כלשהוא. כלל זה, שזכה לכינוי "הכול או לא-כלום", ניצב בלב תפיסתו של המשפט המקובל, ומשפטנו-שלנו בכלל זה, בכל הנוגע לסטאנדארט ההוכחה ולאופייה הבינארי של ההכרעה השיפוטית.

במקרה דנן, על יסוד החומר הראייתי המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת הראיות שצורפו על ידם, לרבות סיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, לפי שהתובעת לא עמדה בנטל הראייתי המתחייב להוכיח, כי גירסתה עדיפה, וכי הפגיעה מאחור אירעה כנטען על ידה בשל נסיעה לאחור של רכב הנתבע.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב.

...

התאונה נטען אירעה באשמתו של נהג התובעת ולפיכך יש לדחות את התביעה.

במקרה דנן, על יסוד החומר הראייתי המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת הראיות שצורפו על ידם, לרבות סיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, לפי שהתובעת לא עמדה בנטל הראייתי המתחייב להוכיח, כי גרסתה עדיפה, וכי הפגיעה מאחור ארעה כנטען על ידה בשל נסיעה לאחור של רכב הנתבע.

לפיכך, תשלם התובעת לנתבע סך של 3000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממתן פסק הדין.

עניינה של התובענה שלפניי בדרישת התובעת למבוטחה בגין נזקים שנגרמו לרכבו (להלן: הרכב הנפגע) במסגרת תאונת דרכים שהתרחשה ביום ביום 19.09.19 במרכז זיו חיפה סמוך לשעה 17:30.

בפתח הדברים אציין שבמקביל לתיק דנן הוגשה על ידי הנתבעת תביעה נזיקית כנגד צד ג' בגין הנזקים שנגרמו לרכב הנתבעת באותו אירוע.

זאת ועוד - גירסת נהג התובעת בנוגע לנסיעתו קדימה (לחיצה על דוושת הגז) מיד לאחר הפגיעה על ידי הנתבעת מתיישבת הן עם תמונות הנזק המעידות על נזק מינורי בחלק האחורי של רכבו, לעומת הנזק המשמעותי הנובע מעוצמת הפגיעה של צד ג' ברכב הנתבעת, והן עם תעוד מקום הרכבים לאחר התאונה על פי התמונות שהונחו לפניי.

כמו כן גרסתו מתיישבת עם גרסת נהגת רכב הנתבעת לפיה לאחר שנוכח נהג רכב הטרנזיט (שנסע לפני הרכב הנפגע) כי יוכל להמשיך בדרכו- המשיך בנסיעה, וכדבריה - "המשאית נפגעה, הנהג נבהל, המשיך קצת לנסוע ואז עצר. הוא פגע, נבהל והמשיך קצת לנסוע, הוא עצר אחרינו, הוא לא נתקע במגביל הגובה. הוא בלם ואח"כ המשיך בנסיעה אחרי שאנחנו כבר בלמנו." המשך נסיעת רכב הטרנזיט והעדר עצירה מוחלטת של זה בזמן בלימת נהג התובעת מחזקת את עדות נהג התובעת ומתיישבת עם גירסתו לפיה לאחר פגיעת רכב הנתבעת ברכבו יכול היה להיתרחק מרכבה תוך לחיצה על דוושת התאוצה, מבלי לפגוע ברכב שלפניו.

...

באשר לשיעורי הנזק- התובע צירפה אישורי תשלום, חוות דעת ותמונות של הנזק, ואני מקבלת את תביעתה בעניין זה במלואה.

אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,066 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 25.5.20, ועד ליום התשלום בפועל.

יחד עם זאת בשים לב לתוצאת ההליך כאן, הנסמכת על שמיעת עדויות נהג התובעת ונהגת הנתבעת אני סבורה כי חיוב צד ג' לשפות את הנתבעת בגין מלוא החיובים שהושתו עליה כאן מהווה טעות משפטית, שאין ליתן לה יד. בנסיבות אלו אני דוחה את ההודעה לצד ג'.

לפני תביעת שבוב בגין ניזקי רכב-רכוש שנגרמו לרכב המבוטח אצל התובעת על רקע תאונת דרכים שארעה ביום 16.11.2021.

מנגד, טוענים הנתבעים כי התאונה נגרמה עקב אי שמירת מרחק סביר מצד הנהג ברכב השלישי אשר פגע מאחור ברכב השני, שפגע קודם לכן ברכב הראשון שעצר בפתאומיות.

עצם הפגיעה מאחור מלמדת כי מר חמו, הנהג ברכב השלישי, לא שמר מרחק סביר מהרכב השני, אשר נסע לפניו.

בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") נקבע כי "לא ינהג אדם בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על רווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהיתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה". תקנות התעבורה מהוות מקור לחובות חקוקות, כמו גם לנורמות היתנהגות סבירות ככל שנידרש לצורך העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.

...

בתקנה 342 לתקנות התעבורה נקבע כי "(א) ברכב .. יותקנו שני פנסי בלימה בשני צדי הרכב שאורם אדום והם ייראו .. ובזמן תאורה במזג אוויר נאה ממרחק של 150 מטרים לפחות; .. (ב) מותר שפנס אחורי ישמש גם כפנס בלימה, ובלבד שיהיו בו שני אורות נפרדים ושהאור המראה על בלימה יהיה בעל עצמה חזקה יותר וניתן להבחנה ברורה מן האור האחר". כאמור, על יסוד העדויות והמוצגים שנשמעו והובאו לפניי, אני קובעת כממצא עובדתי כי עובר לקרות התאונה הפנסים האחוריים ברכב השני לא היו תקינים.

לסיכום, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה נחלקת בין הנהגים המעורבים.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, בהתאם לשיעור האחריות היחסי.

לפיכך, ובהעדר עילה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), הוגשה התביעה על פי פקודת הנזיקין כנגד שני הנהגים הנוספים שהיו מעורבים בתאונה וכנגד מבטחות השמוש ברכבי המיצובישי והטיוטה, בטענה שהנהגים או מי מהם גרמו ברשלנותם לארוע התאונה.

כידוע, בשל הקושי הטמון בבירור העובדתי של תאונות שרשרת, השתרשו מספר "כללי אצבע" לצורך בירור זה. על פי אחד מהכללים כאשר נהג הרכב הראשון בשרשרת מרגיש פגיעה אחת ברכבו הדבר מלמד במרבית המקרים על פגיעה עקב הדיפת הרכב השני על ידי הרכב השלישי בשרשרת ולא על פגיעה ישירה.

עצם העובדה שהטיוטה פגע במיצובישי מאחור מלמדת כי לביא לא שמר על מרווח מספיק המאפשר לו "לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה" כמצוות הוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה ולא נהג "במהירות סבירה בהיתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב" כקבוע בתקנה 51 לתקנות התעבורה.

משמע, הפגיעה מאחור מלמדת על כך שהופר "כלל הדרך" ונוצרה ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך זהירה, או במילים אחרות, נוצרה חזקה של נהיגה רשלנית, שהרי רכב הנהוג כראוי וכדרישת תקנות התעבורה, בין היתר אלו שאוזכרו לעיל, אינו אמור לפגוע ברכב הנוסע לפניו, ועל כן, הנטל במקרה שכזה עובר אל אותו נהג שהפר את "כלל הדרך" להוכיח כי פגיעתו מאחור ברכב שנסע לפניו לא הייתה תוצאה של רשלנות מצידו [ראו והשוו: ע"פ 7066/13 ערן אלמליח נ' מדינת ישראל (22.12.2015), פסקה 68; וכן ע"פ 2619/14 פלוני נ' מדינת ישראל (30.11.2014), פסקה 34].

...

אני מקבל טענת ב"כ הנתבעים 2-1 כי יש בכך משום הודאת בעל דין בקיומה של אחריות מצדו של לביא להתרחשות התאונה, הן הודאה בכתב הן הודאה בהתנהגות (הבאה לידי ביטוי בתשלום הפיצויים בגין נזקי הפח) [ראו י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי, תש"ע-2009), בעמ' 1397-1392].

לסיכום, אני קובע כי לביא לבדו אחראי לקרות התאונה ועל כן אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 4 ומחייב אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום הפיצוי שעליו הוסכם בסך כולל של- 108,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 נדחית בזה.

אני מחייב את הנתבעים 4-3, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסכום כולל של-5,000 ₪.