התובעות אף בדיעה, כי הנתבעות פגעו בזכויותיהן החוקתיות לקניין וחופש העיסוק, נוכח העיכוב הבלתי סביר במתן ההיתר, שנועד לאפשר שימוש בנכס שנרכש על ידן, ואף פגיעה זו מקימה עילת תביעה אזרחית.
בהקשר זה יפים דברים שנקבעו בעיניין צפורה אליו הפנו התובעות, בזו הלשון:
"בעלי הקרקעות... מחכים זה כשלושים שנה למימוש זכויותיהם בקרקע ומאחוריהם תביעות ועתירות לרוב. אין ספק, כי מצב עניינים זה מכביד ובלתי משביע רצון, אך בין זה ובין הטלת אחריות בנזיקין על הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה של תל-אביב-יפו קיים עדיין מרחק-מה. אין די בכך שהניזוק מצביע על משך הזמן שחלף, אלא עליו להראות באופן מיוחד היכן המעשה או המחדל הספציפיים המהוים את הרשלנות המינהלית..."
לצד זאת נקבע, כי:
"אין לשלול, מלכתחילה, את חובת הזהירות של גופי תיכנון מנהליים כלפי בעלי הקרקעות הנוגעים לעניין. כמו כן, עקרונית, גם עיכובים בלתי סבירים בהליכי התיכנון והבנייה עשויים להטיל אחריות בנזיקין על גורמי התיכנון הגורמים בכך נזק כלכלי לבעלי עניין קרוב. בנגוד להנחתו של בית-המשפט המחוזי, אין אני רואה מניעה עקרונית כי אף עיכובים בזמן יכולים להבדק באופן אובייקטיבי ובנסיבות מתאימות לחייב את המעכב בנזיקין. הכול תלוי בנסיבות המקרה המיוחדות".
בית המשפט חזר על דברים אלו ב-ע"א 1661/09 שינברגר נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה פתח תקוה (27.10.2011) וסיכם את ההלכה החלה בנידון בקובעו, כי:
"על מנת להוכיח רשלנות מצד המשיבות, אין די בהצבעה על התארכות הליכי התיכנון על פני זמן, ויש צורך בהוכחת מעשה או מחדל רשלני של מי מהן".
מצויד בעקרונות אלו שבדין, אתייחס לבחינת היתנהלות הצדדים לאורך השנים, בכל אחד מהצמתים העקריים בדרך לאישור הבקשה כפי סדרם – התקנת המעלית, ביצוע השפוץ, מים, והיטל השבחה.
מסקנתי לעיל כי הנתבעות לא פעלו ברשלנות או באופן בלתי סביר, מהטעמים שנימנו, יפה גם כאן ולפיכך, נדחית הטענה לזכאות לפצוי בגין פגיעה בזכות חוקתית.
...
עם זאת, סבורני כי בענייננו לא נודעת נפקות לאי-מתן ההודעה, בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי, כפי הוראות סעיפים 22 ו-24 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.
סוף דבר
בהינתן נסיבותיו הייחודיות של העניין, התרשמתי כי אין המדובר במקרה מתאים להטלת אחריות על הנתבעות.
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ, התביעה וההודעה לצד שלישי נדחות בזה.
