תביעת נזיקין בגין פגיעה בבית ספר לקטינה

העותרת ציינה כי לעניין זה אין להבחין בין בית הספר לבין הפנימייה, שכן הפנימייה היא חלק מהפעילות של המוסד המוכר על פי התקנות הנ"ל. נטען, כי המשיב נעדר סמכות לידרוש הקמת גדר פנימית כתנאי להמשך הפיקוח והתקצוב, דרישה אשר עד לתשובתו האחרונה של המשיב מיום 9.8.21 לא נתמכה באסמכתא (דבר שפגע בזכות העיון של העותרת), ובכל מקרה הסתמכות המשיב על חוזר המנכ"ל כפי שעשה - אין בה כדי להוות אסמכתא לדרישתו, שכן חוזר המנכ"ל אינה חל במקרה זה. בהקשר זה נטען, כי קביעת כללים והנחיות המחייבים בתי ספר מוכרים שאינם רישמיים נתונה אך ורק לשר החינוך בהתייעצות ועדת החינוך של הכנסת והם מעוגנים בכללי פקוח על בתי-ספר (מבחנים למתן רישיונות), תשל"א-1971, המפנים לחוזרי המנכ"ל בעיניין בטיחות, ולא ביטחון כפי שהסתמך המשיב.

בהקשר זה, לאחר שהתקיים דיון בפניי, ביקשה העותרת להפנות לפסק דין שניתן בת"א (נת') 8237/06 איתי חלה נ' בי"ס אמי"ת כפר בתיה (פורסם בנבו, 3.2.13) ולטעון בהסתמך עליו כי המשיב מושתק מלטעון לתחולת חוזרי המנכ"ל. המדובר בתביעת נזיקין בה נתבע המשיב כאחראי לנזק שניגרם לתלמיד מנפילה מעץ כמפעיל בית ספר.

לטענתה, כאשר מדובר בשלילת ובטול זכות שבידי הפרט, נדרשים שיקולים כבדי משקל, דבר שלא מיתקיים במקרה זה, וכן כי יש בהחלטה המשיב להסיר את הפיקוח והתקצוב משום פגיעה בזכות לחינוך ובחופש העיסוק של המורים וצוות ההוראה, וכי מדובר בהחלטה שאינה מידתית מאחר ומשמעותה "זריקת" עשרות תלמידים לרחובות סמוך לתחילת שנת הלימודים מקום בו ניתן להבטיח את מוגנות התלמידים גם בדרכים אחרות מלבד הקמת גדר פנימית.

מעבר לכך, הסביר המשיב במסגרת השלמת הטיעון שהגיש בעיניין זה, כי אין להשוות בין הנסיבות בעניינינו לבין המצב הקיים בכפר הירוק ובגבעת וושינגטון, שהנם כפרי נוער, הכוללים בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי, ומהוים כולם יחידה אחת הנתפסת כמוסד חינוכי, המנוהל על ידי גורם אחד, המפקח ומנהל את בטחונם של הקטינים.

...

ניסיונה של העותרת להסתמך על עמדת המשיב בת"א (נתניה) 8237/06 הנ"ל כאסכמתא לטענת השתק שיפוטי כנגד הדרישה להקמת גדר פנימית ותחולת חוזרי מנכ"ל – דינה להידחות, הן מאחר וטענה זו נטענה בתום הליך הדיוני וההשלמות שניתנו לצדדים אך בטענת האפליה שנטענה, והן לגופו של עניין, עת מדובר בנסיבות שונות לחלוטין, כפי שעמד על כך המשיב, כמפורט לעיל.

בהתאם, דין טענת האפליה להידחות.

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל העתירה נדחית.

ההליכים: בפני ארבע תובענות המתינהלות בין הצדדים: – תביעה רכושית שהגיש האיש ביום 18/06/2017 תמ"ש - 06- 17; תביעה נזיקית בסך 250,000 ₪ שהגיש האיש בגין ניכור הורי והסדרי שהות ביום 18/6/2017 – תמ"ש - 06- 17; – תביעה למזונות ומדור שהגישה האשה ביום 13/07/2017 תמ"ש - 07- 17; תביעה נזיקית בסך 150,000 ₪ שהגישה האשה בגין סיכול / סרוב התרת הנישואין ביום 23/10/2017 – תמ"ש - 10- 17; בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים בעיניין משמורת הקטינים והסדרי ראייה (תמ"ש 38572- 06- 17 ; תמ"ש - 08- 20 ), במסגרתם ניתן תוקף של פסק דין להסכמות בין הצדדים ונקבע כי המשמורת על הקטינה א' תהיה בידי האב ואילו המשמורת על הקטינים א' וע' תהיה בידי האם.

מאז עברה א' למשמורת האב והקטינים השתלבו במסגרות לימודיות – א' בפנימייה וא' וע' בבית ספר.

הצרכים הבסיסיים של הקטינים או כי היא נועדה לשמש כמעין פיצוי להורים שכושר השתכרותם נפגע כתוצאה מהעומס הטיפולי הכרוך בגידול בנם/בתם וכמעין "השלמת הכנסה". הנחת המוצא היחידה האפשרית תהא, כי הקצבה נועדה לכסות את הוצאות הקטין בגין צרכים מיוחדים, וזוהי מטרתה העיקרית.

לעניין התביעה הנזיקית בגין סיכול התרת הנישואין נפסק בהתאם לאמור בסעיף לעיל.

...

סוף דבר: לעניין התביעה הרכושית נפסק בהתאם לאמור בסעיף 65 לעיל.

לאור העובדה שהתביעות הנזיקיות ההדדיות נדחו מחד ומאידך נדחתה תביעת הרכוש של האב אני סבור כי יש מקום לחיוב הנתבע בהוצאות מתונות.

אני מורה כי הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך של 7,500 ₪ בצרוף מע"מ. סכום ההוצאות ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין.

תביעת המשמורת התבססה על דברי המצוקה של הבן הבכור, לרבות מקרה בו נאלץ הבן הבכור לספוג אלימות פיסית ומילולית מצד אחיה של התובעת כ'אקט' חינוכי ונועדה אך ורק מתוך דאגה לשלומו ובריאותו של הבן הבכור; מתוך רצון לקבל מידע, להיות מעורבת ולהתנהל מול בית הספר וכן מול גורמי הרווחה וכן מתוך מטרה לסייע לבן הבכור לקבל טפול נכון ולעקוב אחר מצבו.

כאשר עסקינן בתביעה נזיקית שעניינה נזק אשר נגרם כתוצאה מהפרת הסדרי ראיה נראה כי איזון נכון בין האינטרסים הנזכרים לעיל יהא במתן סעד מתוך דיני נזיקין אך ורק באם עסקינן בהפרה משמעותית וגסה של הסדרי הראיה אשר נעשתה בזדון ותוך קפוח מוחלט של טובת הקטין וזכויותיו של ההורה האחר, וכן אחר שנוודא כי אין בנמצא סעד חלופי אשר יהא בו מחד לרפא את הנזק לנפגע ומאידך לא לפגוע פגיעה יתירה במירקם המשפחתי".

...

על רקע כל האמור לעיל מצאתי בנסיבות העניין כי משתי הגרסאות הסותרות שהעניק הבן הבכור לבית המשפט לאמץ את זו בה מחזיקה הנתבעת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן : התביעה נדחית.

המזכירות תשלח החלטתי לב"כ הצדדים ותסגור את ההליך.

הנתבע הגיש גם הוא מספר תלונות נגד ### בגין פגיעה בילדיו.

גורמי הרווחה הגישו מצדם בקשה לבימ"ש לנוער בX להכריז על הילדים כקטינים נזקקים (מס' הליך תנ"ז 18842-10-12) (להלן: "תיק נזקקות"), וביום 15.11.12 הוחלט על הוצאת הקטינים מחזקת האם והעברתם לחזקת רשות הרווחה (נספח ח' לכתב ההגנה).

בסעיף 18 לתצהיר עדות ראשית מטעמה מצטטת התובעת את דברי ביה"ד הרבני (לא מצוין שם ההליך) מיום 27.12.15 כדלקמן: "נעשה עוול גדול לאשה". ובסעיף 19 לתצהירה קטע מהחלטתו מיום 28.11.16: "זהו אחד מהמקרים הקשים והמורכבים שנדונו בבית הדין זה שנים רבות". ובהמשך: "מעיון כל החומר שבתיק, אנו מתרשמים שלאב יש חלק משמעותי במצב הקשה מינשוא שנוצר בין האם לילדים, אין ספק שהילדים למדו להאשים את האם באי נשיאה בעול הכלכלי, לא בבית הספר ולא משיחות עם חבריהם, אלא 'בבית מדרשו' של אביהם, שבמקום לחנך את ילדיו לדרך ארץ וכיבוד אם מסית את הילדים נגד אמם, אף שתולה את הקשיים הכלכליים שלו ואת אי יכולתו לספק את צרכי הילדים, באי נשיאת עול כלכלי ע"י אמם ובכך גורם להעצמת ולהקשחת הניכור ההורי..." כמו כן, מצטטת התובעת בין היתר קטע ממסקנותיו (מיום 7.5.18 ומיום 3.11.18) של המומחה ד"ר וייל אשר מונה מטעם ביה"ד הרבני (ראה סעיף 25 לתצהירי עדות ראשית מטעמה) כדלקמן: "לצערי האב שכנראה (על פי החומר שבתיק) יצר את המצב עומד מנגד ולא עוזר לשקום. אין לו שום רגשות אשם ואין לו תובנה לגבי חלקו. הוא גם לא מבין שניכור כזה כלפי האם פוגע בילדים בסופו של דבר...". ובהמשך: "אין לי ספק שמדובר בניכור הורי חמור". התובעת מציינת כי במשך שנים ארוכות פעלה בביה"ד הרבני כדי לנסות ולקיים את הקשר עם ילדיה כאשר היא משלמת לגורמים מקצועיים סכומים נכבדים על מנת לנסות לשקם את הקשר עמם, אך בשל מעשיו של הנתבע הדבר לא התאפשר.

עוד הכירה הפסיקה בתופעת הניכור ההורי כמהווה תשתית לקיומה של עילת תביעה נזיקית הבאה תחת עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) או תחת עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וזאת מכוח סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ראה תמ"ש (י-ם) 48750-07-12 י.ש נ' צ.כ), באשר ברור הוא כי מדובר בתופעה שלילית אשר חובה למגרה.

הייתי מספרת לאבא אמרתי לו איך אני מרגישה לאיזה עוד גורמים אני הייתי יכולה לספר ליועצת של בית ספר לשירותי הרווחה? לא הייתי מספרת לאף אחד גם שהייתי בוכה בבית ספר, כשמגיעים בבוקר במצב לא טוב, הייתי מגיעה לבית ספר וכאילו הכל טוב רגיל.

...

יחד עם זאת, סבורני כי בחינה כוללת של הראיות אשר הוצגו בפניי, לרבות עדויות הצדדים ועדותם של הילדים, מובילה למסקנה כי אין בהתנהגות הנתבע משום הפרה של החובה המוטלת עליו בהקשרה של עוולה זו, אלא בדיוק ההיפך מכך.

סופו של דבר, דין התביעה להידחות על כלל רכיביה באשר לא הוכח כי הנתבע הוא האשם בניכור הקשר של התובעת עם ילדיה.

סבורני כי האחריות למערכת היחסים המורכבת של התובעת עם ילדיה נופלת לפתחה, באשר לא נקטה מצדה בכל הפעולות הנדרשות על מנת לנסות ולשקם את היחסים עימם ולא עשתה די כדי לשוב ולתקן את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מנסיבות חייהם אצלה בשנים בהם גידלה אותם בביתה ובשנים שלאחר שיצאו מביתה ועברו לבית אביהם.

"מהגרסות השונות עולה שביום 28.1.16 לקח האב את הקטינה, בהסכמת האם, מוקדם יותר מבית הספר על מנת לשהות עימה קודם נסיעתו באותו יום לחו"ל, כשהאב לא החזיר את הקטינה לבית האם לפני נסיעתו לשדה התעופה והקטינה נשארה עם חברתו של האב, שלימים הפכה לאישתו, וזאת למרות סרובה של האם שהקטינה תישאר בביתו לאחר שהאב נסע לשדה התעופה. מאז אותו ארוע סירבה הקטינה להפגש עם אביה והביעה חרדה ומצוקה קשה ואיומים בפגיעה עצמית במידה ותידרש לעשות כן". האב טען שהדבר נובע מהסתה מצד האם ואילו האם טוענת שהאב אחראי לכך בשל היתנהלותו הכוחנית כלפי הקטינה.

יודגש כי אין בקביעה שלאם הייתה תרומה לקיומו של הנתק בין האב לקטינה בכדי לקבוע מסמרות בשאלה שעומדת להכרעה בתביעה הנזיקית בכל הנוגע לקיומו או העידר קיומו של ניכור הורי המצדיק פיצוי נזיקי ובית המשפט קמא יכריע באותו הליך לאחר שיבחן את מכלול הראיות.

...

העובדה שההפחתה לא בוצעה מיום הגשת התביעה תואמת את ההלכה לפיה אין להורות על השבת מזונות שכבר "נאכלו". לאור כל האמור יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.

הנשיא שמגר ציין בע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט (1), 215 בעמ' 219 כי: "עד שמגיעים למסקנה כי אי רצון לפגוש בהורה שאין בידיו משמורת, מצדיק הפחתת המזונות הדרושים לקיומו, ראוי לנהוג בזהירות ובריסון".  כמו כן, כב' השופט שמגר קבע בע"א 1741/93 אזולאי נ' אזולאי כי: "שלילת מזונות היא צעד קיצוני וחריף אשר יש להימנע ממנו אלא אם כן קיימות נסיבות יוצאות דופן".   גם בנושא זה יש לתת משקל לעיקרון העל של טובת הילד וכפי שנקבע בע"א 199/77 חריר נ' חריר (פ"ד לב (1) 458 בעמ' 464): "עולה שהפטור של אב ממזונות ילדו, הנמצא אצל האם למרות שפסק הדין מורה כי עליו להיות עמו, אינו פטור חד וחלק. הכלל החל על כגון דא מושפע מגישת היסוד העולה מן המשפט העברי, ואשר לפיה, בענייני קטינים קובעת בראש ובראשונה טובתם הם".  בית המשפט הוסיף וקבע בהלכת פלוני כי:   "תחולתו של עיקרון זה מחייבת לבחון האם הפסקת המזונות תפעל – בסופו של יום – לטובת הילד ולטובת הקשר עם הוריו. במקרים חריגים וקיצוניים יותר, בהם מדובר בהתנהגות מחפירה, בקשר שלא נראית תקווה לשקמו ובמצב דברים בו אין זה הוגן לחייב את האב לפרנס את בנו ("כספומט") תוך התעלמות מהיחס המוענק לו – מחייב עקרון טובת הילד לוודא, לפחות, שאין פגיעה בצרכיו הבסיסיים.

מנגד, יש לדחות את ערעור האב בכל הנוגע לאי פסיקת הוצאות לטובתו בבית המשפט קמא.

סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע שהפחתת המזונות לסך של 1,500 ₪ לחודש תחול רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה ביום 6.9.17 ועל האם להשיב את המזונות ששולמו ביתר.