תביעת נזיקין בגין פגיעה במגרש כדורגל של מועצה מקומית

עיון בטופס שהגיש התובע למל"ל לקבלת דמי פגיעה בעקבות הארוע הנטען מעלה כי התובע ציין בטופס שמות עדים אחרים (ה"ה עיסא סעדה ושי דיין) שלטענתו היו עדי ראיה לארוע נשוא התביעה אך משיקוליו בחר שלא לזמנם לעדות בביהמ"ש בהליך דנן, ותחת זאת לזמן את חברו מוסטפא, אשר אינו מופיע ברשימת העדים הנ"ל ואשר לגירסתו נכח בעת הארוע הנטען מחוץ לתחומי המיגרש, וכאשר עדותם הייתה עשויה לסייע לביהמ"ש לשפוך אור על הנסיבות שהביאו לנפילת התובע ופציעתו במהלך המשחק.

מבחן זה הובהר ע"י השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 וקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת". ובהמשך אותו פס"ד: "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו (ראה גם ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתיות נגד תנעמי, פ"ד מח (1)1)". (ההדגשה אינה במקור ג'.נ).

בית המשפט העליון לא ייחס לבית ספרו של התובע כל אחריות בנזיקין בגין הארוע תוך שקבע כך: "...נכון הוא, שעצם נוכחות מורה בעת ההפסקה מרסנת היתנהגות התלמידים, אך בעיניינו מדובר במשחק כדורגל, אשר כשלעצמו – וגם כאשר הוא מיתנהל על פי הכללים – כרוך בסיכונים מסוימים, שנוטלים על עצמם השחקנים המשתתפים. גם ללא התרגשות או מתיחות חורגת מהרגיל, תתכן, באופן סביר, האפשרות, ששחקן אחד ידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים ייתקלו זה בזה, שחקן ייפול ללא כל דחיפה תוך כדי ריצה וכדומה..." (ההדגשות אינן במקור ג'.נ).

...

סוף דבר לאור האמור לעיל אני מחליט לדחות את התביעה בהעדר אחריות נזיקית.

כתוצאת נגזרת מכך אני מורה על דחיית הודעת צד ג'.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. הנתבעות ישלמו לצד ג' הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה. ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ט, 30 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

שחקן כדורגל צריך לקחת בחשבון כי הוא עשוי להפגע מהסיכונים הכרוכים בפעילות זו, כמו בכל פעילות ספורטיבית, במיוחד כזו הכוללת בחובה מגע גופני עם השחקן יריב: "מי שמשתמש במיתקן ספורט – אם כמשתתף ואם כצופה – עשוי להפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית" (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 [1982]).

ברור ומוסכם, שלא כל פגיעת גוף שנגרמה לשחקן במהלך משחק כדורגל צריכה להיות מובאת לדיון בבית המשפט, ואל לו לבית המשפט להכנס בנעלי שופט הכדורגל ומערכת בתי הדין המשמעתיים של ההתאחדות לכדורגל אשר בוחנים את השמירה על חוקי המשחק וממונים על כך. עם זאת, עיקרון נוסף, אשר גם לגביו אין מחלוקת, והנתבעים מסכימים לו, הוא שלילת המסקנה כי "הכול מותר" וכי החוק נחסם בקוי גבול המיגרש.

בהערת אגב יוער, כי המונחים: "כדור בתוך המשחק" להבדיל מ"כדור מחוץ למשחק", "The ball in and out of play", המצויים בחוקת הכדורגל של ההתאחדות לכדורגל ואוזכרו במהלך הדיון, אינם המונחים המתאימים לענייננו, כיוון שהם עוסקים בעיקר במיקומו של הכדור בתוך המיגרש או מחוץ למגרש.

קיימת פסיקה בישראל אשר ניתן לראותה כתומכת בגישה זו. בפס"ד חביב נדון מקרה של תביעת נזיקין בגין פגיעת שחקן לאחר היתקלות עם שחקן אחר במהלך משחק כדורגל, תוך כדי הדיפת כדור.

...

התובע טוען כי הנתבעים לא הביאו ראיות הסותרות את המסקנה ששחקנים בכירים משחקים עד גיל 40-35.

מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי התובע מוגבל בביצוע פעולות פיסיות מאומצות עם עומס רב על הברך כולל עיסוק בכדורגל או ספורט עם ריצה, ומכאן המסקנה כי התובע לא יכול היה ולא יוכל בעתיד לשוב ולשחק כדורגל מקצועי.

המסקנה היחידה היא, כאמור, כי התובע היה שייך למספר מצומצם של שחקנים בכירים המשתכרים ברמות הגבוהות ביותר בליגת העל ולכן הנתונים לגבי שכר ממוצע בליגת העל באותה העת אינם רלוונטיים לגביו.

בכך עוסק פסק דין זה. כתב התביעה ביום 7.8.2013 הגיש התובע תביעת נזיקין נגד הנתבעת מס' 1 (לעיל ולהלן: הערייה) ומבטחתה, הנתבעת מס' 2, לפצוי ניזקי גוף שנגרמו לו בגין רשלנות הערייה, שבעטיה הוא נפגע במהלך משחק כדורגל ביום 20.10.2006, בהיותו בן 16.

התובע טען כי יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו". כטענה חלופית, נמנו בכתב התביעה ל' טעמים להתרשלותה של הערייה: אי פקוח על המפגעים שהיו במיגרש; אי-הצבת שומרים ואנשי תיחזוקה לוודא כי המיגרש נקי ממכשולים; אי-תיקצוב המיגרש על מנת למנוע מפגעים; אי-הצבת אמצעי בטיחות מספקים; העדר התראה בדבר מכשולים; הפעלת מקום בלתי-בטיחותי ומסוכן; פעולה שלא כמפעיל סביר של מיגרש; פעולה באופן רשלני ובלתי סביר בתחזוקת מיגרש שבבעלותה; הפרת חובות זהירות כלפי התובע; הפרת חובות בטיחות וחובות חקוקות אחרות שנועדו להגן על מבקרים במיגרש ועל התובע; פעולה שלא כפי שמפעילים סבירים היו נוהגים בנסיבות העניין; אי-יישום נהלים; הפרת חובה לספק למבקרים במיגרש ביקור בטוח ונקי מסיכונים; העדר אזהרה לתובע מהסיכונים שבמשחק במיגרש הכדורגל; אי-הצבת שלטים שיתריעו על הסכנה; אי-ביצוע תיקון של המכשולים; אי-הסרת המכשולים מהמגרש או מחוצה לו; אי-ביצוע פעולה להקטנת הסכנה למרות שצפו אותה; אי-אזהרת התובע כלל מהסכנה הצפויה; אי-הקפדה על בטחון המבקרים במיגרש; אי-תיחום האזורים המסוכנים; אי-הצבת משגיחים על נערים המשחקים במיגרש; אי-קיום חובות זהירות כלפי התובע; אי-הצבת שלטי אזהרה; אי-ביצוע פקוח בצורה מספקת; אספקת משטח נוקשה ובלתי בטיחותי; אי-יצירת חיץ או מרחק סביר בין המיגרש לחומת הבטון שהקיפה אותו; אי-התקנת מערכת נקוז ראויה במיגרש ובגן הצבורי על מנת למנוע שטפונות; אי-אספקת משטח בטוח והולם למשחק כדורגל; ואי-יצירת שפוע נאות לשם זליגת מי-הגשמים אל מחוץ למגרש.

בהידרשו לחובת הזהירות הקונקרטית של רשות מקומית לתקינותן של מדרכות בתחומה, במקרה בו נפלה המערערת מחמת התקלותה בבליטה שגובהה סנטימטר וחצי מעל מישור המדרכה, קבע בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי מרכז) 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה (פורסם בנבו, 30.12.07): "ידוע הוא כי מדרכות אינן מישור גאומטרי. לעולם תימצאנה בהן בליטות או שקערוריות. בעיניין זה נאמר:

התוצאה משלא הוכח יסוד ההתרשלות, דין התביעה הנזיקית בגין עוולת הרשלנות להדחות.

...

השאלה המתעוררת היא - על מי חובת ההוכחה ונטל השכנוע? בסיכומיו זנח בא-כוח התובע את הטענה לתחולת הכלל "Res Ipsa Loquitur" מכוח סעיף 41 לפקודה (שבפסיקתנו הוכר ככלל המעביר את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיות - ראו: רע"א 7699/12 המרכז הרפואי א.ג.מ. מדיקל סנטר באר שבע נ' אלפסי, פסקה 8 (פורסם בנבו, 13.11.2012)), ובדין עשה כן. סעיף 41 קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או יכול לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק; השני, גרימת הנזק על-ידי נכס שהיה בשליטתה המלאה של הנתבעת; והשלישי - אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

המסקנה מצירוף האמור בפסקאות 23-14 לעיל הינה כי התובע לא הביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע בנוגע למצבו הפיסי של המגרש ולהתרשלות מצד העירייה.

התוצאה משלא הוכח יסוד ההתרשלות, דין התביעה הנזיקית בגין עוולת הרשלנות להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעות, באמצעות בא-כוחן, שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 8,500 ₪ והוצאות עלות חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעמן ושל המומחה שמונה על-ידי בית המשפט.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים ת"צ 8512-01-15 ג'מל נ' מועצה מקומית כאבול 19 מרץ 2015 בפני כב' השופט יגאל גריל, שופט בכיר המבקש: מאג'ד ג'מל ע"י ב"כ עו"ד מוחמד ספורי המשיבה: מועצה מקומית כאבול ע"י ב"כ עו"ד איימן עיאשה החלטה

עוד מפנה המבקש לשני הליכים בהם הוא נקט: ת"צ 52612-09-14 על כך שהמשיבה לא הציבה מיתקני מים לרשות הקהל במיגרש הכדורגל, הליך שנמחק הואיל והענין אמור היה להיות מוגש בעתירה מינהלית או בתביעת נזיקין, וכך גם ת"צ 23549-07-14, בענין הצבת מצלמות נסתרות במשרדי המשיבה ללא הצבת אמצעי שלוט תוך פגיעה בפרטיות תושבי המקום.

...

כאמור, כל בקשת אישור נבחנת בפני עצמה ולא ניתן להגיע בשלב הנוכחי למסקנה שהבקשה שבפניי היא בקשת סרק.

המשיבה הצביעה על כך שמצבו הכלכלי של המבקש איננו שפיר, אך אין די בכך כדי לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה, שהרי מטרת חוק תובענות ייצוגיות (סעיף 1) היא, בין היתר, לאפשר מימוש זכות גישה לבית המשפט "לרבות לסוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים". מסקנתי מכל האמור היא, שיש לדחות את בקשתה של המשיבה בדבר חיוב המבקש בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה של המשיבה, וכך אני מחליט.

כפי שכבר ציינתי לעיל, יש לראות, בנוסף לאמור לעיל, את כל הנימוקים שפירטתי בהחלטתי מיום 18.3.15 בת"צ 54717-01-15, כחלק בלתי נפרד מנימוקי החלטתי זו. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

מבוא: התובע, מר דאהר בהא (להלן: "התובע"), טוען כי ביום 26.2.99 בשעות אחר הצהריים, עת שיחק הוא כדורגל במגרש המצוי בתחומה ובאחריותה של המועצה המקומית סאג'ור (להלן: "המגרש"), נפל הוא ונפגע ברגלו הימנית בגין בור אשר היה פעור בקרקע (להלן: "הבור").

כן טוען התובע, כי המשחק בו השתתף ובו נפגע, התקיים כחלק מפעילות אשר נערכה במסגרת פעילות המתנ"ס בכפר סאג'ור. התובע הגיש תביעתו כנגד המועצה מקומית סאג'ור, (להלן: "הנתבעת 1"), וכנגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2), אשר הינה המבטחת של הנתבעת 1.

השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטאנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? נדון בשאלות אלה בנפרד".

כמו כן, אין בידי לקבל את טענתו לפיה סיפר הוא, בכל אותם מועדים לרופאים, כי נפגע בגין בור במיגרש ואף לא אחד מן הרופאים, באף אחת מן הפעמים, לא מצא לנכון לציין נתון זה. התמונות: לתמיכה בתביעתו, צירף התובע שתי תמונות אשר הוגשו וסומנו נ/1.

...

לאור הסתירות הרבות בגרסתו של עד זה, כמו גם קרבתו המשפחתית לתובע, אין בידי לקבל את עדותו לעניין אופן פציעתו של התובע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, העדויות והראיות אשר הובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכיח כי אכן היה בור פעור בעת המשחק בו נפגע, כמו כן, לא הובאה כל ראיה כי רגלו של התובע נכנסה לתוך הבור.

משכך, התוצאה היא כי הנני דוחה את תביעתו של התובע ומחייב התובע לשאת בהוצאות הנתבעות ושכ"ט עו"ד בסך 7500 ש"ח בצרוף מע"מ כחוק.